תולדות | ציד ומטעמים

דפים ללימוד עצמי

תנ"ך

11.08.2014

קובץ טקסט

ספר בראשית פרקים כז-כח; חלק 2

כזכור, בשיעור הקודם טענו כי יצחק מצווה את עשו לצוד ציד ולעשות לו מטעמים בכדי להתדמות במעשיו לישמעאל בנו של אברהם ומתוך כך תשרה עליו הברכה. דיברנו על כך ששתי הבקשות עומדות בפני עצמן ובהתאם על כל אחת מהן מוענקת ברכה בפני עצמה. מדוע מעשה הציד עומד בפני עצמו ועשיית המטעמים בפני עצמה?

בספר בראשית פרק י מסופר על נמרוד – הצייד הראשון במקרא:

(ח) וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ: (ט) הוּא הָיָה גִּבֹּר צַיִד לִפְנֵי יְהֹוָה עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי יְהֹוה:

נמרוד לא זוכה לתואר 'ציד' בלבד כי אם לתואר "גבור ציד לפני ה' " מהי משמעות התואר רב הרושם הזה?

הרבה פרשנים ראו בו על דרך הדרש משמעויות שליליות. כך למשל כותב רש"י:

(ט) גבור ציד - צד דעתן של בריות בפיו והטען למרוד במקום: לפני ה' - מתכוין להקניטו על פניו:[1]

אמנם האב"ע שהלך על פי הפשט הגיע למסקנה הפוכה:

(ט) וטעם לפני ה' - שהי' בונה מזבחות ומעלה אותם החיות עולה לשם וזו דרך הפשט.

הציד לפני ה' מתחלק על פי האב"ע לשני מרכיבים:

1. ציד החיות

2. העלתן על מזבח ה'

למעשה שני המרכיבים מהוים את הדגם שעליו מצוה הקב"ה בפרק א של ספר בראשית

(כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם: (כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:

האדם נברא בצלם אלהים ולמעשה מהווה השתקפות ונציגות של מלכותו הביטוי המעשי של אותה מלכות מופיע בפס' כח 'ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ' – שלטון האדם על החי והטבע בא לו מכח היבראו בצלם אלהים. ואכן גבורת הציד של נמרוד נראית בעיני האב"ע כקיום הצו של פרק א:

והוא החל - להראות גבורות בני אדם על החיות כי הי' גבור ציד:

שני המרכיבים הללו בפעולותיו של נמרוד מתבקשים גם על ידי יצחק מאת בנו עשיו וכך הם גם מובנים על ידי רבקה בפס' ז:

הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְהֹוָה לִפְנֵי מותי

המרכיב הראשון כאמור הוא הבאת הציד ואילו המרכיב השני הוא עשיית המטעמים וברכת ה' שממנה גם אמורה לבוא ברכתו של עשו. נשים לב שהביטוי "לפני ה'" שמקורו בתיאור נמרוד "גבור ציד לפני ה'" חוזר גם כאן אצל עשו הציד "ואברככה לפני ה'" היכולת לצוד היא כמובן מתוקף ברכת ה' לאדם הראשון והיא חוזרת גם אצל נמרוד וגם אצל עשו כשליטי הארץ .

אלא שרבקה זוכרת היטב את דברי הנבואה שנאמרו לה בהריונה: "ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר" ומבינה שעל פי רצון ה' דוקא יעקב הוא זה שאמור לקבל את ברכתו של יצחק בהקשר הזה. לכן היא משדלת את יעקב ללכת ולהביא גדיי עזים מן הצאן.

יעקב מבין היטב את משמעות הציד והכנת המטעמים ולכן גם בהיכנסו אל אביו הוא אומר לו את המילים הנכונות ביותר שיכול היה להגיד:

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי:

יעקב אומר ליצחק כי ברכת ה' שרויה במעשה ידיו ולא לחינם מיהר למצוא כביכול. אלא שהשקר של יעקב מתברר בפרק כאמיתי ואכן נראה כי לא פעם ה' מקרה לפני יעקב בהתרחשות סביב גניבת הברכות. דוגמא אחת לכך היא בפס' כג:

וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרֲכֵהוּ:

מוזר הדבר והפרשנים כבר עמדו על מוזרותו שיצחק מזהה את קולו של יעקב ואומר בפירוש 'הקול קול יעקב' אמנם מחליט שמשום שהידים ידי עשו העומד לפניו כנראה הוא בנו בכורו עשו. המפרשים עמדו על סיבות הדבר ונתנו לכך מספר הסברים:

האור החיים מסביר את התנהגותו של יצחק בכך:

דחה שמיעת קול מלפני חוש ההרגש כי הקול יכול להשתנות, או לצד משמיע, או לצד שומע, משא"כ הרגשת שערות הידים הוא סימן מובהק:

לעומתו מסביר בעל 'העמק דבר' שם:

באשר הוחלט במחשבתו שהוא עשו חשב עוד מה שהקול קול יעקב הוא בתחבולה נכונה לעשו לשנות קולו ולשונו הפעם באשר נדרש להמשיך רוה"ק על דבריו של יצחק

אמנם, לקורא יש תחושה כי לא רק עיניו של יצחק חדלו מלראות אלא גם אזניו לרגע חדלו משמוע. הפליאה הגדולה שבדבר, יותר ממרמזת על יד ה' שכיוונה את האירועים.

עוד דוגמא מעין זו מצויה בפס' כז:

וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ יְהֹוָה:

דבריו של יצחק עוררו את פליאתם של הראשונים וכך כותב רש"י:

"והלא אין ריח רע יותר משטף העזים אלא מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן:"

רש"י למעשה מכריע כי בניגוד למציאות המקובלת יצחק מריח ריח טוב מבגדיו של עשו – דבר מפליא כשלעצמו. ובדומה לכיוון שהעלנו בדוגמא הראשונה הוא מכריע כי אכן יד מכוון היתה בדבר והקב"ה שתל בבגדיו של עשיו ריח גן עדן.

אמנם הבולטת ביותר מבין הדוגמאות היא זו שמופיעה בפס' ל:

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת יַעֲקֹב וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ:

צירוף המקרים שהיה ליעקב יותר ממפליא ומוביל אותנו לדבריו הנכוחים של הרשב"ם:

(ל) ויהי אך יצא יצא - להגיד נסים שנעשו ליעקב בא הכתוב. שאלו הקדים עשו לבא רגע אחד קודם לא נתברך יעקב:

דוגמא אחרונה לדבר מצויה בפס' מא-מב:

וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי: וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ:

אע"פ שעשו מתכנן את הנקמה בלבו, איכשהו רבקה כבר מודעת לדברים. אין ברירה כי אם לומר כדבריו של רש"י על אתר:

ויגד לרבקה - ברוח הקודש הוגד לה מה שעשו מהרהר בלבו:

הנה ברור הדבר כי יד מכוון היתה מסייעת בהשתלשלות האירועים בכדי שיוכל יעקב לקבל את ברכתו של יצחק

[1] דברים ידועים הם שרש"י משקף את שיטתם של חז"ל סביב דמותו של נמרוד וכפי שהיא באה לידי ביטוי בדבריהם הרבים (רבה כג ז, תנחומא לך לך פרק יב) ואנחנו לא באנו לפרש שיטתם אלא שיטת האב"ע על דרך הפשט.