דין כלאיים בסוכת גפנים

פתיחה

בשעה טובה "הגפנים סמדר נתנו", ובעוד זמן קצר יבשילו האשכולות על סוכת הגפנים בכניסה לישיבה. בעקבות ההבשלה הקרבה ובאה, עולה שאלה מעניינת בנוגע להיתר אכילה והנאה מאותם הענבים מצד איסור כלאים, שכן מתחת לגפן במרחק של פחות משישה טפחים גדלים פרחי נוי ממספר מינים. הדבר נוגע בדיון כללי – אלו מינים חייבים בכלאים והאם יש לחשוש לכלאים בפרחים, ובעזרת ה' נעמוד על הדברים לקמן.

בבואנו לדון בכלאים יש לחלק בתחילה בין שני איסורים שונים בתורה:

ההבדל היסודי בין כלאי הכרם לבין כלאי זרעים הוא איסור ההנאה שקיים בכלאי הכרם, אך אינו שייך בכלאי זרעים. כמובן, גם בתוך כלאי הכרם ישנם חילוקים בין מקרים שונים לעניין איסור ההנאה, ובהם נדון.

לפני תחילת הדיון נתאר את המציאות: באותה הערוגה (שמוקפת בחומת אבנים קטנה הגבוהה מטפח) צומחת גפן כשסמוך לה שתולים פרחי נוי שונים.

א. איסור אכילה בכלאי הכרם

מספר מיני הזרעים

הדיון הראשון שנעסוק בו הוא האם בכלל קיים איסור כלאים במקרה שרק מין אחד נזרע בכרם לאחר שהגפן כבר קיימת.

בירושלמי (כלאים ח', א) מצינו שנחלקו ר' יאשיה ור' יונתן, בכמה מינים שייך איסור כלאי הכרם:[1] לדעת ר' יאשיה, איסור זריעת כלאי הכרם נאמר דווקא כאשר זורעים שני זרעים שונים בנוסף לגפן, שהרי הפסוק אומר: "לא תזרע כרמך כלאים", דהיינו: בתוך הכרם לא יהיו עוד שני מינים שיצרו כלאים. לעומתו, ר' יונתן סובר שכל זריעה ליד הגפן, אפילו של מין אחד, אסורה.

דברי ר' יאשיה מוקשים מכמה משניות שבהן מצינו מקרים שהכרם אסור גם כאשר יש בתוכו זרע אחד בלבד.[2] ביישוב דברי ר' יאשיה נאמרו כמה הצעות בראשונים:

לעניין פסיקת ההלכה, משמע מהגמרא בחולין שהלכה כרבי יאשיה:

אמר רב נחמן בר יצחק האידנא נהוג עלמא כתלת סבי... וכר' יאשיה בכלאים

                                                                                                                       (קלו:).

כך פסקו הרמב"ם (כלאים ה', א-ב) והשו"ע (יו"ד רצ"ו, א).[7]

לכאורה, במקרה שלנו נזרעו שני מינים עם הגפן, ועל כן אם אכן יש כלאים במציאות זו – ברור כי שייך לדבר על איסור אכילה מן הגפנים לכולי עלמא. יתר על כן, אפילו אם בערוגה היה נזרע מין פרחים אחד בלבד נראה כי היה עלינו להחמיר. זאת, שכן אף שאנו פוסקים כר' יאשיה, הרי לפי רוב שיטות הראשונים – הרמב"ם, הרמ"ה ור"י הזקן – גם כשנזרע זרע אחד קיים איסור אכילה (בניגוד לשיטות רמב"ן ור"י). בעקבות הרמב"ם, פוסק השו"ע (יו"ד רצ"ו, יז) שעציץ נקוב שעובר בכרם[8] אוסר את התבואה, ונראה כי הוא מבין שגם במקרה שאין שני זרעים וגפן יש איסור אכילה והנאה מן הגפנים ומן התבואה.

המינים האסורים בכלאי הכרם

לאחר שראינו שלדעת רוב הראשונים יש איסור אכילה בכלאים גם כאשר נזרע רק מין אחד עם הגפן, יש לדון האם הפרחים הצומחים בערוגה אכן נחשבים כמין ששייך בו איסור כלאים או לא.

בתורה לא מצאנו בפירוש אלו מינים כלולים באיסור. עיקר העיסוק בסוגיה זו מתבסס על סתירה בין דברי ר' יאשיה ומשניות נוספות,[9] האוסרים חיטה ושעורה בכרם, לבין הגמרא במנחות (טו:) הקובעת כי: "קנבוס ולוף אסרה תורה, שאר זרעים מדרבנן".

הראשונים העלו מספר דרכים ליישוב הסתירה, וניתן לחלקן לשלוש גישות מרכזיות:

הכיוון הראשון הוא שהסוגיות משלימות זו את זו, ומרחיבות את המינים האוסרים בכלאים. בכיוון זה הלכו כמה ראשונים, ברמות שונות:

כיוון שני הוא חילוק בין הסוגיות. גם כאן ישנן כמה אפשרויות בראשונים:

שני תירוצי הרמב"ן מבוססים על אותו טעם – קנבוס ולוף הם מינים הדומים לכרם, ובכך יוצרים ערבוב עם הכרם עצמו אפילו בלי מין אחר, ואפילו כאשר הכרם כבר קיים.[13]

כיוון שלישי הוא דחיית הסוגיה במנחות בפני הסוגיות הרבות האחרות:

מקור משמעותי נוסף בדיון על המינים האסורים בכלאים הוא המשנה בכלאים (ה', ח) שממנה עולה שברוב הזרעים אין כלל איסור כלאי הכרם:

הארוס והקיסום ושושנת המלך וכל מיני זרעים אינן כלאים בכרם.

הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם (כלאים ה', ו) והגר"א (שנות אליהו ה', ח) מוחקים את המילה 'אינן' וממילא יוצא לשיטתם ש"כל מיני זרעים כלאים בכרם", ובכך בעצם מרבה המשנה את כל מיני הזרעים; אך פשטות המשנה היא שמינים מסוימים מאוד נאסרו בכלאים, וברירת המחדל היא שזרעים מותרים.

למסקנה, לשיטות הרמב"ם, רבנו תם והר"ן, איסור תורה בכלאי הכרם שייך לכל היותר בקנבוס ובלוף (ודומיהם), בתבואה ובירק. בנוגע לשאר הזרעים חלקו הפוסקים בשיטת הרמב"ם האם יש איסור אכילה מדרבנן – בכל מיני הזרעים הנאכלים (כס"מ ה', ג), רק בזרעי ירקות שאינם קנבוס ולוף (הרדב"ז שם) או שמא בכל מיני הזרעים האחרים (חזון איש כלאים א', ט).[14]

השו"ע (יו"ד רצ"ו, ב) פסק בסתמא שכל מיני זרעים מותרים, אך מכיוון שהוא העתיק את לשון הרמב"ם, נראה שמחלוקת האחרונים תקפה גם ביחס אליו.[15]

אם כן, מצד המינים האסורים, לכאורה אין איסור תורה בגידול פרחים בכרם שכבר קיים (למעט דעתו של ר"ח הכהן בשטמ"ק במנחות), אך לדעת חלק מן האחרונים יש כאן בודאי איסור מדרבנן.[16]

דבר הנאכל ודבר שכמותו מקיימים

עד כאן עסקנו בשיוך הבוטני של הגידולים האסורים בכלאים. צד נוסף שיש לדון בו הוא ייעוד הגידולים. הרמב"ם כתב על כלאי זרעים כך:

אין אסור משום כלאי זרעים אלא הזרעים הראויין למאכל אדם, אבל עשבים המרים וכיוצא בהן מן העיקרין שאינן ראויין אלא לרפואה וכיוצא בהן אין בהן משום כלאי זרעים                                                (כלאים א', ד).

ושפתיו ברור מללו, שאין בכלאי זרעים איסור בדבר שאינו עומד למאכל אדם;[17] אלא שבפרק הדן בכלאי הכרם, לא הזכיר הרמב"ם מאכל אדם כלל, ויתרה מכך, באותו פרק מביא הרמב"ם גדר אחר לחלוטין – זרעים שרגילים לקיימם:

הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזורעו אף על פי שהוא רוצה בקיומו לבהמה או לרפואה הרי זה לא קדש, עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימין רוב העם באותו מקום, כיצד המקיים קוצים בכרם בערב שרוצים בקוצים לגמליהם הרי זה קדש   (כלאים ה', יח).

באחרונים מצאנו מספר דרכים ליישוב דברי הרמב"ם:[18]

מגישה זו עולה שכל שאינו ראוי למאכל אדם, אין בו איסור כלאים, ואפילו בכלאי הכרם.

נראה לי דלאו דוקא נקט רבינו מאכל אדם אלא כל דבר שרוצה בקיומו אסור זה בזה ואפילו אם רוצה בקיומו למאכל בהמה ולא נתכוון רבינו לשלול אלא העשבים המרים בלבד                                                                      (כלאים א', ד).

לסיכום, יש שלוש שיטות מה כלול באיסור כלאים:[21]

עלה בידינו, שבכלאי הכרם יש סיעה גדולה של אחרונים שהחמירו, וטענו כי כל דבר שרגילים לקיימו אסור מצד כלאים גם כשאינו ראוי למאכל אדם, אך ישנם אחרונים שמקלים בדבר.

נראה שמדובר בספק דרבנן, שהרי לרוב השיטות שראינו, כלאי הכרם אסורים מדאורייתא רק בקנבוס, לוף, תבואה וירק; ובמקרה שלנו, מדובר בזרעים אחרים, ולכאורה יהיה איסור רק מדרבנן. לכן נראה, שהדין יהיה "ספק דרבנן לקולא".

עדיין מוטל עלינו לברר האם הגדר של 'דבר שכמותו מקיימין' עוסק בקיום מכל סיבה שהיא, או דווקא בקיום לצורך שימוש בפירות שאינו אכילה (כמו שמצינו בקוצים, ובמאכל היונים בירושלמי כלאים א', א). יסודה של שאלה זו הוא האם הגדר של 'דבר המקיימין כמותו' דרוש בשביל להגדיר את מעשה הזריעה כמעשה חשוב, או את תוצאת הזריעה כחשובה.[23] אם מטרתנו היא זריעה חשובה, אזי כל דבר שכמותו מקיימין ולא משנה מאיזו סיבה (נוי, ריח, מאכל בהמה או מאכל אדם) יהיה אסור מאחר שסוף סוף זורעים אותו לדבר חשוב; אך אם אנו דורשים שהזריעה תביא לתוצאה חשובה, ייתכן שנאסור רק במקומות שרגילים לקיים את התבואה בשביל התוצרים שלה (כמו מאכל בהמה, מוגמר, טבק וכדומה), אך לא ברור מה יהיה הדין כאשר הגידול הוא לא למטרת קטיפה ושימוש בפרות אלא לנוי בלבד.[24]

ב. צדדים נוספים בדיון

שדה

צד אחר בדיון עולה מדברי רבנו תם בספר הישר המסביר את הייחודיות של קנבוס ולוף:

ובא התלמוד ללמדנו כי קנבוס ולוף אוסרה הכרם כחמשת המינין. או בשביל שהן נקראין שדה או מטעם אחר            (תקי"ט).

ועיינו בראב"ן (שו"ת נ"ג) שהאריך בשיטה זו שעל פיה כל דבר שמגדלים אותו כשדה יהיה אסור בדין כלאים. הראי"ה קוק (משפט כהן כ"ח) התיר בדיעבד גידול של טבק בכלאים, מכיוון שלדעתו הוא אינו דבר שגדל בשדות. דברי הראב"ן מהווים קולא מצד אחד, שהרי אם המינים הנדונים אינם מינים הגדלים בשדה, הם אינם נכללים באיסור כלאי הכרם, אלא שמצד שני אם המינים כן מינים הגדלים בשדה, דבריו גורמים לחומרה, שהרי יוצא שמינים אלו נכללים באיסור דאורייתא של כלאי הכרם ואינם אסורים רק מדרבנן. על פי זה, יש לדון האם אותם הפרחים שפורחים תחת הגפן הם פרחים שרגילים לגדל בשדות (אפילו לנוי), או שלא.

אילן

צד נוסף שיכול לגרום לקולא הוא הדיון האם לפרחים הגדלים תחת הגפן יש דין 'עץ' או 'ירק'. שהרי מצאנו בפירוש ברמב"ם שכתב שאין איסור כלאים באילנות:

ומותר לזרוע זרעים וזרע אילן כאחד וכן מותר לערב זרעי אילנות ולזורען כאחד שאין לך כלאים באילנות אלא הרכבה בלבד                                                                                                             (כלאים א', ו).

ואמנם הראב"ד שם השיג וטען שיש דין כלאים גם באילן, אך השו"ע סתם כרמב"ם (יו"ד רצ"ה, טו). בנוסף, חלקו האחרונים (למשל, דרך אמונה שם לג) בהבנת שיטת הראב"ד, האם לדעתו האיסור מדאורייתא או רק מדרבנן.

כדי להגדיר צמח כ'אילן', נעיין בהגדרת אילן בהלכות ברכות, בעקבות הריטב"א בסוכה (לה.) שכתב שניתן ללמוד מהלכות ברכות גם לדיני ערלה,[25] וממילא (בעקבות הגמרא בברכות לו.), גם לדיני כלאים.

הגמרא במספר סוגיות בברכות (לו. בדין צלף, וכמו כן בדף מ. שאותו נצטט מיד) דנה בפירות שעליהם יש לברך "בורא פרי העץ":

היכא מברכינן בורא פרי העץ – היכא דכי שקלת ליה לפירי איתיה לגווזא והדר מפיק, אבל היכא דכי שקלת ליה לפירי ליתיה לגווזא דהדר מפיק – לא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה.

ישנה מחלוקת ראשונים מה משמעות הגדר 'איתיה לגווזא והדר מפיק':

הרא"ש[26] סובר שכל צמח שעושה פירות משנה לשנה נחשב כאילן (אף על פי שלא נשאר ממנו גזע כלל בין גידול לגידול), בעוד שהגאונים[27] סוברים שצריך שהגזע (=קלח) יישאר קיים משנה לשנה. מצינו גדרים נוספים באחרונים להגדרת אילן,[28] אך אפשר להסביר ששם מדובר לעניין ערלה בלבד, ובכל מקרה נראה שבנדון דידן (כשאין לצמח פירות אלא פרחים) גדרים אלו אינם שייכים כלל.

למעשה, על פי הרא"ש, בפרחים רב שנתיים לא תהיה בעיה של כלאים שכן הם מוגדרים כאילן,[29] ולעומת זאת, לדעת הגאונים לא תהיה בעיה של כלאים רק כאשר יש גזע שנשאר קיים משנה לשנה. נראה שהלכה כדעת הגאונים: הרמ"א (או"ח ר"ג, ב) פסק לעניין ברכת הפירות כגאונים, וכן פסק בפשטות השו"ע בעניין כלאים:

זה הכלל: כל המוציא עלין מעיקרו, הרי זה ירק. וכל שאינו מוציא עלין מעיקרו, הרי זה אילן      (יו"ד רצ"ו, טו).[30]

גפן יחידית

נקודה נוספת שיכולה לשמש כקולא במקרה זה, אך נראה שאינה להלכה, היא החילוק שבין כרם לבין גפן יחידית.[31]

בספרי נאמר:

אין לי אלא כרם, מניין אפילו גפן יחידי ועושה פרות? תלמוד לומר: 'כרם' מכל מקום                  (כי תצא, ר"ל).

ומכאן המקור שגם בגפן יחידית שייך איסור כלאים.[32]

לדעת רוב הראשונים, דין גפן יחידית אכן אינו שונה כלל מדין כרם,[33] אך ברמב"ן (ר"ה י.) מובא בשם רב אחאי שאין גפן יחידית אסורה אלא בנטע רבעי ולא בכלאים, ויש שדייקו דברים דומים מהריטב"א (עירובין ג.).[34]

שיטה זו אמנם לא התקבלה להלכה, אך מה שמוסכם להלכה הוא שיש הבדל בשיעור ההרחקה בין גפן יחידית לבין כרם, וכך פוסק השו"ע:

הבא לזרוע בצד הכרם, מרחיק ארבע אמות מעיקרי הגפנים, וזורע. ואם גפן יחידית היא, מרחיק ממנה ששה טפחים, וזורע        (יו"ד רצ"ו, לא).

על כן, במקרה שלנו מדובר על גפן אחת, וממילא אין כאן גדר כרם אלא גפן יחידית, והצורך הוא רק בהרחקה של שישה טפחים ולא בד' אמות.

ג. סיכום השיקולים ההלכתיים

נסכם את השיקולים השונים שהצגנו. ישנם מספר עניינים שיש לברר בנוגע לפרחים לפני בואנו לדון האם יש כאן איסור כלאים או לא:

ד. בפסקי האחרונים

אביא כאן את פסקי אחרוני זמננו שמצאתי בנוגע לכלאים בפרחים.

נראה כי רוב הפוסקים נקטו לקולא כשיטת החזו"א שדווקא זרעים הראויים לאכילת אדם אסורים משום כלאים. בין היתר, כך כתבו ר' קלמן כהנא בספרו מצוות הארץ (כ"ה, א), הרב גרוסברג בקונטרס על מצוות התלויות בארץ וכן בילקוט יוסף בהלכות כלאים. נראה שזו דעת רוב האחרונים.

התייחסות מפורשת המקלה בפרחים מצינו בספר מים חיים לר' שמחה קלסר בשו"ת שבסוף ספרו (ט').[36]

בראש המחמירים עומד הרב מרדכי אליהו[37] הכותב בפירוש שיש מחלוקת על הפרחים ו"נכון להחמיר מספק"; בכלאי הכרם הוא פוסק כך:

גפן אחת הנטועה באמצע הדשא יש להרחיק שישה טפחים בינה לבין הדשא.

בטעם הדבר כותב בעל ההערות שם, שהדשא ראוי למאכל בהמה והוא דבר שכמותו מקיימים,       וכאמור, הרב אליהו כלל פרחים גם בגדר של כלאי זרעים.

ה. סיכום למעשה

כמו שראינו, רוב אחרוני זמננו כותבים שיש להקל במיני פרחים לעניין איסור כלאים, שכן הם אינם ראויים למאכל. על כן, נראה שאפשר לאכול מן הענבים, אם כי אולי יש מקום לחוש לפחות לכתחילה לשיטתו של הרב אליהו לעניין איסור כלאים.

 

---