ויחי | ברכת יעקב לדן

ספר בראשית פרק מט – ברכת דן:

(טז) דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: (יז) יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר: (יח) לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְהֹוָה:

יעקב מנבא על שבט דן "ידין עמו כאחד שבטי ישראל" מה פשר אמירה זו? בהמשך הברכה ניכרות שתי מגמות סותרות לכאורה: מחד נראה שיעקב מייחל לכך שדן יהי כנחש עלי דרך.  אך מאידך מבחינת יעקב הסיפור עוד לא תם למרות שהסוס ננשך ורוכבו נפל יעקב עדיין מתפלל לישועת ה'[1].

ננסה להתחקות אחר משמעותה של ברכה זו. 

ראשית נשים לב שיעקב לא מסתפק במשל הנחש אלא מצרף גם את משל השפיפון. משל השפיפון מכניס בעיקר גורם נוסף לנמשל והוא הגובה שלו: בשל נמיכותו ושפיפותו זכה השפיפון לכינויו זה.

כעת נברר את משל הסוס.  הסוס במקרא, כמעט תמיד מופיע בהקשר של מלחמה[2], הוי אומר: דן הנחש השפוף מקיש את הסוסים היוצאים למלחמה. כלפי מה דברים אמורים? יש לזכור שנחלת דן גובלת בדרומה בארץ פלשתים ומהווה למעשה חציצה ראשונה בין עמי הדרום -  הפלשתים והמצרים - למרכז הארץ. כאמור, הסוסים כמעט תמיד, מופיעים במקרא בהקשר של מלחמה אך יש להוסיף שהם נקשרים גם בדמותה של הממלכה המצרית וכמו שכתב רש"י על דברים פרק יז פסוק טז:

            (טז) לא ירבה לו סוסים - אלא כדי מרכבתו שלא ישיב את העם מצרימה שהסוסים באים     משם כמו שנאמר בשלמה ותעל ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף וסוס בחמשים            ומאה:

יעקב ממשיל את שבט דן לנחש שמונע את כניסת רוכבי הסוסים ומפילם לאחור. אך מדוע המשיל יעקב את שבט דן דוקא לנחש? המשל לנחש וכמוהו גם  לשפיפון הוא בשל גובהו: לעומת נחלת יהודה שהיא נחלת הרים ומהווה מחסום טופוגרפי רציני בפני הפלישתים ממזרח, נחלת דן היא שפלה ולכן יעקב ממשילה לנחש: אין לנחלת דן את מחסום הגובה אלא את מחסום העוקץ. ייתכן, וכאן צריך להפעיל דמיון מסויים, שנחלת דן משולה לנחש מכיון שביחס לשאר הנחלות היא מפותלת כנחש, בכדי להמחיש זאת צרפתי קישור למפת ההתנחלות[3], מי שיעיין שם (ויפעיל במקצת את דמיונו) ייתכן ויבין טוב יותר את משל הנחש.

אמנם יעקב מבין שלא די בפיזור נחשים בדרך אלא בישועת ה'. אם יצליחו בני דן לעצור את כניסת האויב מדרום או לא – הדבר תלוי בישועת ה'.

אם דברינו כנים נחזור כעת לראש הברכה ומטרתנו כעת היא לפרש את תחילתה:

            דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל

על פי המשך הברכה כי משמעות המילה ידין היא כמו יגן או ילחם או יציל. כמו שמילה זו מופיעה בספר תהילים פרק קי פס' ו:

            יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה:

וכמו שהיא מתפרשת גם בספר דברים פרק לב פס' לו:

            כִּי יָדִין יְהֹוָה עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב:

וכמו שהסביר הרשב"ם שם:

            כי ידין ה' עמו - אז יהיה הנקם והתשלומין שהרי ינקום הקב"ה נקמת עמו וכן ידין בגוים             מלא גויות:

לעניות דעתי הביטוי 'כאחד שבטי ישראל' לא בא בתורת ריבוי כאומר 'ככל אחד משבטי ישראל' אלא בתורת ייחוד[4] כאומר כאחד (כראשון) שבטי ישראל והוא שבט המלוכה – שבט יהודה, כפי שבירך יעקב את יהודה: "אתה יודוך אחיך... ישתחוו לך בני אביך". לא פעם המילה אחד משמשת במשמעות של 'ראשון', דוגמת האמור בספר בראשית פרק א פס' ה:

            וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד

ושם בפרק ב (יא-יג):

            שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב: וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב          שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם: וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ:

וכמו כן בפרק י פס' כה:

            וּלְעֵבֶר יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ וְשֵׁם אָחִיו יָקְטָן:

ואם כן משמעות הברכה: דן יגן על עמו ישראל כפי ששבט יהודה יגן עליו: אלא שבעוד שלנחלת יהודה יש את היתרון הטופוגרפי של הריה הגבוהים המהוים חומה טבעית בפני האויב שבט דן יהיה כנחש ושפיפון – נחלה נמוכה אך שכל אנשיה מלאי ארס קרב.

רש"י בהתייחסו לברכת דן טוען כי:

            על שמשון נבא נבואה זו

הוא מסביר את משל הנחש בכך ש:

            ודמהו לנחש הנושך עקבי סוס ויפול רכבו אחור שלא נגע בו ודוגמתו מצינו בשמשון   (שופטים טז) וילפת וגו' את שני עמודי התוך וגו' ושעל הגג מתו

את התפילה המובאת בסוף הברכה מסביר רש"י:

            נתנבא שינקרו פלשתים את עיניו וסופו לומר (שופטים טז) זכרני נא וחזקני נא אך הפעם:

אנחנו נלך בכיוונו של רש"י וננסה לראות בדמותו של שמשון כמין בבואה של ברכת יעקב אך דברינו יהיו שונים מעט. אנחנו נטען כי כשלונו של שמשון נבע משני גורמים:

1.       שמשון לא 'הבין' את משל הנחש כפי שהוא באמת.

2.       שמשון לא השכיל לשלב את שני חלקי הברכה של יעקב.

שמשון בהרבה מובנים מצליח לתפקד כנחש שנושך את הפלשתים, הוא מבצע בהם פעולות גרילה ומצליח להעלות את חמתם. אך הטעות היסודית של שמשון היא שהוא עובד לבד שנחש בודד במערכה אל מול צבאות סוסים, משל הנחש אין מטרתו להגיב בעקיצות של נחש בודד אל מול מאות סוסיו של האויב כי אם אל מול סוס אחד. הטעות של שמשון שהוא לא השכיל לאחד את העם סביבו ופעל כאדם בודד במערכה ובכך הפר את מאזן הכוחות שמופיע בברכה. שמשון עורר לא רק את זעמם של הפלשתים כי אם גם של יושבי יהודה כאמור בשופטים פרק טו:

            (יא) וַיֵּרְדוּ שְׁלשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ מִיהוּדָה אֶל סְעִיף סֶלַע עֵיטָם וַיֹּאמְרוּ לְשִׁמְשׁוֹן הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי          מֹשְׁלִים בָּנוּ פְּלִשְׁתִּים וּמַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ וַיֹּאמֶר לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי כֵּן עָשִׂיתִי לָהֶם: (יב)      וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֶאֱסָרְךָ יָרַדְנוּ לְתִתְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן הִשָּׁבְעוּ לִי פֶּן תִּפְגְּעוּן בִּי     אַתֶּם: (יג) וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֵאמֹר לֹא כִּי אָסֹר נֶאֱסָרְךָ וּנְתַנּוּךָ בְיָדָם וְהָמֵת לֹא נְמִיתֶךָ וַיַּאַסְרֻהוּ    בִּשְׁנַיִם עֲבֹתִים חֲדָשִׁים וַיַּעֲלוּהוּ מִן הַסָּלַע:

אמנם טעותו של שמשון היא לא רק שהוא פעל לבד מבלי לאחד סביבו את שאר עם ישראל אלא שהוא גם לא השכיל לפעול עם ה' אלהי ישראל ולא קיוה לישועתו. שמשון שכח את נבואת ההקדשה שניתנה לאמו בפרק יג:

            (ה) כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן   וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים:

הוא לא באמת בא להושיע את ישראל אלא לבצע פעולות גרילה, וחמורה מזאת הוא שכח את תוקף סמכותו כנזיר אלהים שנושא את שם ה' בגופו, כך קרה שבא אל אשה זונה בעזה וכך קרה שמסר בידיה של דלילה את סוד נזירותו. רק לעת מותו נזכר שמשון בה' אלהיו והתפלל (טז, כח):

            וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל יְהֹוָה וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה      הָאֱלֹהִים             וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים:

שמשון בחייו לא קישר בין שני חלקי הברכה, הוא תפס את תפקידו כנחש ולא כקורא אל ה' ולכן גם כשל בעוונו.