פסחים | דף כו | עלה עליה זכר

הן בפרה אדומה והן בעגלה ערופה התורה דורשת להביא בהמה שלא נעבדה בה עבודה ושלא עלה עליה עול. המשנה (פרה ב, ד), ובעקבותיה הגמרא (כו:), דנה במקרה שבו נעשתה עבודה בבהמה שלא בידי אדם:

שכן עליה עוף - כשירה, עלה עליה זכר - פסולה.
מאי טעמא? אמר רב פפא: אי כתיב "עבד" וקרינן "עבָד" - עד דעביד בה איהו.
אי כתיב עובד וקרינן עובד - אפילו ממילא נמי.
השתא דכתיב עבד וקרינן עובד - עובד דומיא דעבד. מה עבד דניחא ליה - אף עובד דניחא ליה.

רב פפא עומד על מתח שקיים בין דרך הכתיבה לדרך הקריאה, בין ה'מסורת' ל'מקרא', במילה "עבד". מתוך צורת הכתיבה נראה שדווקא כאשר האדם עושה עבודה בבהמה היא נפסלת, ואילו מתוך הקריאה נראה שגם עבודה שנעשית מאליה פוסלת. הפשרה אותה מציע רב פפא היא שגם עבודה שנעשית מאליה תפסול, ובלבד שתעשה ברצון האדם ומדעתו, "עובד דומיא דעבד". כדוגמה למקרה כזה מביאה הברייתא את דין "עלה עליה זכר", שמדגים מעשה שנעשה על ידי הזכר ומן הסתם נוח לבעלים שייעשה (שהרי הוא ירוויח מכך את הוולדות).

התוספות (ד"ה עלה) הקשו על דין זה:

ואם תאמר: אמאי פסולה הא ודאי לא ניחא ליה להפסיד פרה שדמיה יקרים בשביל דבר מועט?
ויש לומר: דאם נאמר כשירה הוה ניחא ליה ולכך אין להכשירה.

קושיית התוספות ברורה למדי: כיצד ייתכן לומר שעליית הזכר על הבהמה נעשתה ברצון הבעלים? הרי פרה אדומה היא נכס יקר ולא יעלה על הדעת שהבעלים ירצו להפסידה עבור הרווח השולי שיכולה לגרום עליית הזכר!

תשובת התוספות קצת פחות פשוטה. התוספות עומדים על כך שאם היינו אומרים שעליית הזכר לא תפסול את הפרה, היה נוח לבעלים שהזכר יעלה עליה, וממילא הייתה עלייתו פוסלת אותה. כלומר, יש כאן מעין פרדוכס, מעגל קסמים בלתי פתיר: אם נכשיר את הפרה - תהיה ניחותא לבעלים והפרה תיפסל, אך אם נפסול את הפרה לא תהיה ניחותא לבעלים ולכן הפרה תהיה כשירה. אם כן, יש לשאול מה גרם לתוספות להכריע את הספק? כיצד הצליחו להיחלץ ממעגל הקסמים?

בעבר נידונה שאלה זו בישיבתנו על דפי העלון הישיבתי (דף-קשר 1201-1202), והוצעו הסברים שונים לעניין. הסבר אחד שהוצע הוא שבאמת הפרה נמצאת במעמד ביניים מסוים היא גם נחשבת כפרה שלא "עלה עליה עול" וגם לפרה שלא "לא עלה עליה עול" (שלמה צוקר, פרדוקס עלייתו עול להנאתו, דף-קשר 1201), זוהי גישה מורכבת שלא נדון בה כאן.

גישה נוספת שהועלתה היא שאנו דנים במעמדה של המלאכה במנותק מדיני פסילת הפרה. כלומר, מכיוון שעליית זכר נחשבת באופן עקרוני כדבר שהבעלים חפץ בו, היא פוסלת את הפרה גם אם במקרה של פרה אדומה אין לבעלים חפץ בכך (אלעד שפיגלמן, פרה-דוקס, דף קשר 1202). אפשר למצוא גישה זו בדברי הר"ש על המשנה בפרה (ב, ד):

אף על גב דלא ניחא ליה משום דדמיה יקרין ומפסיד טובא, מכל מקום חשיב ניחא ליה כיון דבשאר פרות הוה ניחא ליה. ועוד דאם באת להכשיר אם כן הוה ניחא ליה.

הר"ש טוען שמכיוון שבשאר פרות ניחא לאדם בעליית הזכר, העלייה נחשבת ל"ניחא ליה" גם בפרה אדומה. אמנם מדברי הר"ש עצמם ברור שאין זו כוונת התוספות, שהרי בהמשך דבריו הוא הביא את דברי התוספות כתירוץ נוסף: "ועוד דאם באת להכשיר וכו'".

לעניות דעתי יש להסביר את דברי התוספות באופן אחר. יש לעמוד על כך שהתוספות לא כתבו בדבריהם שהפרה באמת פסולה, אלא הדגישו ש"אין להכשירה". כלומר, הכשרת הפרה איננה אפשרית, משום שאם נכשיר אותה תהיה לבעלים ניחותא בעליית הזכר וממילא תהיה זו פרה שעלה עליה עול. ממילא בפועל אין אנו יכולים להחשיב אותה ככשירה, אף שייתכן שבכך אנו נגרום למצב שבו אין ניחותא לבעלים ואין היא נחשבת כפרה שעלה עליה עול.

ובניסוח חריף יותר: אובייקטיבית, הפרה כשרה להקרבה, אלא שעלינו לשקר ולומר לבעלים שהיא פסולה כדי שלא תהיה להם ניחותא. לפי הבנה קיצונית זו, מותר יהיה באמת להשתמש בפרה אם נבטיח שהבעלים לא יידעו זאת. ניתן לסייע מעט לגישה זו מתחילת דברי התוספות: "דאם נאמר כשירה היא", היינו שהמוקד הוא בשאלה מה "נאמר" ולא בשאלת מעמדה האמתי של הפרה.