פא: - אכילה בערב יום הכיפורים

  • הרב אביעד ברטוב

אכילה בערב יום הכיפורים / אביעד ברטוב

פתיחה

מוכרת קביעת הגמרא כי 'כל האוכל בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו צם תשיעי ועשירי'. קביעה זו מעלה תמיהות רבות: וכי כיצד ניתן להחשיב אכילה בערב יום הכיפורים כצום?! בהנחה שאנו מקבלים את קביעת הגמרא, האם חיוב האכילה מוטל על כל אחד ואחד כמו חיוב התענית בעשירי? האם חולה מחויב לאכול בתשיעי למרות שהדבר גורם לו צער, כשם שמצינו לגבי צום יום הכיפורים, או שהדין כאן יהיה שונה?

המקור בתורה

הגמרא ביומא דורשת את הפסוק הבא כמקור לחיוב האכילה בערב יום הכיפורים:

"שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם. בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב, מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם" (ויקרא כ"ג, לב).

פסוק זה מעלה לכאורה שתי דרישות סותרות, מחד הוא דורש כי צום יום הכיפורים יתחיל בט' בתשרי בערב, כלומר יש להתחיל את הצום כבר במוצאי ח' בתשרי, וצום יום הכיפורים יהיה בן 48 שעות. מאידך, מן הסיפא של הפסוק משמע שמסגרת הצום היא מערב לערב, כלומר 24 שעות.

פתרון אחד לסתירה מעלים בעלי התוספות (ברכות ח.), אשר מסבירים כי לביטוי 'ערב' שבפסוק, ישנה משמעות כפולה. הכוונה במילים "תשעה לחודש בערב" איננה התחלת יום ט' בתשרי, אלא סופו (ערב = מוצאי). ראיה לדבריהם כי ערב בתורה משמעו לעיתים מוצאי היום, מביאים התוספות מהפסוק:

"בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות" (שמות י"ב).

כידוע, ליל הסדר חל במוצאי י"ד בניסן ולא בעלות השחר שלו, ומכאן הראו בעלי התוספות שהתורה עושה שימוש כפול במילה 'ערב'[1]. כיוון שני הוא לומר שערב משמעו בפסוק תחילת היום כמו שמצינו בכל התורה שהיום מתחיל מן הלילה. הגמרא ביומא פא: מביאה מחלוקת תנאים המבוססת על שתי הכיוונים בקריאת הפסוקים.

פתרון אחר לסתירה בפסוק הובא על ידי מספר תנאים שלמדו מהפסוק בויקרא את חיוב התוספת ליום הכיפורים (הוספה מן החול על הקודש[2]). פתרון הסתירה בפסוק הוא שיש להתחיל את הצום קודם ליום י' בתשרי, ובמילים אחרות קודם למוצאי יום ט'.

הפתרון השלישי אותו הבאנו בתחילת הדברים, הינו דרשת התנאים שלמדו מפסוקים אלו את חובת האכילה בתשיעי, וקבעו שאכילה זו מהווה תחליף לתענית - 'כל האוכל בתשיעי כאילו צם תשיעי ועשירי'.

טעם החיוב

כאמור יש תנאים שלמדו מן הפסוקים כי קיימת חובת אכילה ביום ט' בתשרי. מהו הטעם לדין זה?

מסביר רש"י:

"דהכי קאמר קרא: ועניתם בתשעה, אכילת תשעה אני קורא עינוי. וכיון דאכילתו עינוי חשיבה, כל דמפיש באכילה ושתיה - טפי עדיף. דהא מדקאמר בערב - על כרחך לא מקפיד אעינוי דתשעה, וכי קרי עינוי בתשעה - אכילה ושתיה דידיה קרי עינוי" (שמות י"ב).

בדבריו, רש"י מניח שתי הנחות מרכזיות לגבי חיוב האכילה בערב יום הכיפורים:

* מעיקר הדין גם יום ט בתשרי היה מחויב בתענית.

* אכילה ושתייה מרובה בערב יום הכיפורים הינה גם כן סוג של עינוי.

לשיטת רש"י חובת העינוי בערב יום הכיפורים הומרה באכילה ושתייה מרובה. בגמרא בברכות נותן רש"י טעם נוסף לציווי על ריבוי האכילה בתשיעי וזו לשונו:

"והכי קאמר קרא: הכינו עצמכם בתשעה לחדש לענוי המחרת, והרי הוא בעיני כענוי היום" (ברכות ח:)

מדבריו של רשי כאן ניכר כי ישנו טעם לאכילה בתשיעי, והיא מעין מכשיר מצווה עבור הצום למחרת. מה טיב הכנה זו? לעיל ראינו כי לדעת רש"י האכילה גופא הינה עינוי, כך שיתכן ויש לומר שריבוי האכילה קודם הצום מקשה על העינוי למחרת. העינוי המחוזק ביום העשירי, מחשיב רטרואקטיבית כאילו העינוי התחיל בתשיעי.

שיטה נוספת מובאת בדברי הטור:

"פירוש: כאילו נצטוה להתענות בשניהם. והוא מאהבת הקב"ה את ישראל שלא צוה להתענות אלא יום אחד בשנה ולטובתם לכפר עונותיהם וציום שיאכלו וישתו תחלה כדי שיוכלו להתענות ושלא להזיק להם העינוי.

משל למלך שהיה לו בן יחיד וגזר עליו להתענות יום אחד וצוה להאכילו ולהשקותו קודם כדי שיוכל לסבול וכן נוהגין להרבות בו בסעודה.

ומביא במדרש מעשה בשוטר העיר שאמר לעבדו: קנה לי דגים, ולא מצא אלא דג אחד, ונתן בו זהוב. והיה שם יהודי חייט והוסיף עליו, עד שהעלוהו לחמשה, ונשאר לחייט. בא העבד אל אדוניו וספר לו כל המאורע. שלח השוטר אחר החייט ואמר לו: מה מלאכתך? אמר לו: חייט. אמר לו: ולמה קנית דג שוה זהוב בה' זהובים? ולא עוד אלא שלקחתו מיד עבדי ששלחתיו לקנותו לי. השיב לו: והיאך לא אקננו אפילו בי' כדי לאוכלו ביום כזה שצונו הקב"ה לאכול ולשתות ושאנו בטוחים שהקב"ה יכפר לנו עונותינו. אמר לו: אם כן, יפה עשית ופטרו והלך לשלום" (טור באו"ח סימן תר"ד).

מדבריו של הטור משמע כי האכילת בתשיעי הינה הכנה לצום. לא בתורת עינוי כפי שמשתמע מדברי רש"י, אלא כדי לאזור כוחות לקראת יום התענית.

אם נסכם, בראשונים מצינו שתי טעמים מרכזיים לחיוב האכילה בערב יום הכיפורים:

- הרחבה של העינוי.

- חיזוק לקראת התענית.

נשים במצוות אכילה בתשיעי

האם נשים חייבות במצווה זו של אכילה בערב יום הכיפורים? ר' עקיבא איגר דן בשאלה זו, וזאת לאור שאלה שהובאה לפניו אודות נערה חולנית שהרופאים ציוו שלא תאכל יותר מכדי הצורך, וז"ל:

"...ובאמת דין זה שלפנינו אינו צריך בושש. אבל אני נבוך בכל נשים הבריאות אם חייבות לאכול בערב יוה"כ דאפשר הן פטורות כמו מכל מ"ע שהזמן גרמא, [ועיי' בכ"מ פ"ג מהלכות נדרים דמסתפק אם הך דרשא דכל האוכל ושותה בתשיעי כו' דרשה גמורה, או הוא אסמכתא בעלמא, ובין כך וכך הוא זמן גרמא], או לא, כיון דקרא מפיק לה בלשון בתשעה לחודש בערב וכו' ולומר דהוי כאלו התענה תשיעי ועשירי ממילא כל שמחוייב בתענית עשירי מחוייב לקיים ועניתם כו' לאכול בתשיעי, וצ"ע לעת הפנאי" (שו"ת רעק"א סימן ט"ז).

לדעתו של ר' עקיבא איגר, התשובה לשאלה זו תלויה בטעמים השונים לחיוב האכילה בתשיעי. אם מדובר במצוות עשה שנועדה להכין את הגוף לקראת הצום, הרי שנשים הפטורות ממצות עשה שהזמן גרמא יפטרו גם מחובה זו. אולם, אם המדובר בהרחבה של חובת העינוי בעשירי, אזי לכאורה גם נשים תהיינה מחויבות בה. ר' עקיבא איגר משאיר את הדברים בצריך עיון, ולהלכה מצינו כי המהרי"ל בפסקיו (מרבותינו הראשונים) פסק כי אישה מחויבת במצוות אכילה בערב יום הכיפורים:

"שאלו למהר"י סג"ל על שנדרה שלא לאכול בשר ולא לשתות יין רק בשבתות וימים טובים, מה דינה בערב יום הכיפורים. והשיב, שמותרת לאכול בכל רצונה ולשמח לבה ביום זה דנמי מתקרי יום טוב".

ה'כתב סופר' מביא את דבריו של המהר"י סגל וכותב שאישה שהאכילה קשה לה, יכולה להקל. בניגוד לר' עקיבא איגר המבחין בין הטעמים השונים לחיוב האכילה, ה'כתב סופר' יוצא מתוך נקודת הנחה שמצוות האכילה הינה רק לצורך התחזקות, ולכן נשים יפטרו ממצווה זו שכן מדובר במצוות עשה שהזמן גרמא. לגבי גבר חולה משאיר ה'כתב סופר' את הדברים בצריך עיון והוא מפנה לדברי השו"ע (בסימן תק"ע). השו"ע מביא שם דעה הטוענת כי לא ניתן לעשות תענית חלום בערב יום הכיפורים שכן יש חיוב מהתורה לאכול ביום זה. מכאן מבין ה'כתב סופר' שלא ניתן להקל בחיוב זה.

שיטת הרמב"ם

לעיל הבאנו את שיטת ה'כתב סופר' הסובר שיש לחשוש ליש אומרים שמביא השו"ע. דעה זו הינה דעת הרמב"ם בהלכות נדרים הפוסק כי ניתן לנדור נדרי תענית בערב יום הכיפורים ובימים טובים, שכן נדר חל על דבר מצווה:

"הנודר שיצום בשבת או ביום טוב - חייב לצום שהנדרים חלים על דברי מצוה כמו שבארנו. וכן הנודר שיצום יום ראשון או יום שלישי כל ימיו, ופגע בו יום זה והרי הוא יום טוב או ערב יום הכפורים - הרי זה חייב לצום, ואין צריך לומר ראש חדש. פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני הימים האלו הואיל ואיסור הצום בהם מדברי סופרים, הרי הן צריכין חזוק וידחה נדרו מפני גזירת חכמים" (פ"ג, הלכה ט).

מההשוואה שעושה הרמב"ם בין יו"ט לעיו"כ, מבין ה'כסף משנה' על אתר כי מצוות אכילה בעיו"כ היא מן התורה וכך גם פסק להלכה המג"א (או"ח סימן תק"ע). שיטה זאת מחודשת ביותר שכן בהלכות שביתת עשור הרמב"ם השמיט לחלוטין את הדרשה לגבי האוכל בתשיעי, ולעומת זאת הוא מביא שם להלכה את הדין תוספת יום הכיפורים הנלמדת מאותו פסוק. מהגמרא ביומא עולה כי הלומד מהפסוקים בויקרא את תוספת יום הכיפורים לא סובר כי ישנו חיוב אכילה בערב יום הכיפורים, ואם כן כיצד ניתן לומר שהרמב"ם סבר שישנה מצוות אכילה בעיו"כ מהתורה?

לאור זאת, יש אחרונים שהבינו כי לדעת הרמב"ם אין חובה כזו, וההשוואה שעושה הרמב"ם בין יו"ט לערב יום הכיפורים לא באה לומר שקיימת מצוות אכילה בערב יום הכיפורים מהתורה[3]. כדי להבין את הדברים, עלינו לחזור ולעיין בסיפא של ההלכה ברמב"ם:

"פגע בו חנוכה ופורים - ידחה נדרו מפני הימים האלו, הואיל ואיסור הצום בהם מדברי סופרים הרי הן צריכין חזוק וידחה נדרו מפני גזירת חכמים" (שם).

בחנוכה ופורים שהם ימים טובים מדברי סופרים לא ניתן לנדור נדרי תענית שכן חכמים עשו חיזוק לדבריהם. בעל 'ערוך השלחן' (או"ח סימן תר"ד) מסביר, שלשיטת הרמב"ם אכילה בערב יום הכיפורים אינה חובה מהתורה אלא מדברי סופרים. חכמים לא עשו חיזוק למצווה זו כדברי תורה, ולכן הרמב"ם חיבר מצווה זו לימים טובים. ערוך השלחן אינו מנמק מדוע החליטו חכמים לעשות פיצול זה, אולם תשובה מופלאה לדבר ניתן למצוא בשו"ת מהרי"ט, כפי שנראה להלן.

אכילה בערב יום הכיפורים - מנהג בעלמא

שיטה מחודשת ביותר יש למהרי"ט, אשר לדעתו החיוב לאכול בערב יום הכיפורים הוא סייג בלבד:

"...ונ"ל שזהו שאמרו שכל האוכל ושותה בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי, לפי שישראל מתענים כל אותם ימי תשובה ויש נוהגים להתענות אף בשבת בנתים ואומרים ששמחה היא לו שמכין עצמו לכפרת יום הכיפורים, מכל מקום צריך לאכול ולשבוע בתשיעי כדי שירגיש בצער העינוי לפי שהגוף קובע וסת לעצמו בפרקים שמרגיל עצמו בהם. כך נראה לי אבל הראשונים אמרו בו טעם אחר".

המהרי"ט מקשר בין המנהג לצום לאורך עשרת ימי תשובה, ולחיוב האכילה בערב יום הכיפורים. לדעתו, חיוב האכילה נובע מהצורך להבדיל בין עינוי של יום הכיפורים לעינוי של עשרת ימי תשובה. מאחר שרבים היו נוהגים לצום לאורך עשרת הימים, הגוף שלהם התרגל לצום, כך שבהגיעם ליום הכיפורים העינוי היה פחות משמעותי עבורם. לכן, חידשו חז"ל את חיוב האכילה בתשיעי להפריד בין תענית לתענית. המהרי"ט מסיים שהראשונים הביאו טעם שונה ממנו, אולם לפי חידושו של בעל ערוה"ש לעיל בדברי הרמב"ם, הדברים משתלבים כמין החומר. מצוות אכילה בערב יום הכיפורים היא רק סייג, ולכן חכמים לא עשו לה חיזוק כדברי תורה.

התחלנו בראשית דברינו, לנסות ולמצוא את הטעם למצוות אכילה בערב יום הכיפורים בפסוקים בתורה. בסוף דברינו הראינו כי היו אחרונים שהבינו בשיטת הרמב"ם שמדובר במצווה מדברי סופרים שהיא סייג בעלמא. לדברים אלו יש נפקא מינה למעשה בנוגע לשאלה בה פתחנו בעניין חולה שקשה לו האכילה. אם המדובר בסייג בעלמא, ודאי שאין החולה צריך לצער את עצמו.

לסיום נביא את שיטתו המיוחדת של בעל השאילתות:

"תענו את נפשותיכם בתשעה - וכי בט' מתענים והלא בעשירי מתענין. אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשעה, ומתענה בעשירי מעלה עליו הכתו' כאילו נתענה תשיעי ועשירי" (שאילתא קסז).

לדעת השאילתות אכילת תשיעי מצטרפת לצום עשירי, ורק מי שצם עשירי מחויב לאכול בתשיעי. לכן, מי שקשה עליו האכילה וגם לא עתיד לצום בעשירי ודאי שלא מוטלת עליו חובת האכילה.



[1] בהמשך דבריהם מסברים התוספות מדוע התנא שדרש את הדרשה שכל האוכל בתשיעי כאילו צם תשיעי ועשירי, התעלם מדרשה זו והבין את הפסוק אחרת.

[2] הרמב"ם למד מפסוקים אלו את חובת תוספת יו"כ והתעלם מן הדין של כל האוכל בתשיעי. לקמן נדון בדבריו.

[3] בעל שו"ת 'כתב סופר' לקח הבנה זו לידי קיצוניות (סימן קיב) ולשיטתו אם אדם לא הספיק לאכול בעיו"כ , והוא הגיע לזמן תוספת יו"כ, יש לבחון האם תתבטל חובת התוספת בכדי לקיים את מצוות אכילה.