'עד ככר לחם' – חובת נטילת ידים

  • הרב אביעד ברטוב

אכילת הפקר

במסגרת[1] הברייתא העוסקת בבירור שיעור 'סתירה', מובאת שיטת פלימו, הלומד את שיעור הסתירה מן הפסוק הבא (משלי ו, כו):
"כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם וְאֵשֶׁת אִישׁ נֶפֶשׁ יְקָרָה תָצוּד".
פסוק זה עוסק באדם שהתפתה ומימש את יצרו, אצל אישה זונה או להבדיל אצל אשת איש. בשני המקרים האדם שנתן דרור ליצרו נתפס כמי שעשה מעשה מגונה שהביא עליו אסון: הבא על אישה זונה גרם לעצמו להתרושש – "כי בעד אשה זונה – עד ככר לחם".[2] במקומות שונים במקרא[3] נתפס ככר הלחם כמנת מזון בסיסית הנדרשת לקיומו של האדם. האדם שהלך לאישה זונה מכלה את זמנו, כספו וכוחותיו, עד שהוא מגיע למצב כלכלי שאותו היינו מכנים היום "קו העוני".
פסוק זה, העוסק באדם המתפתה לעברת זנות, שימש את רב עוירא לדרשה בעניין הלכות נטילת ידים (סוטה ד ע"ב):
"דרש רב עוירא,                                            
זמנין אמר לה משמיה דרבי אמי, וזמנין אמר לה משמיה דרבי אסי:         
כל האוכל לחם בלא נטילת ידים – כאילו בא על אשה זונה,      
שנאמר 'כי בעד אשה זונה עד ככר לחם'".
המפרשים מסבירים שרב עוירא חיבב מאוד את דרשתו, ולכן כשהיה דורש לפני תלמידי הישיבה – בפני תלמידי רב אמי היה אומר את הדברים משמו של רב אמי, ובפני תלמידי רב אסי – משמו של רב אסי. מדוע דרשה זו היתה כה חביבה על חכמים, ומדוע בחרו לשבצה בסוגייתנו, העוסקת בבירור גדר עדות סתירה?
יתכן שהתשובה לשאלה זו טמונה בדברי תוספות הרא"ש (הובאו בשיטה מקובצת על אתה), המבאר מדוע השווה רב עוירא אדם שאינו נוטל את ידיו לאדם שבא על אישה זונה:
"ויש אומרים דמשום הכי קמדמה לאשה זונה, משום דכשהוא אוכל בלא נטילה כמו נאכלין באפיקורן (חולין קז ע"ב), דהוה אוכל בהפקרות, וזונה זו מופקרת היא".
אכילת לחם ללא נטילת ידים היא מעשה הפקרות, ולכן  אדם האוכל את לחמו בטרם נטל את ידיו דומה לאדם שהולך אחר תאוותיו ובא על אישה בזנות. וכאן עולה השאלה: אם רב עוירא רוצה לומר שאכילת לחם ללא נטילת ידים היא הפקרות, הוא יכול לומר זאת בצורה מתונה יותר. מדוע רצה רב עוירא להשוות את הדברים לעברות זנות וניאוף, שהן מהעברות החמורות בתורה?
בהמשך הסוגיה מקשה רבא על דרשתו של רב עוירא, ומגיע למסקנה כי הוראתו של הפסוק היא כפי שביארנו בתחילת דברינו, ומטרתו היא ללמד שאדם העושה מעשי זנות סופו 'לאבד את המכנסים'. במילים אחרות: רבא התקשה לקבל את ההשוואה בין אכילה ללא נטילת ידים לעברת זנות. ברם, אף שהגמרא מקבלת את פרשנותו של רבא, היא רוצה להדגיש את חומרתה של אכילה ללא נטילת ידים, ומביאה את דברי רבי זריקא:
"כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם".
מהי כוונתו של רבי זריקא בביטוי "נעקר מן העולם"? רש"י על אתר מבין כי ה"מזלזל" בנטילת ידים הוא מי שמזלזל בתקנות חכמים באופן כללי, ולכן הוא "נעקר מן העולם" – דינו מוות. בעלי התוספות מתקשים לקבל את הסברו של רש"י, ומבארים את הביטוי בצורה שונה:
"ונראה דזלזול שמזלזל בה תמיד עונשו עקירה ע"י עניות".
בעלי התוספות מסיבירם שה'עקירה מן העולם' היא עניות, משום שעני חשוב כמת.
אפשר לראות את מחלוקתם של רש"י ובעלי התוספות כמחלוקת כללית בהבנת דרשתו של רבי זריקא ומהלכה של הסוגיא.
לפי בעלי התוספות, סוגייתנו ממשיכה את הקו שבו פתחה, ומטרתו להראות את הדמיון שבין שני המעשים – זנות ואכילה ללא נטילת ידים, ובהשלכותיהם הדומות. כאשר אדם נוהג בהפקרות – הפקרות מינית או הפקרות של תאוות האכילה – הוא מגיע בסופו של דבר לידי עניות. לעומת זאת, רש"י סבר שאלו שני עניינים שונים.
מדוע הדגישו חכמים את חובת נטילת ידים?
כאשר אנו מעיינים בשורשיה של חובת נטילת ידים, אנו רואים שחובה זו היא אחת משמונה עשרה הגזרות שנגזרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון – "גזירת י"ח דבר". בית שמאי הכריעו כי "סתם ידים עסקניות הן", ולכן כהנים האוכלים תרומה או קדשים חייבים ליטול את ידיהם קודם האכילה. אם כן, בראשיתה היתה חובת נטילת ידים מוטלת על הכהנים בלבד.
לימים גזרו חכמים כי חובת נטילת ידים תחול גם על מי שאוכל חולין (חולין קו ע"א):
"אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן: נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה, ועוד משום מצוה.       
מאי מצוה?                                                 
אמר אביי: מצוה לשמוע דברי חכמים.               
רבא אמר: מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך, דכתיב 'וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים', אמר ר"א בן ערך: מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה".
המפרשים מסבירים כי על פי הטעם "משום סרך תרומה", חובת נטילת ידים הורחבה גם לחולין כדי לעשות סייג לתרומה – אם כל ישראל יזהרו באכילתם, על אחת כמה וכמה שהכהנים יזהרו באכילת התרומה והקדשים. אולם רב יצחק בר אשיאן מוסיף שישנו טעם נוסף – 'משום מצווה'. אביי מסביר שמצווה זו היא המצווה הכללית של ציות לדברי חכמים. וכאן שבה ועולה השאלה: מדוע ראו חכמים בחובת נטילת ידים סמל לחובה להיות כפופים להוראותיהם של חכמים?
יתכן כי התשובה טמונה בהבנת מקור התקנה – הגזירות שנתקנו בעליית חנניה בן חזקיה. כך מספרת התוספתא (שבת א) על היום שבו נתקנו גזירות אלו:
"אלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיהו בן גרון כשעלו לבקרו. 
נמנו ורבו בית שמיי על בית הלל, שמונה עשרה דבר גזרו בו ביום, והיה אותו היום קשה להם לישראל כיום שנעשה בו העגל".
בתלמוד הירושלמי מבואר כי הקושי ביום זה נבע מכך שהדרך שבה השיגו תלמידי שמאי את האפשרות להכריע כדעתם היתה כרוכה באלימות. במילים אחרות: גזירות שמונה עשר דבר שיקפו, ככל הנראה, מתחים בין בית שמאי לבית הלל, שהוכרעו בכוח הזרוע. אולם לאחר שנקבעה הלכה כבית שמאי, המשיכו חכמים בקו זה והרחיבו את הגזרה גם לאכילת חולין, כדי לחזק בקרב האוכלים את הזהירות והנקיות בטרם האכילה. רבי אלעזר בן ערך, שחי בסוף תקופת הבית השני – לאחר המאורעות בעליית חנניה בן חזקיהו בן גרון, קבע את הנוהג לדורות תוך הדגשה כי קיומה של המצווה היא ביטוי לחובה לשמוע לדברי חכמים.
רבי אלעזר בן ערך נמנה על תלמידי רבי יוחנן בן זכאי שעסקו בנסתרות. הגמרא במסכת חגיגה (יד ע"ב) מספרת שבשעה שהוא עסק במעשה מרכבה ירדה אש מן השמים. יתכן כי הרחבתה של חובת נטילת ידים – מחובה השייכת רק לאכילת קדשים לחובה כללית – באה לרמוז כי מצווה זו לא נועדה רק לטהר את הידים, אלא גם ליצור מציאות של קדושה.
הגמרא בחולין (שם) מביא ברייתא המבחינה בין נטילת ידים לתרומה ולחולין לנטילת ידים כחלק מקידוש ידים ורגלים במקדש. כאשר כהן היה מקדש ידיו, הוא היה נותן עליהן מים עד שהמים הגיעו לחיבור שבין הזרוע ליד, בעוד שבנטילת ידים לחולין ולתרומה די בכך שהמים יגיעו עד סוף האצבעות. הרמב"ם (הלכות ברכות ו, ד) הכריע להלכה בניגוד לברייתא:
"עד היכן היא נטילת ידים? עד הפרק".
מדוע הכריע הרמב"ם נגד הברייתא, והשווה בין נטילת ידים לתרומה וחולין לקידוש ידים ורגלים במקדש? החתם סופר מסביר כי הרמב"ם הכריע כשיטת רבי אלעזר בן ערך, שנטילת ידים היא מצווה, ולא כאביי, שסבר שנטילת ידים היא רק גזירה משום סרך תרומה. במילים אחרות: חובת הנטילה נועדה להכין את האדם לאכילתו, בדומה להכנה שעובר הכהן בטרם כניסתו לקודש. הכהן מתקדש במים, וכך גם האוכל תרומה וחולין.
מגמה זו, של תפיסת נטילת ידים כמצווה ולא רק כגזירה משום "סרך תרומה", באה לידי ביטוי בדברי התוספות במסכת חולין, שמסבירים שהמצווה לשמוע דברי חכמים היא משום 'נקיות' – הרצון של חכמים להביא את האדם לנקיות בטרם אכילתו.
פתחנו בדבריו של רב עוירא על החשיבות שבנטילת ידים ככלי למיתון דחפים, בדומה לחובתו של האדם למתן את דחפיו המיניים, וסיימנו בדברי הראשונים הרואים את הנטילה כהכנה לאכילה, בדומה לקידוש ידים ורגלים, המכין את הכהן לעבודת הקודש. זה לעומת זה עשה האלוהים – הנטילה היא גם 'סור מרע' במיתון תאוות האכילה, וגם 'עשה טוב' בקידוש הגוף לקראת האכילה.
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולאביעד ברטוב
עורך: יהודה רוזנברג, תש"ף
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                            http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                 http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *
[1]     לרפואת ידידיה חיים בן ענת.
[2]     יש שפירשו (רס"ג) פסוק זה באופן שונה: "בעד" במשמעות 'עד', וכוונתו לומר כי האדם מימש את תאוותו אצל האישה הזונה "בככר לחם", והוראתו של הפסוק היא שכדי לצוד אישה זונה – די בככר לחם, אולם כדי לצוד אשת איש יש צורך במשאבים רבים. כוונת הפסוק לומר כי במחשבה ראשונה נראה לאדם כי הוא משיג את תאוותו בנקל, אולם בסופו של דבר המחיר שהוא משלם גדול ביותר.
[3]     שמואל א ב, לו; ירמיהו לז, כא. גם בלשון חכמים מתואר קו העוני באמצעות תיאור כמות המזון שאותה האדם צורך – 'מזון שתי סעודות' (ראה פאה ח, ז).