ערכין דף ז – הריגת עובר

  • הרב ירון בן צבי
הקדמה: הריגת עובר
אחת משבע מצוות בני נח היא איסור רצח. מקור הציווי בפרשת נח (בראשית ט, ו):
"שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם".
בגמרא (סנהדרין נז ע"ב), מובאת דעתו של רבי ישמעאל, הסובר שנוכרי ההורג עובר מתחייב מיתה:
"מאי טעמיה דרבי ישמעאל? שפך דם האדם באדם דמו ישפך, איזהו אדם שהוא באדם - הוי אומר זה עובר שבמעי אמו".
כלומר, נוכרי שהורג עובר מתחייב מיתה, כמו שהיה מתחייב אם היה רוצח אדם חי. בשונה מדינו של נוכרי, יהודי שהרג עובר אינו מתחייב מיתה (משנה נדה ה, ג):
"תנוק בן יום אחד... וההורגו חייב".
מהמשנה אנו למדים שיהודי מתחייב מיתה רק בהריגת תינוק בן יום אחד, אך לא בהריגת עובר, וכך פוסק הרמב"ם בהלכות מלכים (ט, ד):
"בן נח שהרג נפש, אפילו עובר במעי אמו, נהרג עליו, וכן אם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפי ארי או שהניחו ברעב עד שמת, הואיל והמית מכל מקום נהרג, וכן אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאיבריו נהרג עליו, מה שאין כן בישראל".
דברים דומים מופיעים גם במכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מסכתא דנזיקין פרשה ד):
"ת"ל מכה איש, מגיד שאינו חייב עד שיהרוג בן קיימא".
הראשונים נחלקו האם האיסור לישראל להרוג עובר הוא מדאורייתא או מדרבנן (למי שסובר שהאיסור מהתורה, יש לדון האם האיסור הוא משום רצח או משום השחתה של הגוף).
מלבד דיון זה, ישנו דיון לגבי הצלת עובר בשבת – האם הוא נכלל תחת הכלל של "פיקוח נפש דוחה שבת" או לא.
סוגייתנו
משנתנו קובעת:
"אשה שהיא יוצאה ליהרג – אין ממתינין לה עד שתלד.
ישבה על המשבר – ממתינין לה עד שתלד".
על פניו, נראה שהמשנה פוסקת כמי שסובר שהאיסור על יהודי להרוג עובר אינו מדאורייתא, שאם לא כן – היה עלינו לומר שיש לדחות את הריגתה של האשה עד שיוולד העובר. על אף שאסור לענות (לעכב) את דינה של האשה, כדי להציל את העובר היה עלינו לדחות איסור זה.
ניתן להסביר דין זה על פי הכלל "עובר ירך אמו". בגמרא (חולין נח ע"א) ישנה מחלוקת האם העובר נחשב כאבר של האם וכחלק ממנה, או שהוא נחשב כבריה נפרדת. אם נאמר שהעובר נחשב כחלק מהאם, ניתן לומר שחיוב המיתה חל גם על העובר, שהרי גם הוא "השתתף" בעבירה, בהיותו אבר מאבריה של אמו. אם נכונים דברינו, ניתן להבין על פי זה מדוע הריגת עובר בידי יהודי אינה נחשבת כרצח, שכן מדובר בפגיעה באבר של האם, ולא בהריגה ממש.
התוספות (סנהדרין פ ע"ב ד"ה עובר ירך אמו) מעלים אפשרות נוספת להבין את הדברים:
"היינו טעמא כיון דעד עכשיו היה חיות הולד תלוי באם הוי כאילו נגמר דין שניהם להריגה ולאו משום דהוי ירך אמו".
לדעת התוספות, מכיוון שחיותו של העובר תלויה באם, הרי שמרגע שנגזר עליה למות – גם על העובר נגזר למות, ואין זה קשור לדיון האם עובר ירך אמו או לא.