פרק כ' (2) / שני מסלולים של גאולה

  • הרב אמנון בזק
א. המסקנה
בתום תיאורי החטאים של עם ישראל במצרים ובמדבר, הנבואה מגיעה אל מה שאירע לאחר הכניסה לארץ:
(כז) לָכֵן דַּבֵּר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל בֶּן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' עוֹד זֹאת גִּדְּפוּ אוֹתִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּמַעֲלָם בִּי מָעַל: (כח) וָאֲבִיאֵם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אוֹתָהּ לָהֶם וַיִּרְאוּ כָל גִּבְעָה רָמָה וְכָל עֵץ עָבֹת וַיִּזְבְּחוּ שָׁם אֶת זִבְחֵיהֶם[1] וַיִּתְּנוּ שָׁם כַּעַס קָרְבָּנָם וַיָּשִׂימוּ שָׁם רֵיחַ נִיחוֹחֵיהֶם וַיַּסִּיכוּ שָׁם אֶת נִסְכֵּיהֶם: (כט) וָאֹמַר אֲלֵהֶם מָה הַבָּמָה אֲשֶׁר אַתֶּם הַבָּאִים שָׁם וַיִּקָּרֵא שְׁמָהּ בָּמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה:[2] (ל) לָכֵן אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הַבְּדֶרֶךְ אֲבוֹתֵיכֶם אַתֶּם נִטְמְאִים וְאַחֲרֵי שִׁקּוּצֵיהֶם אַתֶּם זֹנִים: (לא) וּבִשְׂאֵת מַתְּנֹתֵיכֶם בְּהַעֲבִיר בְּנֵיכֶם בָּאֵשׁ[3] אַתֶּם נִטְמְאִים לְכָל גִּלּוּלֵיכֶם עַד הַיּוֹם וַאֲנִי אִדָּרֵשׁ לָכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל חַי אָנִי נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם:
ובכן, גם אחרי הכניסה לארץ לא חדלו בני ישראל מלחטוא, ובפרט בעבודה זרה ובעבודת המולך. כאן לכאורה באה הסקירה ההיסטורית לתכליתה: אחרי שעבדתם עבודה זרה לכל אורך שנות קיומכם כעם, כיצד אתם מצפים שאיענה לכם כשתבואו לדרוש אותי?! בטענה זו נסגר המעגל שראשיתו בטענה שבתחילת הפרק (פס' ג): "כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה': הֲלִדְרֹשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים?! חַי אָנִי אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' ". לאחר ההסבר המפורט מדוע באמת אין ה' מתכוון להידרש לבני ישראל, הוא שב ומסכם: "וַאֲנִי אִדָּרֵשׁ לָכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל?! חַי אָנִי נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם!".
אלא שכאן באה ההפתעה שבפרקנו: למרות הקביעה שה' לא יידרש לבני ישראל, הנבואה מסתיימת ברוח שונה לחלוטין מן הרוח שנישבה בה עד כה.
 
ב. וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט
בפסוקים הבאים מתוארת תפנית חדה ביחסים שבין ה' וישראל.[4] תפנית זו מתוארת בשני תיאורים סמוכים, הנבדלים זה מזה הבדל ניכר: הראשון בפס' לב–לח, והשני – בפס' לט–מד. כבר ראינו (ראו פרקים ו'–ז') שיחזקאל משתמש לעיתים בביטוי החוזר "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' " לצורך חלוקת דבריו, וגם כאן הציב ביטוי זה בסיומו של כל אחד משני התיאורים. הינה התיאור הראשון:
(לב) וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם[5] כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן:[6] (לג) חַי אָנִי נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה[7] וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם: (לד) וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה: (לה) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים: (לו) כַּאֲשֶׁר נִשְׁפַּטְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּמִדְבַּר אֶרֶץ מִצְרָיִם כֵּן אִשָּׁפֵט אִתְּכֶם נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה': (לז) וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת[8] הַבְּרִית: (לח) וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא[9] וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה':
בניגוד לרושם שעלה עד כאן, כעת ה' אומר לבני ישראל שהוא לא יניח להם להמשיך לעבוד עבודה זרה ולהיות ככל הגויים. אין ה' מתכוון לנטוש את הברית עם ישראל, אדרבה, כוונתו למלוך עליהם, גם אם בכפייה. על פי תיאור זה, ה' יוציא את ישראל מן העמים כדרך שהוציאם ממצרים: "בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה". וכשם שממצרים הביא את ישראל למדבר, כך יביאם עתה "אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים", ושם יהיה מקום המשפט:[10] מי שלא יימצאו ראויים, לא יזכו להיכנס לארץ, ממש כבני הדור הראשון של יציאת מצרים, אך הם יוצאו מהארצות שנפוצו בהן, ולא יהיו ככל הגויים כפי שרצו; ומי שיימצאו ראויים, יזכו להגיע לארץ.
האם ניתן לדעת איזה חלק מן האנשים יזכה להיכנס לארץ? ייתכן שניתן לדייק זאת מן המילים "וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט". מילים אלו מזכירות כמובן את לשון הכתוב בעניין מעשר בהמה: "וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה' " (ויקרא כ"ז, לב), ואולי ניתן להסיק מכך שרק עשירית העם, מי שאינם בגדר "הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי", יזכו להיכנס לארץ. אם כנים הדברים, הריהם עולים בקנה אחד עם מה שעולה בנבואת ישעיהו (ו', יב–יג): "וְרִחַק ה' אֶת הָאָדָם וְרַבָּה הָעֲזוּבָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ".[11]
 
ג. שָׁם יַעַבְדֻנִי כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה
כאמור, לאחר תיאור המשפט במדבר העמים והברירה הגדולה שתיעשה בבני ישראל בא תיאור שני, וממנו עולה רושם אחר:
(לט) וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ וְאַחַר אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ עוֹד בְּמַתְּנוֹתֵיכֶם וּבְגִלּוּלֵיכֶם:[12] (מ) כִּי בְהַר קָדְשִׁי בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' שָׁם יַעַבְדֻנִי[13] כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה בָּאָרֶץ שָׁם אֶרְצֵם וְשָׁם אֶדְרוֹשׁ אֶת תְּרוּמֹתֵיכֶם וְאֶת רֵאשִׁית מַשְׂאוֹתֵיכֶם בְּכָל קָדְשֵׁיכֶם: (מא) בְּרֵיחַ נִיחֹחַ אֶרְצֶה אֶתְכֶם בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצֹתֶם בָּם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָכֶם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם: (מב) וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בַּהֲבִיאִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אוֹתָה לַאֲבוֹתֵיכֶם: (מג) וּזְכַרְתֶּם שָׁם[14] אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֵת כָּל עֲלִילוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר נִטְמֵאתֶם בָּם וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם בְּכָל רָעוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם: (מד) וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בַּעֲשׂוֹתִי אִתְּכֶם לְמַעַן שְׁמִי לֹא כְדַרְכֵיכֶם הָרָעִים וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם הַנִּשְׁחָתוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה':
תיאור זה שונה מקודמו בכמה דברים. בראש ובראשונה, בתיאור הראשון נאמר שלאחר שיוציא הקב"ה את ישראל מארצות גלותם יביאם "אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים", ושם יתקיים תהליך מעמיק של הפרדה בין צדיקים לרשעים. לפי התיאור השני, הקב"ה יוציא את ישראל ויביאם ישירות "אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל", ושם, בהר הקודש, יעבדו את ה' "כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה". התיאור השני אינו מותיר מקום לספק שגם הרשעים ייטלו חלק בישועת ה' העתידה לבוא, שהרי רק על החוטאים ניתן לומר שלאחר הגאולה יחזרו בתשובה – "וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם בְּכָל רָעוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם".
גם אין בתיאור זה ביטויים חריפים כמו בקודמו: בתיאור הראשון נאמר "וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה" (פס' לד), ואילו כעת נאמר "וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצֹתֶם בָּם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָכֶם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם" (פס' מא). ככלל, האווירה בתיאור השני מפויסת הרבה יותר, ומציירת את היחס החדש בין ה' וישראל באור של תיקון ותשובה.
ולבסוף, בניגוד לתיאור הראשון, שבו נאמר "אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם", בתיאור השני מדובר על תהליך פנימי שיעבור עם ישראל עד שיגיע להכרה "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' " – לא בכפייה, אלא מתוך הפנמה של חסדי ה', שלא גמל עם עמו כמעשיהם הרעים.
מה פשרה של כפילות זו?
נראה שהנבואה מציגה במכוון שני מסלולים שונים זה לצד זה, כרומזת לעם ישראל שהבחירה ביניהם נתונה בידו. במסלול הראשון ימלוך ה' על ישראל בכוח, בלא כל ביטוי של הכרה פנימית מצידם, ובו ינופה חלק גדול מעם ישראל. אבל יש לגאולה גם מסלול אפשרי אחר, מרוכך ופייסני יותר, שיכלול את העם כולו.[15]
יתרה מזאת, לעיל ראינו כי התיאור של חטאי ישראל במצרים ובמדבר בחלקה הראשון של הנבואה אינו משקף בהכרח מציאות היסטורית ריאלית מדויקת, אלא מבקש להציג באופן קיצוני את התמונה הקודרת המצטיירת במבט לאחור, משהתברר שהחטא מלווה את עם ישראל לדורותיו. בדרך דומה ניתן לראות גם את התיאור הראשון של הגאולה: אף הוא תיאור קיצוני – אך לאו דווקא ריאלי במלואו – של מה שעתיד לקרות. בצד המעשי עדיין עומד המסלול השני, של גאולת עם ישראל כולו.
בשני המסלולים יש דבר אחד שאינו מוטל בספק: הקב"ה אינו עתיד לזנוח את עם ישראל. בין שתתקיים שיבת עם ישראל לארצו באופן סלקטיבי ובכפייה בין שתכלול את העם כולו מתוך תהליך של תשובה – ה' לא ייטוש את עמו, ואת נחלתו לא יעזוב. אומנם הסיבה לכך אינה מחמיאה לעם ישראל, שכן זיקתם לה' לא תתמיד בגלל מעשיהם הטובים, ואפילו לא בזכות אבות. הסיבה היא "לְמַעַן שְׁמִי", דהיינו כפי שפורט והודגש לכל אורך הפרק: "לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם" (פס' ט, יד, כב).
הזכרנו מקודם את השימוש שיחזקאל עושה בפסוקים אלו, כמו בפרקים אחרים, בביטוי "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' " כדי להבחין בין שני התיאורים. כעת נוכל לציין, שבתיאור השני ביטוי זה מופיע פעמיים, ואף כאן השימוש הכפול אינו מקרי, אלא הוא בא להבחין בין שני היבטים שונים של הכרת ישראל בה': מבחינה גשמית ומבחינה רוחנית. תחילה נאמר "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בַּהֲבִיאִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל" (פס' מב), כלומר שישראל יכירו בגדלותו של ה' מתוך הכרה בחסד שעשה עימם בהביאו אותם לארץ ישראל. לאחר מכן נאמר: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בַּעֲשׂוֹתִי אִתְּכֶם לְמַעַן שְׁמִי לֹא כְדַרְכֵיכֶם הָרָעִים וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם הַנִּשְׁחָתוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל" (פס' מד), כלומר הכרה בגדלות מידותיו של הקב"ה, שלא נהג עימם כדרכיהם הרעים, אלא עשה עימם חסד למען שמו.
 
[1]   הלשון מקבילה ללשון הציווי המנוגד בעניין זה: "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" (דברים י"ב, ב).
[2]   מדברי רש"י ורד"ק נראה שהבינו שיש כאן משחק מילים. הטענה היא שאין שום תועלת בבמה זו: "מָה הַבָּמָה אֲשֶׁר אַתֶּם הַבָּאִים שָׁם?", ולכן נקרא שמה בלעג 'במה', רוצה לומר: 'בה מה' – מה יש בה?
[3]   כבר ביארנו לעיל (פס' כה–כו) כי כוונת הדברים היא שמצוות נתינת הבכור לה' התעוותה להעברת הבנים באש לעבודת המולך.
[4]   כבר הערנו שדברי נחמה הם נדירים ביותר בחלק הראשון של הספר. כאן לפנינו הקטע השלישי שיש בו דברי נחמה, לאחר י"א, טז–כ ולאחר ט"ז, נט–סג (הקרובים בעניינם לפסוקים שבפרקנו). דומה שכמו בפרק ט"ז, גם בפרקנו הובאו פסוקי נחמה משום חומרתה החריגה של הנבואה, המתארת את עם ישראל כשקוע בעבודה זרה לאורך כל תולדותיו.
[5]   הרצון להיות 'כגויים' נזכר גם בבקשת המלך בימי שמואל: "שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם" (שמ"א ח', ה), וגם שם הייתה תגובת ה' חריפה: "לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם" (שם, ז).
[6]   מובן שהמילים "לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן" אינן המשך הציטוט מדברי העם הפותחים "נִהְיֶה כַגּוֹיִם...", שהרי אין העם מתכוון במודע לשרת עץ ואבן. הכנסת המסר הנבואי אל תוך דברי העם היא מוטיב ספרותי המוכר גם ממקומות אחרים במקרא, כגון ישעיהו כ"ח, טו: "כִּי אֲמַרְתֶּם כָּרַתְנוּ בְרִית אֶת מָוֶת וְעִם שְׁאוֹל עָשִׂינוּ חֹזֶה כִּי שַׂמְנוּ כָזָב מַחְסֵנוּ וּבַשֶּׁקֶר נִסְתָּרְנוּ".
[7]   הצירופים "יד חזקה" ו"זרוע נטויה" לקוחים כמובן מסיפור יציאת מצרים, ובהקשר זה הם נזכרים בכל הופעותיהם האחרות במקרא. השימוש החריג בהם כאן בא להדגיש שה' צריך לפעול 'בכוח' לא רק כנגד הגויים כדי להציל את ישראל, אלא גם כנגד ישראל כדי להציל אותם מעצמם.
[8]   המילה 'מסורת' שגורה כל כך במסורת ישראל, אך זוהי הופעתה היחידה במקרא, ומשמעותה אינה ברורה. לדעת רש"י היא נגזרת מהשורש מס"ר, והכוונה לברית שמסר ה' לישראל. ואילו רד"ק גזר אותה מהשורש אס"ר, כלומר המילה במילואה היא 'מאסורת' (והא' נבלעה בתנועה שלפניה, כמו בקהלת ד', יד, "כִּי מִבֵּית הָסוּרִים [=האסורים] יָצָא לִמְלֹךְ"), וכוונת הדברים שה' יאסור את בני ישראל בברית נצחית.
[9]   פתח בלשון רבים: "ובָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם", וסיים בלשון יחיד: "לֹא יָבוֹא". וכנראה הכוונה היא שכל אחד ואחד מהם לא יבוא.
[10]  בכך נסגר מעגל עם דברי ה' ליחזקאל בתחילת הפרק (פס' ד): "הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם הֲתִשְׁפּוֹט בֶּן אָדָם אֶת תּוֹעֲבֹת אֲבוֹתָם הוֹדִיעֵם".
[11]  אומנם שם הצמצום לעשירית אינו אלא השלב הראשון, ובשלב השני תהיה גם אותה עשירית לבער, עד שתיוותר 'מצבת' מצומצמת וקטנה. וכבר עמדנו על נבואה זו של ישעיהו בעיוננו בפרק ה' בספר יחזקאל.
[12]  הפסוק קשה במקצת להבנה, ובפרט המילה "וְאַחַר", אך נראה שיש כאן טענה סרקסטית של ה' כלפי ישראל: מוטב שתעבדו אלילים משתעבדו כביכול גם אותי ותביאו לי מתנות, ובזה תחללו את שמי.
[13]  תיאור עבודת ה' בעתיד על הר גבוה מזכיר כמובן את נבואת אחרית הימים של ישעיהו (ב', ב): "נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם".
[14]  המילה 'שם' חוזרת בפסוקים אלו ארבע פעמים: שלוש בפס' מ – "כִּי בְהַר קָדְשִׁי בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' שָׁם יַעַבְדֻנִי כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה בָּאָרֶץ שָׁם אֶרְצֵם וְשָׁם אֶדְרוֹשׁ אֶת תְּרוּמֹתֵיכֶם"; ובפעם הרביעית בפסוק זה – "וּזְכַרְתֶּם שָׁם אֶת דַּרְכֵיכֶם". הדגשה מרובעת זו עומדת כנגד ההדגשה המרובעת לעיל פס' כח: "וַיִּרְאוּ כָל גִּבְעָה רָמָה וְכָל עֵץ עָבֹת וַיִּזְבְּחוּ שָׁם אֶת זִבְחֵיהֶם וַיִּתְּנוּ שָׁם כַּעַס קָרְבָּנָם וַיָּשִׂימוּ שָׁם רֵיחַ נִיחוֹחֵיהֶם וַיַּסִּיכוּ שָׁם אֶת נִסְכֵּיהֶם", רוצה לומר: את מקומות העבודה הזרה תחליף עבודת ה' בהר קודשו.
[15]  כידוע, גם חז"ל דיברו על שני מסלולים של גאולה, על פי הפסוק "אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" (ישעיהו ס', כב): "זכו – אחישנה, לא זכו – בעתה" (סנהדרין צח ע"א), כלומר שאם יזכו ישראל, גאולתם תוחש, אך גם אם לא יזכו – הגאולה בוא תבוא, בזמן שנקצב לה מראש (ועיינו במהרש"א שם, שההבדל נוגע לא רק למועד בואה של הגאולה, אלא גם לאופייה).