פרק כ - פרשת החצים

  • הרב אמנון בזק

פרק כ (2) / פרשת החצים

א. לֵךְ כִּי שִׁלַּחֲךָ ה'

בשיעור שעבר עמדנו על המורכבות ביחסי יונתן ודוד, כפי שהתבטאה בשאלה עד כמה מסוגל יונתן להרחיק לכת באהבתו את דוד ובעמידתו מול שאול אביו. מורכבות זו עומדת גם בבסיס הפסוקים בהמשך הפרק, שעליהם נעמוד בשיעור זה. תחילה נזכיר, שבתשובה לשאלתו של דוד "מִי יַגִּיד לִי אוֹ מַה יַּעַנְךָ אָבִיךָ קָשָׁה" (פס' י), נשבע יונתן שגם אם יתברר שהתשובה תהיה רעה - הוא יודיענה לדוד:

(יג) כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִיהוֹנָתָן וְכֹה יֹסִיף כִּי יֵיטִב אֶל אָבִי אֶת הָרָעָה עָלֶיךָ וְגָלִיתִי אֶת אָזְנֶךָ וְשִׁלַּחְתִּיךָ וְהָלַכְתָּ לְשָׁלוֹם...

ובעקבות זאת הוסיף יונתן להשביע את דוד ולכרות אתו ברית, כפי שראינו בשיעור הקודם. ואולם, לאחר דברים נמלצים אלו, מעלה יונתן תכנית שונה למדיי:

(יח) וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָתָן מָחָר חֹדֶשׁ וְנִפְקַדְתָּ כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ: (יט) וְשִׁלַּשְׁתָּ[1] תֵּרֵד מְאֹד וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נִסְתַּרְתָּ שָּׁם בְּיּוֹם הַמַּעֲשֶׂה[2] וְיָשַׁבְתָּ אֵצֶל הָאֶבֶן הָאָזֶל:[3] (כ) וַאֲנִי שְׁלֹשֶׁת הַחִצִּים[4] צִדָּה אוֹרֶה לְשַׁלַּח לִי לְמַטָּרָה: (כא) וְהִנֵּה אֶשְׁלַח אֶת הַנַּעַר לֵךְ מְצָא אֶת הַחִצִּים אִם אָמֹר אֹמַר לַנַּעַר הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהֵנָּה קָחֶנּוּ וָבֹאָה כִּי שָׁלוֹם לְךָ וְאֵין דָּבָר חַי ה': (כב) וְאִם כֹּה אֹמַר לָעֶלֶם הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה לֵךְ כִּי שִׁלַּחֲךָ ה': (כג) וְהַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֲנִי וָאָתָּה הִנֵּה ה' בֵּינִי וּבֵינְךָ עַד עוֹלָם:

מפסוקים אלו ניכר שיונתן נסוג מהבטחתו הקודמת. מן הדברים שראינו בתחילה משתמע בבירור, שיונתן התחייב להודיע לדוד על תוצאות הבדיקה עם שאול באופן ישיר, והוא זה שישַלח את דוד. כעת אומר יונתן לדוד כי לא יפגוש אותו ישירות, אלא רק יְידע אותו על התוצאה בדרך סודית. נראה, שיונתן חשש ממשמעותה של פגישה ישירה עם דוד ומהשלכותיה, אם יתברר שיחסו השלילי של שאול לדוד הוא מוחלט, ועל כן העדיף שלא הוא שישלח את דוד, אלא "לֵךְ כִּי שִׁלַּחֲךָ ה' ". שתי הכרזות אלו - "וְשִׁלַּחְתִּיךָ" מול "שִׁלַּחֲךָ ה' " - נראות לכאורה סותרות זו את זו, אך למעשה הן מבטאות את המתח הפנימי בין שני הקטבים באישיותו של יונתן. אין ספק שכך או כך, יונתן היה נאמן לדוד ומסור לו, אך היקפה ועצמתה של נאמנות זו הן מקור להתחבטות פנימית בלתי-מוכרעת בנפשו.

ב. הבירור

תכנית הבירור של יונתן ודוד יוצאת לפועל:

(כד) וַיִּסָּתֵר דָּוִד בַּשָּׂדֶה וַיְהִי הַחֹדֶשׁ וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ על אֶל הַלֶּחֶם לֶאֱכוֹל: (כה) וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ עַל מוֹשָׁבוֹ כְּפַעַם בְּפַעַם אֶל מוֹשַׁב הַקִּיר[5] וַיָּקָם יְהוֹנָתָן וַיֵּשֶׁב אַבְנֵר מִצַּד שָׁאוּל וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד:[6] (כו) וְלֹא דִבֶּר שָׁאוּל מְאוּמָה בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּי לֹא טָהוֹר:[7]

בשלב זה דן שאול את דוד לכף זכות, ואינו מייחס חשיבות להעדרו. ברם, למחרת היום כבר מגיע העימות שבין שאול ויונתן לשיאו:

(כז) וַיְהִי מִמָּחֳרַת הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי[8] וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי[9] גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם אֶל הַלָּחֶם: (כח) וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת שָׁאוּל נִשְׁאֹל נִשְׁאַל דָּוִד מֵעִמָּדִי עַד בֵּית לָחֶם: (כט) וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי נָא כִּי זֶבַח מִשְׁפָּחָה לָנוּ בָּעִיר וְהוּא צִוָּה לִי אָחִי[10] וְעַתָּה אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אִמָּלְטָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת אֶחָי עַל כֵּן לֹא בָא אֶל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ: (ל) וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לוֹ בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת[11] הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ: (לא) כִּי כָל הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן יִשַׁי חַי עַל הָאֲדָמָה לֹא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ וְעַתָּה שְׁלַח וְקַח אֹתוֹ אֵלַי כִּי בֶן מָוֶת הוּא: (לב) וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת שָׁאוּל אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָמָּה יוּמַת מֶה עָשָׂה: (לג) וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית עָלָיו לְהַכֹּתוֹ וַיֵּדַע יְהוֹנָתָן כִּי כָלָה הִיא מֵעִם אָבִיו לְהָמִית אֶת דָּוִד:

הלשון הגסה שבה נקט שאול, יחד עם ההכרזה הברורה כי הוא רואה בדוד "בֶּן מָוֶת", ובסופו של דבר גם הטלת החנית עליו להכותו, הוכיחו ליונתן באופן סופי את מגמתו של אביו. ובעקבות מסקנה זו:

(לד) וַיָּקָם יְהוֹנָתָן מֵעִם הַשֻּׁלְחָן בָּחֳרִי אָף וְלֹא אָכַל בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לֶחֶם כִּי נֶעְצַב אֶל דָּוִד כִּי הִכְלִמוֹ[12] אָבִיו:

במילים אלו נסגר המעגל שנפתח בתחילת הפרק. שם התווכח יונתן עם טענתו של דוד כי שאול מבקש להרגו, אך מסתיר זאת מיונתן "פֶּן יֵעָצֵב". כעת הוברר כי הצדק עם דוד - ואכן, יונתן נעצב.

עתה אמור יונתן לדווח לדוד על התוצאות באמצעות החצים. אלא שפעם נוספת מתרחשת בדרמה שלפנינו תפנית בלתי-צפויה.

ג. מדוע היה צורך בחצים?

תיאור ירי החצים מעורר שאלה מתבקשת. יונתן אכן לוקח עמו "נַעַר קָטֹן" (פס' לה),[13] יורה את החצים, מכריז את ההכרזה המביעה את המסר השלילי, ואף מוסיף עליה "מְהֵרָה חוּשָׁה אַל תַּעֲמֹד" (פס' לח), כדי לזרז את דוד ולהעמידו על הסכנה המוחשית הצפויה לו. לאחר מכן משלח יונתן את הנער העירה, ובשלב זה אמור היה להסתיים הסיפור. אך הפרק מסתיים במפתיע באופן שונה:

(מא) הַנַּעַר בָּא וְדָוִד קָם מֵאֵצֶל הַנֶּגֶב וַיִּפֹּל לְאַפָּיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים[14] וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ עַד דָּוִד הִגְדִּיל: (מב) וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵךְ לְשָׁלוֹם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ אֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' לֵאמֹר ה' יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ עַד עוֹלָם:

אם בסופו של דבר נפגשו דוד ויונתן - מה היה הטעם בכל התרגיל עם החצים?

נראה, שגם כאן קשורה התשובה למורכבות ביחסו של יונתן לדוד. אכן, כשיזם יונתן את תרגיל החצים, הוא חזר בו, כפי שציינו לעיל, מן הרעיון המקורי, שהוא עצמו יְידע באופן ישיר את דוד בתוצאות הבירור. אבל ברגע האמת, בשעה שיונתן עומד להיפרד מדוד ולשלחו לשלום, מתעוררת שוב אהבתו לדוד. רגשותיו גוברים על השיקולים הרציונליים שהניעוהו קודם לכן, והוא מבקש להיפרד מדוד באופן אישי. אכן, במבט לאחור היה תרגיל החצים מיותר, אך דווקא תיאור מרגש זה מבטא יותר מכול את ההתרוצצות הפנימית שהתחוללה בנפשו של יונתן.

ועם כל זאת, המילה האחרונה בסיפור מחזירה את התמונה שוב לצד הבעייתי יותר שלה:

וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וִיהוֹנָתָן בָּא הָעִיר (כ"א, א).[15]

פסוק זה מחדד את העובדה, שבסופו של דבר לא הלך יונתן עם דוד, אלא חזר העירה. ייתכן, שלא הייתה כאן בכלל אפשרות אחרת, ואין להעלות על הדעת שיונתן אמור היה ללכת עם דוד ולהתנתק מאביו. אבל בשורה התחתונה, בפסוק זה חורץ יונתן את גורלו שלו. כיוון שכרך את גורלו בגורל אביו, ולא בזה של דוד, ממילא נגזר על יונתן למות עם אביו על הרי הגלבוע, ולא ליטול חלק במלכות דוד העתידה. רגע זה היה, כנראה, הטרגי ביותר בחייו של יונתן, וייתכן מאוד שעליו עתיד דוד לקונן: "שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ" (שמ"ב ב', כג). בחירתו של יונתן בחייו להישאר לצד אביו, הביאה לכך שגם במותם לא נפרדו האב והבן זה מזה.

נראה שגם חז"ל היו ערים לניגוד שיש בפסוק זה, והוא המקור לדרשתם:

דאמר רב יהודה אמר רב: אלמלי הלווהו יהונתן לדוד שתי ככרות לחם לא נהרגה נוב עיר הכהנים, ולא נטרד דואג האדמי, ולא נהרג שאול ושלשת בניו
(סנהדרין קד ע"א).

דרשה זו כורכת את הפסוק עם פרשת נוב עיר הכוהנים שבהמשך, אך גם עם מותם של שאול ושלושת בניו. חז"ל ראו פגם בפרֵדה זו של יונתן מדוד, והביעו אותו באמירה שלא נתן לדוד לחם. דומה שכוונתם הייתה גם לרמוז לכך, שיונתן לא נהג בפרשה זו כפי שהיה מצופה ממנו לאור אהבתו הגדולה של דוד, ובכך הביא למותו שלו בעתיד.[16]



[1] רד"ק מפרש כי "וְשִׁלַּשְׁתָּ" היינו: שיסתתר במשך שלושת ימים, עד ליום השני של החודש, שבו אמורה להתגלות תוצאת הבדיקה.

[2] רש"י פירש שהכוונה ליום חול, שעושים בו מעשה - בניגוד לראש החודש, שהיה בתקופת המקרא יום אסור בעשיית מלאכה, כפי שמשתמע מדברי עמוס (ח', ה) על הנוכלים המתקשים לחכות עד "מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה בָּר". חיזוק לגישה זו ניתן להביא מדברי יחזקאל (מ"ו, א): "שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית הַפֹּנֶה קָדִים יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵחַ", שגם בהם יש ניגוד בין "ימי המעשה" לבין ראש החודש. רד"ק, לעומת זאת, פירש כי "יום המעשה" הנו "אותו יום שהיה מעשה השבועה שנשבע שאול ליהונתן שלא יומת דוד, שהיה שם נסתר דוד בשדה".

[3] ייתכן שהכוונה לשם מקום או לתמרור כלשהו. רש"י פירש "אבן שהיתה אות להולכי דרכים", ונראה מדבריו, שמדובר באבן הדומה לאבני המיל שנהגו בדרכים הרומאיות.

[4] מדוע דווקא שלושה חצים? רד"ק מוצא זיקה לשונית בין שלושת החצים לבין "וְשִׁלַּשְׁתָּ", וזהו, לדעתו, ההסבר ליידוע של המילה 'חצים' ("החצים"). לדעת מצודת דוד, החץ הראשון נועד לקביעות המקום; השני - לצורך האות ("מִמְּךָ וָהֵנָּה" או "מִמְּךָ וָהָלְאָה"); והשלישי - למקרה שלא יצליח בחץ השני (הסבר זה דחוק למדיי, בעיקר לאור העובדה שיונתן נודע ביכולת הקליעה שלו - "קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר" [שמ"ב א', כב]). וייתכן, ששלושה חצים הם יחידת ירי קבועה, שאינה מעוררת חשד, וכפי שירה יואש מלך ישראל (עיין מל"ב י"ג, יח). על המשמעות הרעיונית של השימוש בחצים עמדנו לעיל, בשיעור הראשון לפרק י"ט (שיעור 37).

[5] ייתכן שהישיבה אל הקיר נובעת מרגשי הפחד של שאול, החושש מ'סכין בגב'.

[6] 'משחק הכיסאות' המתנהל בפסוק זה אינו ברור כל צורכו. רש"י מפרש שבדרך כלל ישב דוד ליד שאול, ובהעדרו לא היה הפסק בין מקומו של שאול למקומו של יונתן - דבר שלא היה ראוי ומכובד, היות שההסבה הייתה על מיטות; על כן קם יונתן ממקומו, עד שהגיע אבנר והסב ליד שאול, ואז הסב יונתן לצדו, בריחוק משאול. גם רד"ק מפרש את השתלשלות האירועים כרש"י, אלא שהוא מסביר כי יונתן ביקש להתרחק משאול לא מטעמי כבוד, אלא מפחד שמא יכהו. מכל מקום, ברור מן הכתוב שסדר היושבים היה קבוע, ועל כן בלט דוד בהעדרו.

[7] נראה פירוש רש"י, שהכוונה לטומאת קרי. ואכן, הלשון מזכירה את דברי התורה "כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה" (דברים כ"ג, א). ועיין רד"ק.

[8] רש"י ורד"ק פירשו שהכוונה ליום השני של החודש, בעוד שר' ישעיה פירש שהכוונה ליום השני של ראש החודש. פירושו של ר' ישעיה מסתבר יותר, שכן לרש"י ורד"ק קשה: וכי מה טיבה של סעודה ביום השני של החודש, ומה ייחודו של המספר "השני", שהכתוב טורח לציינו?

דיון זה מתקשר לפולמוס רחב בעניין קידוש החודש. במלחמתם עם הקראים טענו רס"ג (עיין אוצר הגאונים, ראש השנה עמ' 84) והגאונים, כי מאז ומעולם קידשו את החודש על פי החשבון, שהרי במדבר לא היו שמש וירח (על פי נחמיה ט', יט), וזו בדיוק הייתה חכמתם של בני יששכר, שהיו "יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים" (דה"א י"ב, לב), וידעו את חשבון מולד הלבנה. טיעון זה מובא גם בפירוש רבנו חננאל לשמות י"ב, ב, ושם הובאה ראיה לשיטה זו אף מפרקנו, בו יודעים דוד ויונתן מראש כי "מחר חֹדש", ויתרה מזאת: הם יודעים מלכתחילה שראש החודש יהיה בן שני ימים (כפי שמשתמע מפירוש ר' ישעיה). על פי גישה זו, רק בתקופת הצדוקים, שערערו על הלוח, התחילו לקדש את החודש על פי עדים, כדי לאמת את החשבון. הרמב"ם בפירוש המשנה (ראש השנה פ"ב מ"ז) דחה שיטה זאת בתוקף, וטען כי מגמת רס"ג הייתה אפולוגטית, וכי ממקורות רבים בחז"ל משתמע שקידוש החודש היה מלכתחילה על פי עדים. ייתכן, שזו הסיבה שהביאה את רש"י ורד"ק לפרש שאין מדובר בראש חודש, למרות הקשיים בפירוש זה, שכן הם התקשו, כיצד ידעו דוד ויונתן מראש שיהיו שני ימי ראש חודש.

[9] הביטוי "בן ישי" (כאן, וכן בפס' ל ולא) מעיד על זלזול, כמו במקומות אחרים במקרא (עיין, למשל, להלן כ"ב, ז, ט, יב) בהם נקרא האיש רק בשם אביו, ושמו שלו נשמט (ובדומה למשמעות שיש כיום, במקרים מסוימים, לכינוי אדם בשם משפחתו בלבד). ואכן, בתשובתו לאביו אומר יונתן: "נִשְׁאֹל נִשְׁאַל דָּוִד מֵעִמָּדִי".

[10] לדעת המפרשים, כוונת הדברים היא שאחיו של דוד ציווה לו, כלומר: הודיע לו על זבח המשפחה, ועל הציפייה שדוד ישתתף בו. אך ייתכן גם שהמילים "וְהוּא צִוָּה לִי" מתייחסות לדוד, והמילה "אָחִי" היא ציטוט מדברי דוד ליונתן, בהם הוא מכנהו "אחי", ושיעור הכתוב הוא: "וַיֹּאמֶר [דוד אליי:] 'שַׁלְּחֵנִי נָא כִּי זֶבַח מִשְׁפָּחָה לָנוּ בָּעִיר', וְהוּא [דוד] צִוָּה לִי: 'אָחִי, וְעַתָּה אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אִמָּלְטָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת אֶחָי'..." (הכינוי "אחי" לחבר מופיע בכמה מקומות, כגון שמ"ב כ', ט; מל"א י"ג, ל).

[11] משמעות הביטוי אינה ברורה. המילה "מַרְדּוּת" מעידה כנראה על בן המורד באביו. המילה "נַעֲוַת" נגזרת כנראה מן השורש עו"ה, שמשמעו חטא, כמו "אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים" (שמ"ב ז', יד). אם כן, יש לפרש את הביטוי: 'בן החוטא ומורד באביו', בדומה לבן סורר ומורה.

[12] את מי הכלים שאול? ניתן לפרש שהכוונה לדוד, ויונתן נעצב על כך ששאול הכלימו ברבים; או שהכוונה ליונתן, ולפי פירוש זה (רד"ק), היו ליונתן שתי סיבות להיעצב - הן גזר הדין על דוד, הן הכלמתו שלו בדבריו החריפים של שאול ובהטלת החנית עליו.

[13] כנראה כחלק מן השמירה על סודיות, שכן נער גדול עלול היה לתמוה על התנהגות מוזרה זו ולהבין את פשרהּ.

[14] כאן חוזר שוב המוטיב של שלוש פעמים, כמו ב"וְשִׁלַּשְׁתָּ" ובשלושת החצים.

[15] אמנם חלוקת הפרשיות רואה בפסוק זה התחלה של הפִּסקה הבאה, וכך גם עשתה החלוקה הנוצרית של הפרקים, שהעבירה אותו לפרק הבא, אך לעניות דעתי, פסוק זה מסיים את הפרק הקודם לא פחות משהוא מתחיל את הפרק הבא.

[16] ייתכן, שניתן לקשר את דברינו לעובדה שהמקרא מציין "וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ עַד דָּוִד הִגְדִּיל": בסופו של דבר, לדוד כאבה הפרֵדה יותר, ואולי הוא גם חש צער על המורכבות ביחסו של יונתן כלפיו.