לך לך | ברית בתנ"ך

פרק יז – המשך:

במורה נבוכים לרמב"ם מובא טעם למצות המילה:

"המילה – אחד מטעמיה, מיעוט התשמיש והחלשת האבר הזה כדי שימעט בפעולה זו ויתאפק ככל האפשר… ואין המצווה הזו להשלמת חסרון הבריאה, אלא להשלמת חסרון המידות… שלא יבטל כח ההולדה, אבל תפחת הלהיטות והתאוותנות המופרזים מכדי הצורך"

בעולת ראיה, כותב הרב קוק בהסבר מצות ברית מילה:

"המילה באה לא רק למעט את התאוה המינית, היא באה לעדן את תאות המין שתהיה ממולאה בעדינות עליוניות הרוח שבאהבה המתגלה באהבת המין בתכונתה היותר עליונה. הערלה אינה נותנת לאהבה זו להתעדן, והצד הבהמי החמרי שלה גובר על הצד האידיאלי, והשכרון הבשרי מזהם את כל הנטיות הנאורות והיפות, היא אוטמת את נביעתה של תשוקת החיים ממקור הכל ומטה אותה לצד החלקיות והפרטיות המנותקת ממקור הכל. ואנו נכנסים לברית קדש שעל ידו מתגלה הצביון של המשכת החיים לדורות בתכונה הקשורה ליסוד הכל."

                                                                                           (חלק א 'אות ברית קודש')

 

הקשר בין ערלה למיניות מצוי לא פעם במקרא. אנו נוכיח לקמן כי ה'אהבה' האמורה בדבריו של רש"י היא למעשה אנטיתזה למיניות שלוחת הרסן ובאה למסד את הקשר שבין איש לאשה, ודברים אלו שבין איש לאשתו משפיעים גם על 'יחסי הזוגיות' של הקב"ה וכנסת ישראל.

 

המקום הראשון הוא בפרשת דינה בשכם:

א וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ.  ב וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ. 

שכם רואה את דינה ושוכב אתה משכב חד פעמי:

וישכב אותה ויענה - וישכב, כדרכה. ויענה, שלא כדרכה (ב"ר פ ה), לשון רש"י. אבל רבי אברהם אמר: ויענה, בעבור היותה בתולה. ואין צורך, כי כל ביאה באונסה תקרא ענוי, וכן לא תתעמר בה תחת אשר עניתה (דברים כא יד), וכן ואת פלגשי ענו ותמת (שופטים כ ה). ויגיד הכתוב כי היתה אנוסה ולא נתרצית לנשיא הארץ, לספר בשבחה

בדברי חז"ל מודגשת מאוד החד פעמיות:

וישכב אתה ויענה א"ל התם שעינה מביאות אחרות (יומא עז:)

שכם לא בא מתוך אהבה לדינה אלא מתוך חזיון חד פעמי שלוח רסן 'כדרכה ושלא כדרכה'. אלא שאחר כך מתרחש מפנה:

ג וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת-הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל-לֵב הַנַּעֲרָ.

כאשר סוף סוף דבקה נפשו בדינה התורה קוראת לילד בשמו 'ויאהב את הנערה' ושכם מבקש לשאת את דינה לאשה, לא משגל חד פעמי אלא מערכת יחסים שלמה של אהבה ומחוייבות. המפנה הזה אצל שכם מתורגם למעשים:

יד וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם, לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה--לָתֵת אֶת-אֲחֹתֵנוּ, לְאִישׁ אֲשֶׁר-לוֹ עָרְלָה:  כִּי-חֶרְפָּה הִוא, לָנוּ.  טו אַךְ-בְּזֹאת, נֵאוֹת לָכֶם:  אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ, לְהִמֹּל לָכֶם כָּל-זָכָר.  טז וְנָתַנּוּ אֶת-בְּנֹתֵינוּ לָכֶם, וְאֶת-בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח-לָנוּ; וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם, וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד.

מילת הערלה של שכם, מקבילה למילת הלב שלו, שכם הסיר את ערלת המיניות וכרת ברית של אהבה עם דינה, הביטוי המעשי הוא שהוא מסיר את ערלת הבשר שלו וכורת את בריתם של בני ישראל.

מקום נוסף שהקשר בא לידי ביטוי הוא בפרשית רחב בספר יהושע.

נתחיל מהסוף. לאחר כיבוש יריחו מרגלי יהושע מקיימים את הבטחתם לרחב - מחלצים אותה ואת משפחתה ומניחים אותם מחוץ למחנה ישראל כפי שמתארים הכתובים:

וְלִשְׁנַיִם הָאֲנָשִׁים הַמְרַגְּלִים אֶת הָאָרֶץ אָמַר יְהוֹשֻׁעַ בֹּאוּ בֵּית הָאִשָּׁה הַזּוֹנָה וְהוֹצִיאוּ מִשָּׁם אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתֶּם לָהּ: וַיָּבֹאוּ הַנְּעָרִים הַמְרַגְּלִים וַיֹּצִיאוּ אֶת רָחָב וְאֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ וְאֶת אַחֶיהָ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ וְאֵת כָּל מִשְׁפְּחוֹתֶיהָ הוֹצִיאוּ וַיַּנִּיחוּם מִחוּץ לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל: (יהושע ו, כב-כג)

כבר בשני הפסוקים הללו ניתן לשים לב למתח מסויים ששורר בין יהושע לשני מרגליו. נשאל את עצמנו: האם ההתעוררות לקיום ההבטחה של המרגלים אמורה לבוא מצידו של יהושע? מדוע הם אינם מתעוררים לדבר מעצמם?

המתח מתעצם, כאשר יהושע בניגוד גמור למעשה מרגליו בוחר להביא את רחב ואת משפחתה דוקא אל תוך מחנה ישראל:

וְאֶת רָחָב הַזּוֹנָה וְאֶת בֵּית אָבִיהָ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ הֶחֱיָה יְהוֹשֻׁעַ וַתֵּשֶׁב בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי הֶחְבִּיאָה אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלַח יְהוֹשֻׁעַ לְרַגֵּל אֶת יְרִיחוֹ: פ (שם פס' כה)

הנימוק שנותן הכתוב למעשהו של יהושע 'כי החביאה את המלאכים אשר שלח יהושע לרגל את יריחו' אינו ברור: וכי זו התמורה שהובטחה לרחב? הרי מה שהובטח לה הוא מה שנאמר לה בפרק  ב בפס' יד:

וַיֹּאמְרוּ לָהּ הָאֲנָשִׁים נַפְשֵׁנוּ תַחְתֵּיכֶם לָמוּת אִם לֹא תַגִּידוּ אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיָה בְּתֵת יְקֹוָק לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְעָשִׂינוּ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת:

ואכן המרגלים פועלים על פי הבטחתם, מי שחורג מן ההבטחה הוא יהושע שמשום מה מכניס את רחב אל תוך מחנה ישראל, דבר שטעון ברור.

אם כן, נדגיש את שאלתנו:  מדוע בוחר יהושע להושיב את רחב בקרב מחנה ישראל?

דומה כי על מנת להשיב על שאלותינו יש למקד את עיוננו במקום שאליו שולח אותנו המקרא -  בית רחב הזונה שם החביאה את המרגלים. כאמור, רחב מספקת למרגלי יהושע מקום מסתור, וגם מודיעין משמעותי:

וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן יְקֹוָק לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם: כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ יְקֹוָק אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם: וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת: (יהושע ב, ט-יא)

שני אירועים מציינת רחב בדבריה: קריעת ים סוף וכיבוש מלכי האמורי, אירועים אלו הביאו להטלת מורא כבד על יושבי הארץ. לקמן נעמוד על ציונם של שני אירועים אלו דוקא.

גמולם של המרגלים למעשיה מובא מיד מפיהם עצמם:

וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הָאֲנָשִׁים נְקִיִּם אֲנַחְנוּ מִשְּׁבֻעָתֵךְ הַזֶה אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ: הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ וְאֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֵּךְ וְאֶת אַחַיִךְ וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה: וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתֵךְ הַחוּצָה דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ וַאֲנַחְנוּ נְקִיִּם וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה אִתָּךְ בַּבַּיִת דָּמוֹ בְרֹאשֵׁנוּ אִם יָד תִּהְיֶה בּוֹ: וְאִם תַּגִּידִי אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיִינוּ נְקִיִּם מִשְּׁבֻעָתֵךְ אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ: וַתֹּאמֶר כְּדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא וַתְּשַׁלְּחֵם וַיֵּלֵכוּ וַתִּקְשֹׁר אֶת תִּקְוַת הַשָּׁנִי בַּחַלּוֹן:                                      (שם, יז - כא)

המרגלים מצוים את רחב לשני מעשים ברורים:

1. איסוף כל בני משפחתה הביתה
2. קשירת חוט השני לאות זיהוי

לא צריך להיות בעל דמיון רב כל כך על מנת להיזכר באותם המעשים שצוו בני ישראל ביציאתם ממצרים בשמות פרק יב פס' כב - כג:

וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר: וְעָבַר יְקֹוָק לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְקֹוָק עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף:

אם כן אפוא שני אירועים היסטוריים מציינת רחב בדבריה:

1. קריעת ים סוף
2. מלחמות במלכי האמורי

אמנם אירוע נוסף ומשמעותי רחב כביכול חווה על בשרה ועל בשר משפחתה – פסח מצרים.

גם בני ישראל בתקופתו של יהושע עומדים על סיפם של שני אירועים שקשורים קשר דמיוני רב בין שני האירועים הנ"ל.

1. מעבר הירדן
2. מלחמות במלכי האמורי

מעשה אבות סימן לבנים, ואכן, ההיסטוריה חוזרת:

אמנם אירוע ייחודי קוטע את הרצף שבין מעבר הירדן למלחמות ירושת הארץ - עשיית הפסח. בפרק ה מתוארים שני אירועים מכוננים שקרו עם מעבר הירדן:

ברית מילה מחודשה (ב-ח):

בָּעֵת הַהִיא אָמַר יְקֹוָק אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית: וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת: וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מָל יְהוֹשֻׁעַ כָּל הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם: כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא מָלוּ: כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד תֹּם כָּל הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְקֹוָק אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לָהֶם לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְאֶת בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ כִּי עֲרֵלִים הָיוּ כִּי לֹא מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָל הַגּוֹי לְהִמּוֹל וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם בַּמַּחֲנֶה עַד חֲיוֹתָם: פ

עשיית הפסח (ט-י):

וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא גִּלְגָּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ:

בני ישראל מצטרפים אל עשיית הפסח של רחב. רחב מייצגת את אירועי העבר בעוד שישראל מייצגים את אירועי ההווה. בני ישראל לא מלו את בניהם הנולדים להם במדבר במשך ארבעים שנה! רק עם כניסתם לארץ הוסרה אותה חרפה והם זוכים למול את ערלתם ולעשות את הפסח.

נביא מדבריהם של רבותינו זכרונם לברכה במדרש המובא בילקוט שמעוני יהושע רמז ט:

אמר מר אין לך כל שר ונגיד שלא בא אל רחב הזונה אמרו בת י' שנים היתה כשיצאו ישראל ממצרים, וזנתה כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, לסוף חמשים שנה נתגיירה, אמרה לפניו רבש"ע, בשלשה חטאתי לפניך (בנדה בחלה ובהדלקה) בשלשה מחול לי בחבל בחלון ובחומה, שנאמר ותורידם בחבל וגו',

הנה ברור מדברי המדרש כי רחב מהוה אות סמל ומופת לכלל התהליך הזה שעתידים ישראל לעבור. רחב מזוהה עם עם ישראל, דוקא בשל היותה אישה זונה: רחב היא אישה זונה גם ישראל זונים. הזיהוי של ישראל כל אותן שנות מדבר כאשה זונה מאוד בולט בדברי הנביאים ובעיקר בדברי ירמיהו פרק ב בפס' כ:

כִּי מֵעוֹלָם שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ נִתַּקְתִּי מוֹסְרֹתַיִךְ וַתֹּאמְרִי לֹא <אעבד> אֶעֱבוֹר כִּי עַל כָּל גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן אַתְּ צֹעָה זֹנה:

אמירת המדרש היא מאוד ברורה: רחב היא מייצג של עם ישראל, העם שזנה שב כעת לאלהיו. למעשה רחב הופכת למשל נבואי למהפך ההיסטורי של עם ישראל עם הכניסה לארץ, גם רחב וגם ישראל יעשו את הפסח לאחר 40 שנה. דימוי שכזה מצוי רבות בנביאים ואחד הביטויים החזקים שלו נמצא בפתחת ספר הושע פרק א:

תְּחִלַּת דִּבֶּר יְקֹוָק בְּהוֹשֵׁעַ פ וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל הוֹשֵׁעַ לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי יְקֹוָק: וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח אֶת גֹּמֶר בַּת דִּבְלָיִם וַתַּהַר וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן:                                                   (הושע א, ב-ג)

אמנם, ביהושע פרק ב המשל הוא טבעי ולא יזום. האשה הזונה שבה לבעלה ומחדשת את ברית עלומיה. לכן לא נתפלא גם לדברי המדרש בקהלת רבה פרשה ח ד"ה א [י] על פיו רחב נישאה ליהושע:

רבי בון אמר צדיקים הלכו לשם, ויבואו כגון יוסף לאסנת, יהושע לרחב בועז לרות, משה לחובב, א"ר אחא אין זה הבל אלא שאין הבריות באין ומתקדשין לתחת כנפי השכינה.

רחב האשה הזונה הפכה לאשת חיק ואשת איש. ייתכן שזו הסיבה למעשהו של יהושע להכניס את רחב דוקא אל תוך מחנה ישראל. לאחר חידוש ברית המילה ועשיית הפסח שוב יכולה רחב להיכנס אל עם ישראל והפעם בתור אשת חיקו של יהושע. הנה כי כן קיים קשר הדוק בין דמותה של רחב כזונה לבין ביטול המילה של ישראל, לעומת זאת כאשר ישראל שבים ומלים את עצמם גם רחב נכנסת אל תוך עם ישראל והופכת מזונה לאישה.

 

אם כן מילת הערלה מסמלת את נוכחות השם במשגל ובהבאת הזרע, לא פרץ של מיניות ותאוות שלוחות רסן אלא חיבור ומחוייבות של אהבה. מעשה זה יש בו כדי להשפיע גם על ערלת הלב, בני ישראל יפסיקו את זנותם אחר אלהים אחרים וידבקו בברית האמיתית רצופת האהבה עם הקב"ה. זו היא ברית האהבה, לא מתוך דחף ותשוקה רגעית אלא מתוך מחוייבות עמוקה וקביעות. אותה קביעות באה לידי ביטוי גם בירושת הארץ.

 

בחלקו השני של הפרק נודע לאברהם כי:

שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא-תִקְרָא אֶת-שְׁמָהּ שָׂרָי  כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ.  טז וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ.

אברהם מסרב להאמין:

וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם-שָׂרָה הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד.  יח וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-הָאֱלֹהִים  לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ.

הוא בטוח שזרעו לא יהיה משרה כי אם מישמעאל ולכן הוא שוב מתפלל על זרעו ולא על זרעה של שרה. כאן הקב"ה מגלה לאברהם מה ששרה תבעה ממנו כל הזמן:

יט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת-שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו.  כ וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד  שְׁנֵים-עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל.  כא וְאֶת-בְּרִיתִי אָקִים אֶת-יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת.

לאברהם נודע כעת כי מחשבתו על ישמעאל היא מוטעת. זרעו אינו מישמעאל אלא מבנה של שרה יצחק. ואמנם יחסו של אברהם לשרה הוא זה שהביא את ישמעאל למימדים המדאיגים שהוא עשוי להגיע אליהם. ואמנם ברור כי אותה ברית של נתינת הארץ היא ליצחק ולא לישמעאל. ובכל זאת אברהם מל את ישמעאל:

 

וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וְאֵת כָּל-יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל-מִקְנַת כַּסְפּוֹ כָּל-זָכָר בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם

וַיָּמָל אֶת-בְּשַׂר עָרְלָתָם

בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה

כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ אֱלֹהִים. 

כד וְאַבְרָהָם בֶּן-תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה  בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. 

כה וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בֶּן-שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה  בְּהִמֹּלוֹ אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ.  כו

בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה

נִמּוֹל

 אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ.  כז וְכָל-אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת-כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן-נֵכָר נִמֹּלוּ אִתּוֹ.  {פ}

 

ניתן לשים לב למבנה מעגלי (כיאסטי) באשר לביצוע המילה. עם זאת לא כל כך ברורה הכפילות שיוצרת את המבנה (בין פס' כג ל-כו). עם זאת בחלק הראשון ניתן להבחין באקטיביות של אברהם 'ויקח' 'וימל'. בחלק השני לעומת זאת הפסיביות דומיננטית יותר: 'נמול' 'נמולו'.

מה לדעתך משמעות הדבר?

פיתרון אפשרי מצוי בדברי רש"י:

ואין טעם נימול אברהם, שנימול הוא בתחלה, אבל ישמעאל בנו נימול מתחלה וכל בני ביתו, כי כן כתוב: (לעיל פסוק כג) ויקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו, ואחרי כן ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמולו. והטעם, כי אברהם נזדרז במצות המילה שלהם תחילה ומל אותם הוא בעצמו, או שזימן להם מוהלים הרבה והוא עומד עליהם, ואחר כך מל את עצמו, שאילו הקדים מילתו היה חולה או מסוכן בה מפני זקנתו, ולא היה יכול להשתדל במילתם:

אולם ייתכן כי אברהם עדיין לא הפנים את העובדה כי הברית נגזרה בעיקר איתו ועם יצחק ולא עם ישמעאל. הוא מל קודם את ישמעאל ואחר כך את עצמו.