פרק ג - אבנר עובר למחנה דוד

  • הרב אמנון בזק

פרק ג' (2) / אבנר עובר למחנה דוד

א. הסכסוך בין אבנר ואיש בושת

פרשת החלטתו של אבנר לעבור למחנה דוד פותחת בפסוק המתאר את המציאות בבית איש בושת:

(ו) וַיְהִי בִּהְיוֹת הַמִּלְחָמָה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד וְאַבְנֵר הָיָה מִתְחַזֵּק בְּבֵית שָׁאוּל:

מפסוק זה משתמע, שאבנר ביצר את מעמדו כאיש החזק בממלכת איש בושת - דבר שעמד למעשה בבסיס הממלכה כולה. בשיעורים הקודמים עמדנו על חולשתו של איש בושת, ועל כך שאבנר הוא שהקים את ממלכתו. ברם, דומה שבשלב מסוים החל אפילו איש בושת לחוש אי-נחת מנוכחותו של אדם בעל כוח וסמכות גדולים כל כך, הנמצא - לפחות מבחינה רשמית - תחת רשותו. ואכן, בשלב מסוים פוקעת סבלנותו של איש בושת, והוא בא בטענות כלפי אבנר:

(ז) וּלְשָׁאוּל פִּלֶגֶשׁ וּשְׁמָהּ רִצְפָּה בַת אַיָּה וַיֹּאמֶר אֶל אַבְנֵר מַדּוּעַ בָּאתָה אֶל פִּילֶגֶשׁ אָבִי:

בטרם נעסוק בגוף הטענה, נשים לב לדרך הספרותית המעניינת שבה נוקט המקרא: "וַיֹּאמֶר אֶל אַבְנֵר" - מי?! מי שיקרא את הפסוק במהירות עלול להשיב: שאול! ברור שהכוונה לאיש בושת, אך למרבה הפלא, שמו לא נזכר כבר עשרות פסוקים. מסתבר שבכתיבת הפסוק כאילו שמו של איש בושת נמחק ממנו, מבטא המקרא את יחסו המזלזל כלפי האיש. בדרך זו נוקט הכתוב עוד כמה פעמים, וביניהן גם בהמשך פרשתנו: "וְלֹא יָכֹל עוֹד לְהָשִׁיב אֶת אַבְנֵר דָּבָר מִיִּרְאָתוֹ אֹתוֹ" (פס' יא). כך מתקבל הרושם שאיש בושת 'מחוק'.

כעת נעבור לגוף הטענה: מה רוצה איש בושת מאבנר? האם יש כאן תלונה על מוסריותו של אבנר או על עולמו הרוחני? סביר להניח שהטענה היא במישור אחר. במספר מקומות במקרא מצאנו בנים הבאים על פילגשי אביהם כדי להכריז בכך כי הם היורשים. הדוגמה הבולטת ביותר הוא כמובן אבשלום, שבעצתו של אחיתופל, שכב עם פילגשי אביו על הגג לעיני כל ישראל (עיין ט"ז, כ-כב). כך גם ניתן להבין את כעסו של שלמה על אדוניהו, לאחר שהלה ביקש מבת שבע שתשאל משלמה לתת לו את אבישג השונמית לאישה (מל"א ב', יג-כה). וזהו כנראה גם פשר מעשהו של ראובן בשכבו עם בלהה פילגש אביו (בראשית ל"ה, כב). איש בושת בא אפוא לאבנר בטענה, שהוא מבקש לחזק את מעמדו על ידי מעשה סמלי של שכיבה עם פילגש אביו.

טענה זו מרתיחה את אבנר:

(ח) וַיִּחַר לְאַבְנֵר מְאֹד עַל דִּבְרֵי אִישׁ בֹּשֶׁת וַיֹּאמֶר הֲרֹאשׁ כֶּלֶב אָנֹכִי אֲשֶׁר לִיהוּדָה[1] הַיּוֹם אֶעֱשֶׂה חֶסֶד עִם בֵּית שָׁאוּל אָבִיךָ אֶל אֶחָיו וְאֶל מֵרֵעֵהוּ וְלֹא הִמְצִיתִךָ בְּיַד דָּוִד וַתִּפְקֹד עָלַי עֲוֹן הָאִשָּׁה הַיּוֹם: (ט) כֹּה יַעֲשֶׂה אֱ-לֹהִים לְאַבְנֵר וְכֹה יֹסִיף לוֹ כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לְדָוִד כִּי כֵן אֶעֱשֶׂה לּוֹ: (י) לְהַעֲבִיר הַמַּמְלָכָה מִבֵּית שָׁאוּל וּלְהָקִים אֶת כִּסֵּא דָוִד עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע:

אבנר אינו מכחיש כלל שבא על רצפה בת איה, ומה שחורה לו כל כך הוא הפרשנות שנותן איש בושת לצעד זה. למעשה טוען אבנר כלפי איש בושת כך: הרי אני הייתי זה שהעלה אותך למלכות באותו רגע גורלי שבו יכולתי כבר להסגירך לידי דוד. אתה היית אמור להבין ולקבל את 'הסידור' הזה, שעל פיו אני האיש הקובע בממלכה, ואתה - המלך הרשמי. זהו סידור שנוח לי, שהרי אינני בנו של שאול כמותך, ובמידה רבה זה גם הסידור הטוב ביותר שיכולת אתה להשיג. וכעת, במקום להבין ולהפנים שכל הקיום של ממלכתך תלוי בי, אתה מפנה כלפיי האשמות מרומזות על ניסיון לחתור תחתיך?!

סביר להניח, שלא רק בגלל עלבון זה מחליט אבנר לנטוש את איש בושת. הוא ודאי השגיח זה מכבר בהידרדרות בית שאול ובהתחזקות בית דוד. ואולם, דברי איש בושת היו בבחינת 'הקש האחרון', ולדידו של אבנר, הפך עלבון זה את המציאות לבלתי-הפיכה. לפיכך מכריז אבנר באוזני איש בושת על החלטתו לעבור לבית דוד, ולהעביר אליו את הממלכה על כל ישראל.

ואולם, בתוך דבריו חושף אבנר פרט המגלה דבר שלילי ביותר על אודותיו הוא. בהצהירו "כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לְדָוִד כִּי כֵן אֶעֱשֶׂה לּוֹ" מעיד בעצם אבנר כי היה מודע לשבועת ה' לדוד.[2] הנה כי כן, מתברר שבתוך תוכו ידע אבנר כל הזמן שכל פעילותו עד עתה הייתה כנגד רצון ה'.

מכל מקום, איש בושת, חסר האישיות, מגיב לדבריו של אבנר בהלם מוחלט:

(יא) וְלֹא יָכֹל עוֹד לְהָשִׁיב אֶת אַבְנֵר דָּבָר מִיִּרְאָתוֹ אֹתוֹ:

דומה שתגובה זו רק מחדדת את השיפוט המקראי השלילי כלפיו. אם כך מגיב איש בושת על דברי אבנר, מדוע אפוא ראה לנכון מלכתחילה להתעמת עמו? חוסר היכולת להבין את המציאות מהווה גורם מרכזי בפעולה היחידה של איש בושת שעליה מסופר במקרא.

כך מתגבשת, בסופו של דבר, תמונה שלילית למדיי של שני האנשים שפיצלו את הממלכה: איש בושת, מלך חלש שאין בו תבונה לשלוט, ואבנר, שנזכר רק עתה לפעול בהתאם לרצון ה', ואף זאת ממניעים אישיים. אין אפוא פלא שבית שאול הולך ומידרדר אל מול התחזקותו של בית דוד.

ב. מיכל

מכל מקום, ברור שהצעתו של אבנר עולה בקנה אחד עם שאיפותיו של דוד. כפי שראינו בפרקים הקודמים, דוד חתר לאחד את ממלכת ישראל בדרכי שלום - והנה עתה מגיש לו אבנר את הממלכה המאוחדת על מגש של כסף כמעט.

דוד אכן משיב לאבנר בחיוב, אך מציב בפניו בקשה אחת:

(יג) וַיֹּאמֶר טוֹב אֲנִי אֶכְרֹת אִתְּךָ בְּרִית אַךְ דָּבָר אֶחָד אָנֹכִי שֹׁאֵל מֵאִתְּךָ לֵאמֹר לֹא תִרְאֶה אֶת פָּנַי כִּי אִם לִפְנֵי הֱבִיאֲךָ אֵת מִיכַל בַּת שָׁאוּל בְּבֹאֲךָ לִרְאוֹת אֶת פָּנָי:

במקביל מפנה דוד בקשה זו גם למלך הרשמי - איש בושת:

(יד) וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל לֵאמֹר תְּנָה אֶת אִשְׁתִּי אֶת מִיכַל אֲשֶׁר אֵרַשְׂתִּי לִי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים:

על שורשה של מערכת היחסים המורכבת והבעייתית בין דוד ומיכל עמדנו בהרחבה בעבר (עיין שיעורינו לשמ"א פרק י"ח וסוף פרק כ"ה [שיעורים 36 ו-49]). בקצרה נזכיר, שיחסים אלו עמדו כבר מתחילה על בסיס רעוע: אהבתה החד-צדדית של מיכל מצד אחד,[3] ורצונו האינטרסנטי של דוד "להתחתן במלך"[4] מצד שני. מציאות זו לא יכולה הייתה להאריך ימים, ואכן, בזמן מרדפיו של שאול אחר דוד ונדודי דוד במדבר, ניתק הקשר בין דוד למיכל: דוד נושא שתי נשים, אביגיל ואחינועם, ואילו שאול נותן את מיכל בתו לפלטי בן ליש (שמ"א כ"ה, מב-מד). כעת מבקש דוד להשיב אליו את מיכל, שנלקחה ממנו שלא בצדק.

ודוק: בשתי הפניות השונות - לאבנר ולאיש בושת - נותן דוד שני הסברים שונים לבקשה. בפנייה לאבנר מודגש שמיכל היא "בת שאול", והדבר מובן היטב: דוד מבקש את מיכל כחלק מן המהלך שהוא מוביל עם אבנר - איחוד ממלכות יהודה וישראל. ברור שבהחזרת מיכל יחזק דוד את מעמדו בעיני ישראל, שהרי בכך חוזר הוא להיות חתנו של המלך הקודם, ולאחר מותם של בני שאול - מלבד איש בושת החלש - נמצא דוד, למעשה, יורשו הטבעי.

בפנייתו לאיש בושת, לעומת זאת, מציג דוד את בקשתו כדרישה בשם הצדק: "תְּנָה אֶת אִשְׁתִּי אֶת מִיכַל אֲשֶׁר אֵרַשְׂתִּי לִי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים". בכך מבקש כנראה דוד להטעים, שאין הוא רוצה שמיכל תוחזר אליו רק בדרך עקיפה, כחלק מהסכסוך בין אבנר ואיש בושת, כי אם באופן גלוי, ועל כן צריך גם השליט הרשמי - איש בושת, אחיה של מיכל - ליטול חלק בתיקון העוול שעשה שאול לדוד בשעה שנטלהּ ממנו.

בשתי הבקשות חסר דבר אחד: דוד אינו מבקש את מיכל מתוך רגשות אהבה, או אפילו מתוך רגש של הכרת הטוב כלפיה. בקשותיו של דוד נובעות משיקולים אחרים לחלוטין, שאין להם קשר ליחסו כלפי מיכל.

מהי עמדת המקרא ביחס לבקשה זו של דוד? על כך ניתן ללמוד מן התיאור הבא:

(טו) וַיִּשְׁלַח אִישׁ בֹּשֶׁת וַיִּקָּחֶהָ מֵעִם אִישׁ מֵעִם פַּלְטִיאֵל בֶּן לָיִשׁ: (טז) וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ הָלוֹךְ וּבָכֹה אַחֲרֶיהָ עַד בַּחֻרִים וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְנֵר לֵךְ שׁוּב וַיָּשֹׁב:

אין ספק, שתיאור בכיו הנוגע ללב של פלטיאל בן ליש נועד לעורר אמפתיה כלפיו וביקורת כלפי דוד. גם אם דוד פועל מתוך מניעים לגיטימיים, בסופו של דבר יש במעשהו משום פגיעה בפרט.

יתרה מזאת: ייתכן שבהמשך הספר אנו עדים גם לעונשו של דוד על צעד זה. בשעת בריחתו מאבשלום מגיע דוד בדיוק לאותו מקום שבו נלקחה מיכל מפלטיאל בן ליש, ושם הוא נתקל בשמעי בן גרא:

וּבָא הַמֶּלֶךְ דָּוִד עַד בַּחוּרִים וְהִנֵּה מִשָּׁם אִישׁ יוֹצֵא מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית שָׁאוּל וּשְׁמוֹ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא יֹצֵא יָצוֹא וּמְקַלֵּל. וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים אֶת דָּוִד וְאֶת כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם וְכָל הַגִּבֹּרִים מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ. וְכֹה אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל. הֵשִׁיב עָלֶיךָ ה' כָּל דְּמֵי בֵית שָׁאוּל אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תַּחְתָּו וַיִּתֵּן ה' אֶת הַמְּלוּכָה בְּיַד אַבְשָׁלוֹם בְּנֶךָ וְהִנְּךָ בְּרָעָתֶךָ כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה... וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַאֲנָשָׁיו בַּדָּרֶךְ וְשִׁמְעִי הֹלֵךְ בְּצֵלַע הָהָר לְעֻמָּתוֹ הָלוֹךְ וַיְקַלֵּל וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים לְעֻמָּתוֹ וְעִפַּר בֶּעָפָר (ט"ז, ה-ח, יג).

ניכרת ההקבלה שבין שני הסיפורים המתרחשים בבחורים: דוד גרם לפלטיאל בן ליש ללכת "הָלוֹךְ וּבָכֹה", ונענש על ידי שמעי שהלך "הָלוֹךְ וַיְקַלֵּל";[5] דוד פגע במיכל בת שאול, וכנגד זה מסקל אותו שמעי בן גרא באבנים תוך קריאות גנאי על פגיעתו בבית שאול.[6] תמונה זו משלימה את הביקורת הרמוזה גם בפרקנו על צעדו זה של דוד.

עם זאת, הבלטת בכיו של פלטי בן ליש גם מדגישה את העובדה שמיכל לא בכתה. מה חשבה מיכל בדרכה אל דוד? האם האמינה שלפתע התעוררה בו אהבה כלפיה?

בפרק ו' נשוב ונפגוש במיכל, ונראה כיצד הסתיימה פרשה עגומה זו של מערכת היחסים בין דוד ומיכל.

ג. הברית של אבנר

לאחר שהשלים את התנאי הראשון, השבת מיכל, פונה אבנר להשלים את ההבטחה השנייה שהבטיח לדוד - להעביר אליו את כל ישראל:

(יז) וּדְבַר אַבְנֵר הָיָה עִם זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר גַּם תְּמוֹל גַּם שִׁלְשֹׁם הֱיִיתֶם מְבַקְשִׁים אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם: (יח) וְעַתָּה עֲשׂוּ כִּי ה' אָמַר אֶל דָּוִד לֵאמֹר בְּיַד דָּוִד עַבְדִּי הוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים וּמִיַּד כָּל אֹיְבֵיהֶם:[7] (יט) וַיְדַבֵּר גַּם אַבְנֵר בְּאָזְנֵי בִנְיָמִין וַיֵּלֶךְ גַּם אַבְנֵר לְדַבֵּר בְּאָזְנֵי דָוִד בְּחֶבְרוֹן אֵת כָּל אֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינֵי יִשְׂרָאֵל וּבְעֵינֵי כָּל בֵּית בִּנְיָמִן:

פסוקים אלו מגלים טפח נוסף ממאורעות פיצול הממלכה. מדברי אבנר לזקנים משתמע, כי הללו ביקשו זה מכבר להמליך את דוד עליהם; ומסתבר שכוונתו של אבנר לזמן שלאחר מות שאול. הנה כי כן, כעת מתברר שכבר אז נטו זקני ישראל לקבל את שאיפתו של דוד להקים ממלכה מאוחדת. אבנר פיצל אפוא את הממלכה לא רק בניגוד לפנייתו של דוד לאנשי יבש גלעד, כפי שראינו בפרק ב', אלא גם בניגוד למחשבתם של זקני ישראל. עתה, מכל מקום, אומר אבנר לזקנים כי הגיע הזמן להמליך את דוד על כל ישראל.

לאחר שהצליח להשיג את הסכמתם של זקני ישראל, הולך אבנר גם ל'גרעין הקשה' של תומכי שאול - אנשי בנימין - ומשיג גם את הסכמתם. ואז בא הוא לדוד עם הבשורה, שהצעתו התקבלה הן על ידי אנשי ישראל הן על ידי שבט בנימין כולו. דוד מקבל את פניו ברצון:

(כ) וַיָּבֹא אַבְנֵר אֶל דָּוִד חֶבְרוֹן וְאִתּוֹ עֶשְׂרִים אֲנָשִׁים[8] וַיַּעַשׂ דָּוִד לְאַבְנֵר וְלַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ מִשְׁתֶּה: (כא) וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל דָּוִד אָקוּמָה וְאֵלֵכָה וְאֶקְבְּצָה אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וְיִכְרְתוּ אִתְּךָ בְּרִית וּמָלַכְתָּ בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וַיְּשַׁלַּח דָּוִד אֶת אַבְנֵר וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם:

כעת, לאחר שהושג ההסכם הבסיסי, מכריז אבנר על רצונו להוציא את הדברים לפועל: לאסוף את ישראל, ולהכתיר את דוד למלך על כל ישראל. מבחינתו של דוד, זוהי הגשמה של שאיפתו: איחוד יהודה וישראל בדרכי שלום.



[1] אבנר נוקט בתיאור הנחות ביותר בעיניו: איש בושת מתייחס אליו כאל כלב - ולא סתם כלב, אלא כלב מאזור יהודה...

[2] נראה שאבנר, שהיה צמוד לשאול במהלך המרדפים אחרי דוד, שמע את שאול אומר לדוד דברים כגון "וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל" (שמ"א כ"ד, כ), והיה מודע לנבואתו של שמואל אל שאול כי הממלכה תינטל מידיו ותינתן לאיש אחר. יתרה מזו, דומה שהרעיון היה נפוץ גם בקרב העם: יונתן אף הוא אמר לדוד "וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל... וְגַם שָׁאוּל אָבִי יֹדֵעַ כֵּן" (שם כ"ג, יז), וגם אביגיל אמרה בשעתו לדוד "וְהָיָה כִּי יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶת הַטּוֹבָה עָלֶיךָ וְצִוְּךָ לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל..." (שם כ"ה, ל).

[3] מיכל היא האישה היחידה שהמקרא מעיד עליה כי אהבה איש. וכבר עמדנו (שיעור 36 לספר שמ"א) על הדמיון הרב שבין נישואי דוד ומיכל לנישואי יעקב ורחל, ועל כך שהקבלה זו מדגישה את ההבדל המרכזי שבין שתי הפרשות: יעקב אהב את רחל, בעוד שדוד איננו מחזיר למיכל אהבה.

[4] צירוף זה חוזר ארבע פעמים בשמ"א י"ח, ובכך מבהיר היטב את החיוב שראה דוד בנישואין אלו.

[5] פעם חיברתי 'מדרש' לפרשה זו: בשעה שנטל דוד את מיכל מפלטי בן ליש, היה פלטי הולך הלוך ובכֹה, וכל דמעה ודמעה שנפלה לארץ הפכה לאבן; ואותן אבנים נטל שמעי בן גרא וסיקל בהן את דוד.

אמנם 'מדרש' זה הוא פרי דמיוני, אך דומני שהוא מבטא את עומק פשוטו של מקרא...

[6] אמנם שמעי בן גרא האשים את דוד באחריות למותם של אנשים מבית שאול, והאשמה זו אינה מוצדקת, כפי שנראה בפרקים הבאים. אך נראה שעצם המציאות המביכה שבה נמצא דוד, תוך שהוא מואשם בפגיעה בבית שאול, קשורה לפגיעה המסוימת שאכן מופיעה בפרקנו.

[7] פסוק זה מעורר קושי תוכני וקושי לשוני, שייתכן שהם קשורים זה לזה. מבחינה תוכנית, לא מצאנו עד עתה שה' אמר שדוד יושיע את ישראל מיד פלשתים. מבחינה לשונית קשה המשפט "בְּיַד דָּוִד עַבְדִּי הוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל", שהרי ראוי היה לומר 'אושיע את עמי'. דומה אפוא שאבנר מחבר כאן בהיגיון שתי עובדות. הושעת ישראל מיד פלשתים הייתה במקור ייעודו של שאול: "כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים" (שמ"א ט', טז). היות ששאול לא הושיע את ישראל מיד פלשתים, והיות שדוד נבחר על ידי ה' להחליף את שאול, הרי המסקנה היא שדוד יהיה זה שיושיע את ישראל מיד פלשתים, ועל אודותיו נאמרה נבואה זו. כך מייחס אבנר לדוד ציטוט מתוך נבואה שנאמרה במקור על שאול.

[8] ייתכן שיש סמליות בכך שאבנר בא אל דוד עם עשרים איש דווקא, שהרי בקרב שהתחולל בגבעון בפרק הקודם נפלו מאנשי דוד בדיוק כמספר הזה - "תשעה עשר איש ועשהאל" (ב', ל).