פה. - בגדרי פיקוח נפש

  • הרב אביעד ברטוב

בגדרי פיקוח נפש / אביעד ברטוב

פתיחה[1]

מספרים כי הגאון ר' חיים בריסק היה נוהג לומר כי הוא אינו מקל בהלכות שבת, כי אם מחמיר בהלכות פיקוח נפש. האם הלכות פיקוח נפש הינם קולא או חומרא? בשיעור זה ננסה ללבן את הגדרים השונים של הלכות אלו, בנוגע לשבת בפרט, וכן בכל התורה בכלל[2].

הפקעה או פטור

הגמרא ביומא מביאה ברייתא בה נחלקו התנאים בטעם הדין של פיקוח נפש דוחה שבת:

"וכבר היה רבי ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך, ולוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן. נשאלה שאלה זו בפניהם: מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת?

נענה רבי ישמעאל ואמר: 'אם במחתרת ימצא הגנב' (שמות כ"ב). ומה זה, שספק על ממון בא ספק על נפשות בא, ושפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל - ניתן להצילו בנפשו, קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את השבת. נענה רבי עקיבא ואמר: 'וכי יזד איש על רעהו וגו' מעם מזבחי תקחנו למות' (שמות כ"א). מעם מזבחי - ולא מעל מזבחי" (יומא פה.).

ר' ישמעאל ורבי עקיבא לומדים את ההלכה כי פיקוח נפש דוחה את השבת, בקל וחומר מהלכות אחרות בהם התורה העדיפה את חייו של האדם אפילו אם הדבר כרוך בנטילת נפשו של הזולת. שיטת ר' ישמעאל לכאורה קלה יותר להבנה: כשם שמצינו שאין האדם צריך לקפח את נפשו בפני ספק לאו של 'לא תרצח', כך אין הוא צריך לקפח את נפשו בפני ספק לאו של 'לא תעשה כל מלאכה'. רבי עקיבא לעומתו לומד את הדברים מדין 'מעם מזבחי' ברוצח (ששירותו בקודש מצילו ממיתה). מדבריו עולה כי דין פיקוח נפש אינו פטור מלאו של איסור מלאכה בשבת, אלא הפקעה שלו. לומר לך שכשם שעבודת הקודש מפקיעה משליח בי"ד להרוג את הרוצח, כך מצוות שמירת הנפש מפקיעה את איסור מלאכה בשבת.

הותרה או דחויה

מלשון הגמרא במספר מקומות עולה כי שבת נדחית אצל פיקוח נפש. אולם בראשונים אנו מוצאים גישה אחרת והיא כי שבת הותרה אצל פיקוח נפש. כך למשל כותב הרא"ש:

"ורבינו מאיר השיב בתשובה על זה והביא דמיון מאוכל נפש ביום טוב דשוחטין ביום טוב דאיכא עשה ולא תעשה באיסור מלאכה ומאכל נבילה דאין בה אלא לאו או לומר לנכרי לנחור עופות דליכא אלא איסור דרבנן דאין שחיטה לעוף מן התורה אלא כיון דהתורה התירה לנו אוכל נפש ביום טוב הוה לדידן כל אוכל נפש ביום טוב כמו בחול. והכי נמי כיון שהתירה תורה פיקוח נפש, הוי כל מלאכה שעושה בשבת בשביל חולה שיש בו סכנה כאילו עשאה בחול" (רא"ש יומא פ"ח).

הרא"ש מביא בשם המהר"ם מרוטנבורג כי שבת לא נדחתה אצל פיקוח נפש אלא הותרה. לכן, במידה ויש לחלל שבת על חולה אין עניין למעט בחילולי שבת עבורו. דומה כי בית אב לשיטתו של המהר"ם הוא רבי עקיבא המדמה כאמור את דין פיקוח נפש בשבת לדין מעם מזבחי, ומבין שבמקום פיקוח נפש הופקעה קדושת השבת.

הרשב"א בתשובה חולק על המהר"ם ומדייק מלשון הגמרא כי שבת רק דחויה אצל פיקוח נפש. נראה בית אב לשיטה זו הוא רבי ישמעאל הלומד את דין פיקוח נפש מדין בא במחתרת ומבין שפיקוח נפש רק פוטר מחיוב איסור מלאכה, אך לא מפקיע את קדושת השבת[3].

ביטולה היא קיומה

עד עתה ראינו שהשיקול המרכזי בהפעלת דין פיקוח נפש, הוא מידת חילול השבת שהוא יביא בעקבותיו. הברייתא בהמשך דבריה מביאה שיטת תנאים נוספת המקפלת בתוכה שיקול נוסף:

"רבי שמעון בן מנסיא אומר: 'ושמרו בני ישראל את השבת' (שמות ל"א), אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה".

רבי שמעון בן מנסיא מעלה שיקול נוסף בעל ראיה כללית יותר, והוא שמניעת מצוות פיקוח נפש תמנע בסופו של דבר מהאדם לשמור על השבתות הבאות. נימוק זה שם בראש את מבחן התוצאה, הוא מעדיף חילול מקומי כדי לשמור על שאר השבתות שבחייו.

וחי בהם

נימוק אחרון בסדרת הנימוקים שמביאה הגמרא ביומא הוא נימוקו של רבי יהודה:

"אמר רבי יהודה אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא: דידי עדיפא מדידהו: 'וחי בהם' (ויקרא י"ח) - ולא שימות בהם" (שם).

רבי יהודה מביא בפנינו חוק יסוד: משפטי התורה הם משפטים של חיים ולכן כאשר יש התנגשות בין שבת לשמירת נפשו של האדם, נפשו של האדם עדיפה. כלל זה אינו מצטמצם לשבת בלבד. אלא לכל מקום בו מתנגש איסור תורה עם החובה לשמור על נפש האדם. לכלל זה יש יוצא מן הכלל והם שלושת המצוות שבהן נאמר ייהרג ואל יעבור.

מבחן היעילות

מצבי ספק הם תחום דרכו ניתן לחדד את הגדרות השונות של כל הלכה. בשו"ת אגרות משה (או"ח ה סימן כ"ו) נשאל הגאון רבי משה פיינשטיין, האם חיילים יכולים לקחת עמהם מזון וסידורים ושאר ספרי קודש לסיור היוצא בשבת. תשובת הגאון היא שמזון ניתן להוציא ואילו ספרים לא, שכן הוצאתם אינה תורמת לבטיחות החיליים[4].

ר' משה בחן את המקרה הנ"ל לאור שתי סוגיות:

המשנה בר"ה (כב.) כותבת כי שליחים היוצאים לקדש את החודש בשבת לוקחים עימהם מזון וצידה לדרך, ומכאן לומד ר' משה שמחללים שבת גם בספק פיקוח נפש (על פי רוב אין סכנה ממשית בכך שאדם לא יאכל כמה שעות).

מקום נוסף בו דנה המשנה במצב של ספק, היא באכילת תרופות המופקות מאיסורי הנאה כאשר יעילותן אינה ברורה. המשנה ביומא (פג.) מביאה את שיטת רבי מתיא בן החרש המתיר למי שנשכו כלב לאכול מבשר הכלב לרפואה על אף שמהימנות תרופה זו אינה מוכחת.

אולם, עלינו להבחין בין שני סוגי הספיקות: במקרה של שלוחי בית הדין, הסכנה עדיין לא נולדה ואף על פי כן מתירים לאדם לנקוט באמצעי מנע. במקרה של נשיכת הכלב, הסכנה נולדה אלא שאנו לא יודעים האם תרופה זו יעילה. על חלוקה זאת מעיר הגרמ"פ אולם הוא לא מסביר את הפער.

לענ"ד יש יתרון ברור למקום בו יעילותה של התרופה ברורה, על פני מקום בו יעילותה מוטלת בספק. לשיטת רבי שמעון בן מנסיא הסובר שהטעם להיתר פיקוח נפש הינו 'חלל עליו שבת אחת ע"מ שיקיים שבתות הרבה', הדגש הוא על מבחן התוצאה, ולכן יתירו חילול שבת רק על תרופה שיעילותה בדוקה. אולם אם נסבור כטעמו של רבי יהודה שהיתר פיקוח נפש הוא הלכה כללית שלא מסכנים את הנפש בפני איסור תורה, אזי רק במקום שהסכנה ברורה ומוחשית נחלל את השבת. נראה כי המשניות ביומא ובר"ה נחלקו בשאלה זו בדיוק.

טיב המבחן - אובייקטיבי / סובייקטיבי

הגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך, מתמודד עם השאלה באלו כלים יש להגדיר מצב מסוים כפיקוח נפש:

"...ולענין עיקר הדבר מה נקרא ספק פיקוח נפש ומה לא, ועד איפה הוא הגבול, גם אנכי בעניי הסתפקתי טובא בזה, אלא שמצד הסברא נלענ"ד דכל שדרך רוב בני אדם לברוח מזה כבורח מפני הסכנה ה"ז חשיב כספק פקוח נפש, וקרינן ביה בכה"ג וחי בהם ולא שימות בהם, אבל אם אין רוב בני אדם נבהלים ומפחדים מזה אין זה חשיב סכנה" (שו"ת מנחת שלמה תנינא סימן לז).

לדעת הגרש"ז המבחן להגדרת סכנה הוא סובייקטיבי- לאדם המרגיש סכנה מותר לחלל את השבת, כל עוד ההרגשה עומדת במבחן האדם הסביר[5]. במקרה כזה, אין צורך לבדוק במבחן אובייקטיבי בכמה מקרים המחלה מסכנת וגורמת למוות ואז לשקול את הדברים, אלא ניתן לפעול מיד. נראה כי סימוכין לשיטה זו ניתן למצוא בדברי ה'חזון אי"ש':

"ובזמננו שמצוי מאד חלאים מתרגשות בתינוקות נראה דכל שיש ספק שיגרום לו קלקול מעיים לעצור או לשלשל או גרם כאב מעיים, או חם כלשהו הוא בכלל ספק סכנה, שכל קלקול אפשר שיגרום חולי וכל חולי ספק סכנה" (או"ח סי' ל"ז).

החזו"א מסתמך על התרשמותו הכללית מן המציאות בזמנו, שמחלות מעיים אצל תינוקות הביאו במקרים רבים למוות, וממילא הם מוגדרים כסכנת פיקוח נפש. בדומה לגרש"ז גם החזו"א מסתמך על התרשמותם הכללית הסובייקטיבית של בני האדם.

בניגוד לדברי הרב אוירבאך והגרמ"פ, בעל ה'ציץ אליעזר' סובר כי הגדרה לפיקוח נפש היא אובייקטיבית:

"דלפי האמור נגדיר ונאמר, דאימתי יצא דינא דפיקו"נ מן הכלל שהולכין אחר הרוב, בהיכא שלפנינו בפעולתו באופן מוחשי הדבר המסכן, וכן חזקת הגוף הישראלי המסתכן אשר עבורו ישנו החיוב לחלל שבת כדי להצילו, אבל כל שחסר אחד מב' תנאים אלה אזי לא יצא הדין של פיקוח נפש מכלל יתר כללות הדינים של התורה שאזלינן בהו בתר רוב ולא חיישינן למיעוט ונחשב כמי שאינו" (חלק ח', סימן טו).

ה'ציץ אליעזר' נותן שתי קריטריונים להגדרת סכנה א) הסכנה מוחשית וניתן לראותה כרגע בזמן הנתון. ב) יש חזקה שהגוף של החולה לא יעמוד בפני אותה סכנה[6]. ניתן לסכם ולומר כי האחרונים נחלקו בשאלה האם הגדרת פיקוח נפש היא סובייקטיבית או אובייקטיבית.



[1] 'יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו' חתימתו של שעור זה נעשתה לאחר הטבח בישיבת מרכז הרב. יהיו דברי תורה אלו לעילוי נשמתם של שמנה נסיכי אדם. ישמע ה' שוועתנו ויתקיים בנו הכתוב 'וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם'

[2] מאמר מרחיב בנידון מופיע בקובץ אסיא נג-נד תשנד עמ 87-106 של הרב משה פרבשטיין. כמו כן, ראה את מאמרו של אוהד פיקסלר על פיקוח נפש בשבת, דף קשר 966, אשר עסק בעיקר בניתוח הברייתא המובאת לקמן.

[3] האחרונים התלבטו מהי הכרעת הרמב"ם והשו"ע בשאלת הותרה או דחויה, מלשון השו"ע בסימן שכח סעיף ד' משמע ששבת הותרה שכן הוא מתיר לעשות הכל לחולה שיש בו סכנה, הביה"ל על אתר מציין שהשו"ע נוקט בלשון הרמב"ן בתורת האדם, אולם הוא מציין לראשונים רבים שלא סברו כן ופסקו ששבת דחויה. הגרמ"פ בשו"ת (או"ח ד סימן עט) כותב: "ואף שלדין זה ולרוב הדינים אינו נוגע מה שדחויה יותר מהותרה מ"מ זריזות איכא להרופא שיודע שהוא דבר איסור אך שהותרה לפ"נ שיזהר ביותר לחלק בין מה שמותר ובין מה שאסור". במילים אחרות לדעת הגרמ"פ על הרופא להכניס לתודעתו שאע"פ שהשבת הותרה לצורך פיקוח נפש, יש לזכור שאיסור מלאכה קיים אלא שהוא הופקע, ולכן יש להימנע עד כמה שניתן מחילולי שבת.

[4] הבעיה העיקרית בהוצאת ספרים ומזון לסיור צהלי היא בעיית תחומין. כדי שניתן יהיה להוציא חפץ מעבר ל 2000 אמה מהמוצב צריך הוא לקנות שביתה מבעוד יום בשטח מחוץ ל-2000 אמה. בחפץ הפקר אין צורך שהוא יקנה שביתה. לכן עצת רבי משה לאותם חיליים הייתה (שם סימן ל) לקנות ספרים בזול ולהפקירם לכל שאר החיליים וכך להוציאם מחוץ למוצב.

[5] הגרש"ז בדבריו מביא דוגמה לחילוק זה: "קצת דוגמא לכך הרכבת [זריקת] אבעבועות לילדים, אע"ג דמצד הדין אפשר שצריכים באמת להזדרז ולעשותו בהקדם האפשרי אם הרופא אומר שכבר הגיע הזמן לעשותו, אך אעפ"כ אין רגילין כלל לעשותן בבהילות ובזריזות, ולפיכך אף אם באמת יש בזה קצת סכנה הו"ל כמ"ש חז"ל והאידנא שומר פתאים ד' וחלילה לחלל שבת עבור כך, משא"כ אם אחד נמצא במקום כזה שיודע ברור שאם לא ירכיב עכשיו את האבעבועות בשבת יצטרך לחכות ד' או ה' שנים, כיון דבזמן מרובה כזה ודאי נבהלים ומפחדים לשהות, אפשר דשפיר חשיב כפקוח נפש ודוחה שבת. (עי' שש"כ פל"ב הערה ב')".

[6] במקום אחר בשו"ת (חלק ט קונטרס משיבת נפש) מביא ה'ציץ אליעזר' את דעתו של הגרש"ז החולק עליו.