עציץ נקוב - בשבת ובתחומים נוספים

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

שבת דף פא - עציץ נקוב - בשבת ובתחומים נוספים

אגב הדיון הענף בשאלת המותר והאסור בבית הכסא ובעשיית צרכים בשבת, דנה הגמרא בדף פא בדרכים שונות של שימוש בצומח. ריש לקיש קבע, שמותר לטלטל בשבת "צרור שעלו בו עשבים": מדובר על גוש אדמה עצמאי, אשר מצד אחד קשור אל הקרקע, אך מצד שני איננו מחובר אליה באופן מושלם. בלשון חז"ל והראשונים, צרור זה, כמו גם ה"פרפיסא" הנידונה בהמשך הסוגיה, מוגדרים "עציץ נקוב": מחד גיסא, זהו עציץ המנותק מן הקרקע, אך מאידך גיסא, יש בו נקב המחבר אותו אל הקרקע.

אביי מחדש, שאם אותו עציץ נקוב מונח על הקרקע, דינו כמחובר, ועל כן המרים אותו מן הקרקע ומניח אותו במקום גבוה חייב חטאת משום תולש. על דרך זו, הנוטל עציץ כזה ומניחו על גבי קרקע - חייב חטאת משום נוטע. רש"י ותוספות כאן קבעו, שלא ניתן לקבל את הדברים כפשוטם: הרי ריש לקיש התיר לטלטל את הצרור בשלימותו לצורך קינוח בבית הכסא, ואם בנטילת הצרור מן הקרקע היה איסור תורה, קשה היה לקבל היתר כזה! ובכן, מסבירים רש"י ותוספות כי אביי איננו מחדש איסור תורה, אלא איסור דרבנן. כך כתב רש"י:

"חייב משום תולש - דאינו נהנה שוב מריח הקרקע, ולי נראה דהאי חייב לאו דווקא, אלא אסור משום דדמי לתולש".

הסברה ביסוד דברי רש"י ותוספות היא, שאף שהעציץ הועמד על גבי יתדות, סוף סוף הוא עדיין קולט מן הקרקע. אמנם, רש"י כתב שהעציץ אינו נהנה מריח הקרקע, אך ברור שהוא עודנו עומד בזיקה אליה, ולכן אין בכך איסור תורה.

הרמב"ם (הלכות שבת ח, ד) חלק על רש"י ותוספות, ופסק כפשטות דבריו של אביי:

"גבשושית של עפר שעלו בה עשבים הגביהה מעל הארץ והניחה על גבי יתדות חייב משום תולש".

מדברי הרמב"ם עולה, שעציץ נקוב המונח על גבי קרקע נידון כמחובר, והגבהתו נתפסת כתלישה גמורה, האסורה מדאורייתא. הרמב"ם מניח, כמובן, שבעת שהעציץ עומד על גבי יתדות הרי הוא תלוש לכל דבר ועניין.

להלכה, דייקו האחרונים מלשון השולחן ערוך (סימן שיב סעיף ג) שפסק כרש"י ותוספות, ונקט שהגבהת עציץ נקוב אסורה מדרבנן, ולא מדאורייתא.

והנה, עמדו אחרונים רבים על כך שהרמב"ם סתר, לכאורה, את דברי עצמו. בהלכות תרומות (סוף פרק א) משתמע, שעציץ נקוב על גבי יתדות - חייב בתרומות ומעשרות מדאורייתא. לא ניכנס כאן לפרטי הסוגיה בגיטין (דף ז עמוד ב, המצוטטת בתוספות בסוגייתינו) העוסקת בנושא, אך כאמור, כך מקובל לפרש את דברי הרמב"ם שם. לענייננו, הסתירה ברורה: לגבי שבת, מגדיר הרמב"ם את הנחת העציץ על גבי יתדות כפעולה של תלישה; בעוד שלעניין תרומות ומעשרות הוא סבור שאף בהיות העציץ על גבי יתדות הוא מוגדר מחובר לקרקע, וחייב בתרומות ומעשרות!

הגר"ח מבריסק (בחידושיו על הש"ס בסוגייתינו) עמד על סתירה זו, וביישובה הציע הבחנה בין שני מושגים:

"אכן נראה פשוט, דהנה בעציץ נקוב מצינו תרי דיני: חדא דהזרעים שבתוכו ינקי מארעא והם גידולי קרקע; ועוד ... שהזרעים שבתוכו הויין מחובר ...
וזהו גם הביאור בדברי הרמב"ם שפסק דעציץ נקוב על גבי יתדות חייב בתרומות ומעשרות מדאורייתא, ופסק גם כן לעניין שבת דהוי תולש מדאורייתא, משום דתרי דינים הן: דדין תרומות ומעשרות תלוי רק בדין גידולי קרקע, ובזה פסק דגם עציץ נקוב על גבי יתדות הוי בכלל גידולי קרקע, כיון דינקי מארעא ... אבל הדין דעציץ נקוב הוי מחובר באמת ליכא בזמן שמונח על גבי יתדות ועל כן לענין שבת הוי תולש".

הגר"ח מבחין, אם כן, בין דבר שנהנה מן הסמיכות לקרקע, אשר מוגדר "גידולי קרקע", ובין דבר אשר מחובר באופן פיזי וממשי יותר אל הקרקע. מדברי הגר"ח למדנו שאיסור תלישה בשבת נוגע לעצם החיבור. התולש לא רק פוגע במקור חיותו של הצמח, אלא משנה באופן מהותי את זהותו ומעמדו: מתלוש למחובר. בכל הנוגע לתרומות ומעשרות, השאלה הקריטית היא האם ישנה יניקה מן הקרקע, דהיינו האם מדובר על "גידולי ארץ ישראל". שאלת החיבור היא שאלה משנית, ועל כן עציץ נקוב על גבי יתדות חייב בתרומות ומעשרות מדאורייתא.

בהמשך דברי הגר"ח שם, הוא מבאר כי גם ביחס לתחומים הלכתיים אחרים, יש לנסות ולערוך את ההבחנה שבין "גידולי קרקע" ובין "מחובר לקרקע". כך, למשל, קובעת ההלכה שדבר המחובר לקרקע אינו מקבל טומאה. מה יהא דינו של עציץ נקוב על גבי יתדות? הגר"ח סבור, שבתחום זה העיקר הוא בחיבור אל הקרקע, ולא ביניקה ממנה, ועל כן עציץ על גבי יתדות ראוי לקבל טומאה. כאמור, על דרך זו יש לבחון כל תחום הלכתי מצד עצמו, ולקבוע האם המוקד שבו הוא החיבור אל הקרקע או היניקה ממנה.

הרב אביהוד שורץ