ערכין דף יג – מספר החצוצרות

  • הרב ירון בן צבי
בין הדברים שהמשנה בסוגייתנו מזכירה את גבולם התחתון ולא העליון נמנות החצוצרות. המשנה קובעת מהי הכמות הקטנה ביותר של חצוצרות בהן ניתן לקיים את מצוות התקיעה:
"אין פוחתין משתי חצוצרות, מתשעה כנורות, ומוסיפין עד עולם".
המשנה קובעת שבמקרים ובזמנים מסוימים, שבהם אנו מצווים לתקוע בחצוצרות, לא ניתן לקיים את המצווה בפחות משתי חצוצרות, אולם אין רף עליון לכמות החצוצרות שבהן ניתן להשתמש על מנת לקיים את המצווה.
הגמרא מנסה לברר כמה חצוצרות ניתן להוסיף:
"ועד כמה? אמר רב הונא, ואמרי לה אמר רב זבדי אמר רב הונא: עד מאה ועשרים, שנאמר: ועמהם כהנים למאה ועשרים מחצרים בחצוצרות".
על פניו שאלה זו נראית תמוהה, שהרי נאמר בפירוש שאין למספר החצוצרות גבול עליון. בעלי התוספות (ד"ה ומוסיפין עד עולם) מציעים שני פירושים לשאלת הגמרא:
"ואמר רבי דהא ודאי פשיטא שיוכלו להוסיף עד העולם אלא בעי עד כמה יהא הידור מצוה וא"צ לחפש יותר אחר כהנים אמר רב הונא עד ק"כ דהא אשכחן בקרא שחפשו אחרי ק"כ כהנים לתקוע בחצוצרות ולא יותר.
אי נמי דהא פשיטא דאין מוסיפין עד העולם שאם יוסיפו יותר עירבוב קלא אמר רב הונא עד ק"כ כהנים יכול להוסיף דהא אשכחנא בקרא דלא חיישינן לעירבוב קלא".
לפי הפירוש הראשון, כפי שלמדנו במשנה אכן אפשר להוסיף ללא הגבלה אולם הידור המצווה הוא בכך שמוסיפים עד מאה ועשרים חצוצרות. מעבר למספר זה אין משמעות לכמות החצוצרות, ולכן אין זה בכלל הידור מצווה.
לפי הפירוש השני, בשונה מהאמור במשנה, קיים גבול עליון למספר החצוצרות – מאה ועשרים. הסיבה לכך היא משום עירוב הקולות – החל מכמות חצוצרות מסוימת ריבוי החצוצרות אינו כי אם חסרון, בבחינת כל המוסיף גורע. באופן דומה מסביר בעל ספר החינוך (מצוה שצד) שבמקדש היה רק צלצל אחד ולא יותר משום שקול הצלצל הינו חזק מאוד, ואם היה יותר מאחד – לא היה ניתן לשמוע את שירת הפה וניגון שאר הכלים:
"והצלצלים היה אחד בלבד. ומן הדומה כי הטעם לפי שקול המצלתים גדול ומבעית קצת, ואלו היו שם הרבה לא היו נשמעין יתר כלי הניגון ששם, וכל שכן שירת הפה".
באופן דומה פסק הרמב"ם להלכה (הלכות כלי המקדש ג, ד), וכן פירש את המשנה (ערכין פ"ב מ"ו):
"ודע שרשאים הם להוסיף במנין החצוצרות עד מאה ועשרים ולא יותר".
המנחת חינוך (שפד) כתב שהוא הדין לתקיעה בחצוצרות בעת צרה, שאפשר שישנו איסור לתקוע ביותר ממאה ועשרים חצוצרות:
"ופשוט דהמצוה היא דוקא בשני חצוצרות כמו שמבואר בקרא וכן הוא במשנה דערכין אין פוחתין משני חצוצרות ומוסיפין עד ק"ך ועל הוספה מביא שם קרא מדברי קבלה וע"ש בתוספות לתירוץ אחד מוסיפין יותר מק"ך גם כן רק א"צ לחפש יותר מק"ך ולתירוץ השני יותר מק"כ איכא עירבוב קלא ע"ש א"כ לתירוץ זה יותר מק"ך לא יצאו והר"מ בהלכות כלי המקדש מביא סתם אין מוסיפין על ק"ך ואינו מבואר אם הוא לעכב ונ"מ גם כן בעת צרה אפשר דאסור יותר מק"ך וצ"ע".
אולם על פי הטעם שכתבנו, שמטרת ההגבלה היא למנוע מצב שבו הקולות יתערבבו ולא ישמעו, לכאורה בעת צרה אין משמעות להגבלה מעין זו, שכן במקרה זה הקולות הנשמעים הם של החצוצרות בלבד.