פח - מעוברת ויולדת ביום הכיפורים

  • הרב אוהד פיקסלר

מעוברת ויולדת ביום הכיפורים / אוהד פיקסלר

פתיחה

"עוברה שהריחה - מאכילין אותה עד שתשיב נפשה. חולה מאכילין אותו על פי בקיאין, ואם אין שם בקיאין - מאכילין אותו על פי עצמו, עד שיאמר די" (משנה פ"ח, משנה ה).

המשנה אומרת כי מותר להאכיל מעוברת אם היא הריחה ריח של מאכל והיא מתאווה אליו. כפי שראינו בשיעורים קודמים, טעם הלכה זו הינו משום פיקוח נפש - יש חשש שיקרה משהו לאישה שמריחה מאכל ומתאווה לו במהלך ההיריון. מדברי המשנה משמע כי כל עוד האישה לא הריחה ריח שעורר את תאבונה, היא חייבת בתענית ככל אדם. זו היא הדעה המקובלת להלכה על רוב הראשונים, אולם בשאילתות אנו מוצאים כי הלכה זו נתונה בספק:

"ברם צריך למימר עוברות ומניקות מהו שיתענו ביום הכפורים - מי אמר מתענות ומשלימות או דילמא כל ספק נפשות להקל? ת"ש דאמר רבא עוברות ומיניקות מתענות ומשלימות ביום הכפורים, אבל חיה אסורה להתענות עד שלשים יום, וכן הלכתא" (שאילתא קס"ז).

השאילתות מבין כי ישנו ספק האם מעוברת צריכה בכלל להתענות ביום הכיפורים, ולהלכה נפסק כי היא צריכה להתענות. בהמשך הוא מחדש כי יולדת פטורה מצומות שלושים יום לאחר הלידה, ובהמשך השיעור נחזור לפסק זה של השאילתות.

דברי השאילתות נובעים כנראה מגרסה שונה בגמרא, אך עצם הספק המובא בדבריו צ"ע. ברור כי במקרה של חשש כלשהו לפיקוח נפש אצל כל אישה שבהריון, אסור לצום. אם אין חשש של פיקוח נפש, מהו יסוד הספק?

בשיעור השבוע נעיין בשאלה מהו החשש הקיים כאשר מעוברת מריחה מאכל, וכן ביחס בין חלקי המשנה - מה הייחוד בדין מעוברת מכל חולה או ממי שאחזו בולמוס. לסיום נעיין בדין יולדת ביום הכיפורים, שלא נתבאר בגמרא.

חשש לאישה או לעובר?

בעל הלכות גדולות מחדש שגם כאשר אין חשש לבריאות האישה, אם קיים חשש לעובר, האישה יכולה לעבור על איסורים (לאכול ביום הכיפורים, או לאכול דברים שאינם כשרים). דברי הבה"ג מובאים ברמב"ן בתורת האדם:

"ובהלכות גדולות נמי אשה עוברה דידעינן דאי לא אכלה מתעקר ולדה, אף על גב דאמרינן ספק בן קיימא הוא ספק נפל, שפיר דמי למיתן לה... ודקאמר נמי משום סכנת ולד שמע מינה אפילו ליכא למיחש (-לסכנה דידה) מחללין" (ענין הסכנה עמוד כח).

בהמשך דבריו, בה"ג מתייחס לסוגיות מהם עולה שהעובר אינו נחשב כנפש ולכן אין בסכנת עובר משום הצלת נפשות. למרות זאת לדעת הבה"ג גם בשביל עובר יש לעבור על איסורים, והוא מסביר את דבריו:

"אפילו הכי לענין שמירת מצוות מחללין עליו. אמרה תורה חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה. הלכך אפילו בהצלת עובר פחות מבן ארבעים יום שאין לו חיות כלל, מחללין עליו, כדעת בעל הלכות" (שם).

המקור העיקרי לכך שעובר אינו נחשב נפש הוא במשנה באהלות (פ"ז, הלכה ו). במשנה שם נאמר כי אישה שמתקשה בלידה, כל עוד לא יצא ראשו של העובר הוא אינו נחשב כנפש, ומביאים סכין וחותכים את העובר אבר אבר. בה"ג מחלק בין המקרה של המשנה באהלות ששם מדובר על מקרה של דחיית נפש בפני נפש, משאר מקרים בהם ניתן להציל את העובר.

מדברי בה"ג עולה כי הסיבה לדין זה נובעת מכך שאם נעבור כעת על איסור, נזכה למצוות רבות שהעובר יוכל לשמור בעתיד. אם דיוק זה נכון בדבריו, אזי דין הצלת עובר אינו משום 'וחי בהם', אלא משום חלל עליו שבת אחת - אנו מקווים שבשורה התחתונה אנו נרבה בעשיית מצוות בעולם בדרך זו[1].

הרמב"ן ממשיך ומביא דעות שחולקות על בה"ג:

"ואיכא דסבירא ליה שאין מחללים משום נפלים, אלא עוברה שהריחה חששא דמיתה דידה היא, שכל המפלת בחזרת סכנה" (שם).

דיון זה שמובא ברמב"ן הוזכר על ידי הראשונים, וחלקם הגדול הסתייגו מדברי בה"ג. הראשונים הבינו מדברי בה"ג שעובר נחשב כנפש ולכן מחללים עליו, אך לדעת הרבה מהראשונים עובר אינו נפש ככל אדם. הרא"ש (סימן יג) ביטל את המחלוקת והסביר שכל ספק שיש לעובר, זה גם ספק למעוברת. מציאות בה יש רק חשש סכנה לעובר אינה קיימת ולכן אין מקום למחלוקת זו כלל.

מעמד העובר בהלכה[2]

שאלה מרכזית שנידונה רבות בפוסקים ועולה מתוך דברי בה"ג והחולקים עליו, הינה בנוגע למעמד העובר בהלכה. אנו מכירים שלוש גישות עיקריות בשאלה זו

1. העובר הוא כמו אבר פנימי בגוף האם (במינוח הגמרא- עובר ירך אמו). לפי גישה זו העובר אינו יצור נפרד מהאם, ואין לו מעמד וזכויות משלו.

2. העובר הוא יצור נפרד בעל זכויות אנוש מלאות.

3. גישת ביניים הקובעת שהעובר אינו 'רק' אבר פנימי של האם, אך למרות היות יצור נפרד אין מעמדו זהה לאדם שחי. מעמדו וזכויותיו נובעות מהפוטנציאל שלו להיוולד ולהפוך לבן אדם.

בהגדרות אלו אנו מוצאים תמורות במהלך השנים וגישות שונות נאמרו בעולם, בדתות השונות ובקרב הפילוסופים.

מקור מרכזי בהלכה לנושא זה, הינם דברי ר' ישמעאל בגמרא בסנהדרין:

"אשכח רבי יעקב בר אחא דהוה כתיב בספר אגדתא דבי רב: בן נח נהרג בדיין אחד, ובעד אחד, שלא בהתראה, מפי איש ולא מפי אשה, ואפילו קרוב. משום רבי ישמעאל אמרו: אף על העוברין... מאי טעמיה דרבי ישמעאל? - דכתיב "שפך דם האדם באדם דמו ישפך", איזהו אדם שהוא באדם - הוי אומר זה עובר שבמעי אמו" (סנהדרין נז:).

ר' ישמעאל סובר כי לבן נוח יש איסור להרוג עובר, והעונש על מעשה זה הוא מוות, אולם למרות שבן נוח נהרג על הריגת עובר, אם ישראל הורגו הוא פטור (רמב"ם הל' מלכים ט,ד). אמנם מסתבר כי למרות שיש פטור מעונש, גם לישראל יש איסור תורה לפגוע בעובר. זאת משום שישנו עקרון כללי האומר כי בדברים שבני נוח מוזהרים עליהם וודאי שגם ישראל מוזהרים עליו. וכך אנו מוצאים בדברי המכילתא דר' ישמעאל על הפסוק 'וכי יזיד איש':

"איסי בן עקיבא אומר, קודם מתן תורה, היינו מוזהרים על שפיכות דמים, לאחר מתן תורה תחת שהוחמרו הוקלו?! באמת אמרו, פטור מדיני בשר ודם, ודינו מסור לשמים" (מסכתא דנזיקין פרשה ד).

לעומת זאת, במספר מקורות אנו מוצאים גישה הפוכה לנושא זה. כך למשל מדברי התוספות במסכת נדה (מד: ד"ה איהו) משמע שמותר אפילו להרוג עובר. שיטה זו מסתדרת עם המשנה באהלות אותה הזכרנו לעיל הקובעת כי אישה שמתקשה בלידתה חותכים את העובר אברים אברים, וכך גם משמע במשנה בערכין:

"האשה שהיא יוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד. ישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד..." (פ"א, משנה ד).

ממקורות אלו משמע שאין לעובר מעמד משפטי כבן אנוש, ולכן אנו לא חוששים לחייו.

השלכה לשאלה זו, היא האם מותר לבצע הפסקת הריון, ואם מותר אזי באיזה שלב? הגישה המקובלת להלכה דומה לגישת הביניים שהצגנו לעיל: העובר הינו יצור חי עצמאי, אך ללא נפש מושלמת משלו[3]. הגדרה זו נכונה לאחר ארבעים ימים בהריון, ולפני כן העובר נחשב כמיא בעלמא. כפי שהזכרנו, מקובל שיש איסור לפגוע בעובר, אך נחלקו הראשונים האם האיסור הוא איסור תורה או איסור דרבנן. לאור עקרונות אלו במקרה שיש חשש של פגיעה באם אז יש להצילה אף אם העובר יפגע מכך. בנוסף לכך נזכיר שלושה מקרים בהם מצאנו פוסקים שכתבו שניתן לפגוע בעובר:

1. מצאנו מחלוקת גדולה בשאלה האם במקרה שהתגלה בבדיקות שהעובר חולה במחלת טיי-זקס ניתן להפסיק את ההריון. תינוק החולה במחלה זו, נפטר לאחר שנים ספורות. הרב משה פיינשטיין אסר לבצע הפלה במקרה זה, היות והריגת עובר דינה כרצח (שו"ת אג"מ חו"מ ח"ב,סט). לעומתו הרב וולדנברג התיר במקרים מסוימים לבצע הפלה, והסתמך במקרה זה על השיטות שסוברות שהפלת עובר אסורה מדרבנן (שו"ת ציץ אליעזר יג,כב; יד,כז; יד,ק; כ,נו).

2. אחד הנושאים העומדים כרגע בראשית המחקר הרפואי הינו השימוש בתאי גזע. החוקרים מקווים כי יהיה ניתן לרפא הרבה מחלות שכרגע הינן חשוכות מרפא בעזרת תאי גזע. כיום הדרך העיקרית שניתן להשתמש בהם היא בביציות מופרות שלא הושתלו בגוף האישה. ישנם מקרים רבים בהם הביציות הולכות להשמדה, והשאלה העולה האם ניתן להשתמש בהם למחקר ולרפואה. לאור ההלכה שלפני יום הארבעים להריון אין לעובר מעמד של יצור חי יש מקום רב להתיר זאת על פי ההלכה[4].

3. בהריונות רבי עוברים ממליצים במקרים רבים לעשות דילול עוברים. במקרה זה הפחתת מספר העוברים יכולה להעלות את סיכויי ההישרדות של שאר העוברים, ולהלכה מקובל לאפשר לעשות דילול במקרים אלו[5].

נראה כי שיטת בה"ג דומה לגישתנו בנוגע לשאלת מעמד העובר בבטן אימו. העובר אינו נחשב כבעל נפש שלמה, אך במקרה שיש חשש לפגיעה בו יש לחלל את השבת הואיל והוא יצור נפרד. השאלות העולות בנוגע להפסקת הריון אינן קשורות בהכרח לדברי בה"ג והרמב"ן, שהרי המקרה שבה"ג עוסק בו הינו הפוך - הצלת העובר. נראה שבכל מקרה שיש חשש לשלום העובר עלינו לטפל בו ולנסות להצילו. כעין דברים אלו כותב גם הרב ישראלי בספרו עמוד הימיני, והוא מוסיף בנוגע לנושא הדיון שלו:

"מסקנא דמילתא: אין לעובר תורת נפש, ואיסור הריגתו הוא משום חבלה או בל תשחית. ואין זה שייך למחלוקת על פקוח נפש בגלל העובר, שגם לדעת הבה"ג הוא מצד ושמרו וכו', ועל כן במקום שבקיומו כרוך צער של אחר, וכגון דהא דעינוי הדין דאם, אעפ"י שלא הוא הגורם, אבל מכל מקום קיומו מפריע לאפשרות של סילוק הצער מותר להמיתו בגלל זה, שהרי שם רק מכה נזק הבעל הוא דאתו עלה, אבל מצד העובר עצמו פריך פשיטא וכנ"ל מהמהרי"ט.

ויש להסתפק אם גם הצער של העובר עצמו לכשיולד, ובנידון דשאלתנו, שבהיותו בעל מום גדול ל"ע שכל חייו יהיו שרשרת ארוכה של סבל וצער, האם גם בזה מותרת הריגתו, כשם שהיא מותרת לסילוק צערם וסבלם של אחרים, וכמו בהא דעינוי הדין. די"ל דשאני צער אחרים, שאין עליהם חובה להצטער בגרסתו. משא"כ צער עצמו, הרי לעומת זה זוכה בקיום המצוות ובשמירת שבתות הרבה וזוכה עי"ז לחיי עולם" (סימן לב- 'בשאלת הפלה מלאכותית בחשש של ולד בעל מום גדול').

מה בין מעוברת לחולה

המשנה מזכירה שני מקרים בהם מותר להאכיל אדם ביום הכיפורים - חולה ומעוברת. גם המשנה הבאה פוסקת שמי שאחזו בולמוס חייב לאכול עד שיאורו עיניו. מה החידוש במעוברת? האם דין מעוברת הוא כמו כל חולה שנזקק לאכול ואוכל מדין פיקוח נפש, או שמא ישנן הלכות שונות למעוברת ולחולה?

רבנו מנוח (הל' שביתת עשור פ"ב ה"ט) מתעסק בנקודה זו וכותב בשם החכם ר' יצחק בר' אברהם- "ומסתברא שלאו דווקא עוברה והוא הדין לאיש...". מדבריו עולה שאכן אין ייחוד בדין מעוברת ביום הכיפורים, ודינה ככל אדם שיש לו צורך לאכול ביום הכיפורים. אך לאחר מכן הוא מביא שיטה נוספת שרק באיסור לאו דין מעוברת שווה לחולה, אך באיסור כרת אם איש מריח צריך ליישב את דעתו, ולעומת זאת מכיוון שיש קצת סכנה במעוברת יש לתת לה לאכול. אך לאור סיום דבריו נראה שהוא משווה בין מעוברת וחולה להלכה:

"וטוב להחמיר בזה מפני הרמאין. וכן נראה דעת הרב, שהרי בהלכות מאכ"א (יד,יד-טו) השוה עוברה שהריחה לאיש בריא שהריח, והכא לא כתוב אלא עוברה שהריחה. ויש להכריע דעת הרב דאפילו ביוה"כ שוין איש ואשה עוברה שהרי עוברה שהריחה בשר קודש דינה כעוברה שהריחה בשר חזיר ואוכל בשר קודש בכרת כביוה"כ, ואפילו הכי השוה בן הרב איש שהריח לאשה עוברה שהריחה.

התייחסות נוספת לענין זה מצאנו בדברי הרמב"ן (תורת האדם, הובאו דבריו בטור בסימן תרי"ז), אך מדבריו עולה כיוון הפוך. הרמב"ן כותב שאישה מעוברת יש להאכילה בשלבים, הואיל ויתכן ותתיישב דעתה אף בדבר מועט. לעומת זאת בחולה יש להאכילו ישר לפי מה שהוא צריך על פי בקיאים (ונעיין בעניין זה בשיעור בעניין 'אכילה קל-קל')[6].

יולדת

המשנה והגמרא ביומא אינן מזכירות כלל את דין יולדת ביוה"כ, ולכאורה דינה שווה לחולה: אם הרופאים אומרים שיש צורך לאכול אז מותר לה לאכול, ואם לאו דינה ככל אדם. בתחילת השיעור הבאנו את דברי השאילתות (שאילתא קס"ז) שסובר שיולדת אסורה להתענות עד שלושים יום. רוב הראשונים חולקים על השאילתות ולומדים את דינה של יולדת לאור הסוגיה בשבת:

"עד מתי פתיחת הקבר? אמר אביי: שלשה ימים. רבא אמר משמיה דרב יהודה: שבעה, ואמרי לה: שלשים. אמרי נהרדעי: חיה שלשה, שבעה ושלשים. שלשה, בין אמרה צריכה אני ובין אמרה לא צריכה אני - מחללין עליה את השבת. שבעה, אמרה צריכה אני - מחללין עליה את השבת, אמרה לא צריכה אני - אין מחללין עליה את השבת. שלשים, אפילו אמרה צריכה אני - אין מחללין עליה את השבת, אבל עושין על ידי ארמאי" (קכט.).

הרמב"ן (תורת האדם שער הסכנה י,א) למד שדין יולדת ביוה"כ כמעמד יולדת לגבי חילול שבת. בעקבות כך יש לחלק לשלוש תקופות את הזמן שלאחר הלידה: עד שלושה ימים- לא תתענה כלל. שלושה עד שבעה ימים- אם אמרה צריכה אני- נותנים לה. מעל שבעה ימים- ככל אדם. דברי הרמב"ן מובאים להלכה על ידי הטור והשו"ע (או"ח סימן תריז).

נקודה מעניינת שנידונה להלכה היא במקרה שביום השלישי גם היולדת וגם הרופא אומרים שהיא אינה זקוקה לאכול. עקרונית ההלכה קובעת שגם ביום השלישי יולדת אוכלת ביוה"כ, אך האם במקרה שהיא מעידה שהיא חזקה דיה, ניתן לה להתענות?

השאילתות (שאילתא לח) פוסק שבמקרה זה אין האישה מתענה ומחייבים אותה לאכול. הנצי"ב לעומתו הסביר (העמק שאלה אות ה) שיש שתי סכנות שונות: סכנת הלידה וחלישות הדעת, ולכן ביום השלישי ללידה למרות שהיא מרגישה חזקה עדיין סכנת הלידה קיימת.

מחלוקת זה מצינו בנוגע לחילול שבת עבור יולדת ביום השלישי ללידה. הרמב"ן כתב כי במקרה זה אין לחלל שבת עבור היולדת, ולעומתו הרשב"א הסכים לדברי השאילתות וכתב שיולדת ביום השלישי נחשב כמסוכנת ולכן נחלל שבת גם במקרה זה (שו"ת הרשב"א ח"ז סימן שמג). כך גם פסק 'ערוך השולחן' להלכה:

"ואחר שילדה הרי היא מסוכנת גמורה עד ג' ימים ומחויבים לעשות לה כל מה שעושין לה בחול בלי שום עיכוב ובזריזות וע"י גדולי ישראל ככל מה שנתבאר בסי' שכ"ח בחולה שיש בו סכנה... ואין שואלין על זה לא ברופא ולא בהיולדת ואפילו אומרת שאינה צריכה לחלל עליה את השבת לא צייתינן לה ומחללין וכן אם הרופא אומר אינה צריכה לא יקשיבו לדבריו ורופא אליל הוא וכך גזרו חכמים שכל ג' ימים הראשונים היולדת מסוכנת היא ומחללין עליה את השבת וזהו דעת השאילתות וכן נראה מהרמב"ם... אבל הרמב"ן חולק בזה... ולמעשה נראה דחלילה להחמיר בזה ואם רואים רק איזה ספק ספיקא שצריכה מחללין עליה את השבת בזריזות" (של,ה).

הלכה למעשה מצאנו שנחלקו בעניין זה שניים מגדולי האחרונים: הרב עובדיה יוסף פסק שבמקרה זה אסור ליולדת לצום (שו"ת יביע אומר ח"ז או"ח סימן נג). לעומת זאת הרב חיים דוד הלוי כותב שיש סיבה מדוע הלכה זו אינה מופיעה בהלכות יוה"כ אלא רק בהלכות שבת. הוא מבין שיש בעניין זה הבדל בין יוה"כ ושבת, ולכן אם יש שלושה רופאים שאומרים שאין לאישה בעיה לצום היא יכולה לצום ('צום יולדת ביום הכיפורים', תחומין ד עמודים 451-454). בסוף דבריו, מסיים הרב חיים דוד הלוי את דבריו ואומר:

"ולמודעי אני צריך, שכל דברי בתשובה זאת, הם להלכה בלבד, ולא למעשה, עד שיסכימו לה גדולי ההוראה בדורנו" (שם).

 

[1] וראה בחידושי ר' חיים על הרמב"ם (הל' רוצח א, לט) שהבין שגם עובר הוא בכלל 'וחי בהם', ע"ש בדבריו.

[2] בנושא זה נכתב רבות ונפנה למספר מקורות בספרים ובאתרי האינטרנט- בספרו של הרב גורן 'תורת הרפואה- 'מעמדו של העובר בהלכה', עמודים 195-201. אנציקלופדיה הלכתית רפואית ערך עובר. במאמרו של ד"ר הלפרין- http://www.med-law.co.il/imgs/uploads/hoveret%2027/hapalot.doc, במאמרו של פרופ' אברהם שטיינברג- http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/142-2.htm ובמאמרו של הרב אהרן ליכטנשטיין- 'הפלות מלאכותיות- היבטי הלכה', תחומין כא.

[3] ראה לדוגמה בדברי הראשונים על הגמרא ביומא מד,ב.

[4] בעניין זה ראה את מאמרו של פרופ' שטיינברג לעיל הערה 2.

[5] הרב יצחק זילברשטיין וד"ר פנחס אושר- 'דילול עוברים', אסיא מה-מו.

[6] חילוק נוסף ראה בנצי"ב בהעמק שאלה על שאילתא קסז, ובעז"ה נזכירו בשיעור בענין מאכילין אותו את הקל קל.