וירא | חורבן העיר

 

ספר בראשית פרק יט - חלק שלישי:

 

(יז) וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה: (יח) וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל נָא אֲדֹנָי: (יט) הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי: (כ) הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי: (כא) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ: (כב) מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד בֹּאֲךָ שָׁמָּה עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הָעִיר צוֹעַר: (כג) הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה:

דו השיח שנרקם בין לוט למלאכים מזכיר במשהו את השיח שבין לוט לאנשי סדום. נערוך את הדברים בטבלה:

 

על משמעות הקשר נעמוד לקמן.

 

 

(כד) וַיהֹוָה הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְהֹוָה מִן הַשָּׁמָיִם: (כה) וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל ישְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה: (כו) וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח:

למרות התיאור האחרון בו נראה כי לוט כבר הגיע אל אי המבטחים שלו מה שמאפשר את הפיכת העיר על ידי המלאכים, נראה כי מי שבסופו של דבר הופך את העיר הוא הקב"ה דוקא והדבר מודגש "וה' המטיר על סדום גפרית ואש מן השמים", ניכרת כאן עמימות מניין צמחה הפורענות שבאה על אנשי סדום – האם מן המלאכים או מן השמים? גם המטרת האש מהווה למעשה ביטוי לאותה עמימות: אש היא גורם מכלה שבא מן האדמה ואילו הפועל 'המטיר' מבטא ירידה מן השמים וכפי שנאמר במפורש בפסוק ודומה לזה מצאנו בפרשת המבול בבראשית פרק ז פס' ד:

כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה

אמנם גם בפרשת המבול קיימת אותה ניגודיות וכפי שבאה לידי ביטוי בפרק ז פס' יא:

בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ:

הפורענות באה גם מן הארץ וגם מן השמים, גם ממעיינות התהום וגם מארובות השמים.

אמנם בשונה מהמבול, כאן הכילוי נעשה באש, אש שניתכת מן השמים אך עדיין באש, האמירה כאן היא ברורה: הקב"ה הביא על אנשי סדום מה שהם בישלו לעצמם. ביטוי לאש שיוצאת דוקא מבני האדם מצאנו בספר שופטים פרק ט:

(טו) וַיֹּאמֶר הָאָטָד אֶל הָעֵצִים אִם בֶּאֱמֶת אַתֶּם מֹשְׁחִים אֹתִי לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי וְאִם אַיִן תֵּצֵא אֵשׁ מִן הָאָטָד וְתֹאכַל אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן:... (יט) וְאִם בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים עֲשִׂיתֶם עִם יְרֻבַּעַל וְעִם בֵּיתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה שִׂמְחוּ בַּאֲבִימֶלֶךְ וְיִשְׂמַח גַּם הוּא בָּכֶם: (כ) וְאִם אַיִן תֵּצֵא אֵשׁ מֵאֲבִימֶלֶךְ וְתֹאכַל אֶת בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְאֶת בֵּית מִלּוֹא וְתֵצֵא אֵשׁ מִבַּעֲלֵי שְׁכֶם וּמִבֵּית מִלּוֹא וְתֹאכַל אֶת אֲבִימֶלֶךְ:

דומני שהמשל ברור, האש ניתכת ארצה אך האנשים נלכדים בה כחומר בערה. האש מכלה אדם ואדמה גם יחד. דומה שהפסוק הבא ממחיש זאת היטב:

(כו) וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח:

אשת לוט הופכת למלח, ואי אפשר שלא להזכר בכתובים בספר דברים פרק כט פס' כב:

גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבֹיִים \{וּצְבוִֹים\} אֲשֶׁר הָפַךְ יְהֹוָה בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתו

וכדברי האבן עזרא על אתר:

נציב - כטעם מצבה כי נשרפו עצמי' בגפרית והיתה עם מלח כי כן כתוב גפרית ומלח וגו'

 

הפורענות שעוברת על האדמה היא זו שגם באה על האדם, אשת לוט לוקה כשאר צמח האדמה.

האדם שנלקח מן האדמה ניטעה בו אש, והיא היא הצלם אלהים שבו. אמנם בהשחיתו את צלמו הרי הוא כשאר עצי השדה שהאש אוכלתן. דומני שזו גם כוונת חז"ל במסכת סוטה י"ז:

"איש ואשה - זכו, שכינה בינהם. לא זכו- אש אוכלתם"

אנחנו רואים שגם המילה - איש- וגם המלה - אשה -  גזורות מהמלה -אש- בצרוף שתי אותיות משמו של הקב"ה [1]- יוד- לאיש, והא - לאשה.

הגבר והאשה- עצמותם מאש אותה אש שמסמלת יותר מפעם אחת את דמותו את הקב"ה כאמור בספר דברים פרק ד פס' כד:

כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנא...

ושם בפרק ט פס' ג:

וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה...

שניהם מאותה אש, ויחד הם גם משלימים את שמו של הקב"ה, וכנרמז בבראשית פרק א פס' כז:           וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:

צלם אלהים מושלם רק בהצטרף זכר ונקבה. ולכן בהעדר זאת האדם נשרף באש הזאת, אותה אש שהוא עצמו היה אמור לשאת אותה בקרבו. דומה כי רעיון זה גם בא לידי ביטוי בטבלה שמעמתת בין עמידתו של לוט מול אנשי סדום ומול המלאכים, שם נוצר הרושם כי קיים איזשהו זיהוי בין המלאכים שבאו להפוך את סדום לאנשי אותה העיר כאומר: אנשי הם שגרמו בהתנהגותם להרס עירם האש שניתכה עליהם זו האש שלהם עצמם אותה אש שהזניחו אותה ודבקו ביסודות העפריים שלהם.