ערכין דף י – קריאת ההלל

  • הרב אביהוד שורץ
בעקבות המשנה, העוסקת בנגינה בחליל בבית המקדש, מסבירה הגמרא שהימים שבהם מנגנים בחליל הם הימים שבהם חובה לומר הלל. מתוך כך, דנה הגמרא בשמונה עשר הימים בשנה שבהם אומרים הלל, ומבארת מדוע אין אומרים הלל בשבת, ביום הכיפורים ובראש חודש. התוספות (י ע"א ד"ה שמונה עשר ימים) מעירים שמעבר לימים הנזכרים בגמרא, ישנם ימים נוספים שבהם נהגו לקרוא את ההלל בדילוג (ראשי חודשים וימי חול המועד פסח). לדעת התוספות יש לברך אף על קריאה זו, אך רבים מן הראשונים חולקים על כך, וכידוע – נחלקו בדבר גם בני אשכנז ובני עדות המזרח.
במהלך הדיון באותם ימים שבהם אומרים את ההלל נאמר בגמרא:
"דכתיב 'השיר יהיה לכם כליל התקדש חג' – לילה המקודש לחג טעון שירה, ושאין מקודש לחג אין טעון שירה".
על פי הפסוק מנבואת ישעיהו, עורכת הגמרא הקבלה עקרונית בין השיר, דהיינו ההלל, ובין החג.
את ספר "זמנים" במשנה תורה חתם הרמב"ם בהלכות מגילה וחנוכה. הלכות חנוכה מכילות, למעשה, שני פרקים בלבד. בפרק הראשון מספר הרמב"ם בקצרה את סיפור החנוכה, מזכיר את החובה להדליק נרות בחנוכה, ולאחר מכן עוסק באופן נרחב יותר בהלכות קריאת ההלל – בחנוכה ובכלל. בתוך כך נאמר שם (הלכות מגילה וחנוכה ג, ה-ו):
"אע"פ שקריאת ההלל מצוה מדברי סופרים מברך עליה אשר קדשנו במצוותיו וצונו... ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמדברי סופרים אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין בהן את ההלל, ושמונה עשר יום בשנה מצוה לגמור בהן את ההלל".
הרמב"ם קובע בנחרצות כי המצוה לקרוא את ההלל איננה מן התורה, אלא מדרבנן. הראב"ד על אתר משיג על הרמב"ם, ומיסב את תשומת הלב אל סוגייתנו:
"אמר אברהם: ויש בהם עשה מדברי קבלה – 'השיר יהיה לכם כליל התקדש חג'".
הראב"ד איננו קובע שקריאת ההלל היא מצוה מן התורה, אך סבור שמעמדה כ"דברי קבלה", שהרי הגמרא בסוגייתנו לומדת על קריאת ההלל מנבואתו של ישעיהו.
בהקדמה לספר המצוות ערך הרמב"ם רשימה של שלושה עשר "שורשים", המתווים דרך עקרונית בקביעה מהן המצוות שאותן יש לכלול במניין תרי"ג מצוות. השורש הראשון קובע כי מצוות מדרבנן אינן נמנות במניין התרי"ג. הרמב"ם מתעמת עם בעל הלכות גדולות, אשר במניין המצוות שלו כלל מצוות מדרבנן, וביניהן הדלקת נר חנוכה, מקרא מגילה וקריאת ההלל. בהתאם לשיטתו, שהוזכרה לעיל, מבהיר הרמב"ם כי המצוה לקרוא את ההלל היא מדרבנן, ולא מן התורה, ועל כן אין לכלול אותה במניין התרי"ג.
הרמב"ן כתב השגות על שלושה עשר השורשים של הרמב"ם, ובין היתר השיג באריכות על דבריו כאן ביחס למצוות דרבנן. אין כאן המקום לפרט את שלל טענותיו של הרמב"ן אודות מעמדן העקרוני של מצוות דרבנן, ואודות אופיו וצביונו של איסור "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". לענייננו, יש להתמקד במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן אודות קריאת ההלל. הרמב"ם כתב:
"וימנה קריאת ההלל ששבח בו דוד עליו השלום הא-ל יתעלה שצוה בה משה?!".
הרמב"ם טוען, למעשה, כי לא ייתכן שהתורה עצמה מצוה לקרוא את ההלל, שהרי ההלל כולל את דבריו של דוד המלך, שטרם חוברו בשעת מתן תורה.
הרמב"ן דוחה את דברי הרמב"ם הללו מכל וכל. ראשית, טוען הרמב"ן, חז"ל קבעו (בבא בתרא יד ע"ב) שדוד המלך לא חיבר לבדו את מזמורי התהילים, וחלקם חוברו הרבה לפניו – על ידי אדם הראשון, אברהם אבינו ומשה רבנו. שנית, הרמב"ן סבור שאף אם נכון הדבר שמזמורי ההלל נתחברו שנים רבות לאחר מתן תורה, אין להסיק מכך מסקנות לגבי החובה העקרונית לקרוא את ההלל. הרמב"ן מצטט את דבריו של הרמב"ם עצמו אודות מצות התפילה (הלכות תפילה פרק א), שבהם הסביר שעצם החובה להתפלל היא מצוה מן התורה, אלא שחכמים הם שניסחו את התפילות ותיקנו להתפלל שלוש פעמים בכל יום. לדעת הרמב"ן, ניתן להסביר כך גם ביחס להלל:
"אם כן למה יתפלא על ההלל שנצטוה למשה בסיני שיאמרו ישראל במועדיהם שירה לא-ל שהוציאם ממצרים וקרע להם את הים והבדילם לעבודתו, ובא דוד ותקן להם את ההלל הזה כדי שישירו בו".
אם כן, עצם החובה להלל את הקדוש ברוך הוא ברגלים, או במועדים אחרים שבהם התרחשו ניסים (כמבואר בסוגייתנו, ודווקא על נס שבארץ ישראל), היא מדאורייתא; אלא שהניסוח עצמו, הכולל ברכה וקובץ מזמורים מתהילים, נתקן על ידי חכמינו ז"ל.
למדנו מדברי הרמב"ן כי יתכן שבכל פעם שנופלת בידינו הזכות לקרוא הלל שלם אנו מקיימים מצוה דאורייתא: להלל ולשבח את הקדוש ברוך הוא על ניסיו, נפלאותיו וחסדיו.