פרשת בהעלותך - חטאם של בני ישראל

  • הרב מאיר שפיגלמן

פרשת בהעלותך

עיון בפרשת השליו מעלה בפנינו מספר תמיהות. אחת התמיהות המהותיות היא מדוע הקב"ה הבטיח לבני ישראל שיאכלו בשר במשך חודש שלם, ובסופו של דבר - "הבשר עודנו בין שיניהם טרם יכרת, ואף ה' חרה בעם".

תמיהה נוספת נוגעת לתפקידם של אלדד ומידד. פשוט וברור שאדם אינו מתנבא מעצמו. כדי שהאדם יתנבא - הקב"ה צריך להעניק לו את הנבואה, וכיוון שכך - לא ברור מדוע הקב"ה ניבא את אלדד ומידד, ואיזה תפקיד הם ממלאים בפרשתנו.

תמיהה אחרונה שנעלה בשלב זה - והיא התמיהה הקשה מכולן - היא שאלת חוסר אמונתו של משה בקב"ה. הקב"ה הבטיח למשה שעם ישראל יוכל לאכול בשר במשך חודש שלם, ומשה פקפק ביכולתו של ה':

"הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם, אם את כל דגי הים יֵאסף להם ומצא להם?!". (במדבר י"א, כב)

דברים אלו מזכירים לנו את דבריה של שרה, שננזפה על תמיהה דומה[1], ולכאורה - הקב"ה צריך היה לכעוס על משה, שראה ואף השתתף בביצוע כל האותות, ולא האמין שהקב"ה יכול לספק בשר לכל העם. בניגוד למצופה, תגובת הקב"ה היא פושרת למדי, והוא רק מבטיח למשה שהוא יראה כיצד הקב"ה נותן בשר לכולם.

תלונתם של ישראל

ממבט ראשון, נראה שתלונת בני ישראל נסובה אודות השעמום שבאכילת המן:

"ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו". (במדבר י"א, ו)

לטענת בני ישראל, חסר להם במדבר מגוון של מאכלים - "בלתי אל המן עינינו" - ואילו במצרים היו להם סוגים רבים ושונים של מיני מאכל. אמנם, מעיון בפרשה עולה שלא כך הם פני הדברים. לאחר שבני ישראל מקבלים את הבשר - הדבר הראשון שהם עושים הוא לאסוף את הבשר.

"ויקם העם כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת ויאספו את השלו, הממעיט אסף עשרה חמרים, וישטחו להם שטוח סביבות המחנה". (במדבר י"א, לב)

איסוף זה נמשך יומיים, והוא חמור משתי בחינות: ראשית - הוא מוכיח שהטענה אודות השעמום שבמן לא הייתה נכונה, שהרי הייתה להם הזדמנות לאכול בשר והם המתינו יומיים לפני שאכלו אותו. הבעיה השנייה חריפה יותר: איסוף הבשר מצביע על חוסר אמונה בקב"ה. הקב"ה הבטיח לבני ישראל שהם יאכלו בשר במשך חודש, וכיוון שכך - אין כל צורך לאסוף בשר. איסוף הבשר מצביע על חוסר ביטחון בהבטחת הקב"ה, וחוסר הביטחון היה עמוק עד כדי כך, שבני ישראל היו מוכנים להמתין יומיים לפני אכילת השליו, ובלבד שיספיקו לאסוף מלאי של בשר.

ואכן, החיים במדבר תחת השגחה מתמדת היו ניסיון קשה: אדם אינו יכול לחיות לאורך ימים כאשר הוא לא יודע מה יאכל למחרת ובמה הוא יוכל להאכיל את ילדיו. החיים במדבר דרשו מבני ישראל אמונה מלאה בקב"ה, ואותם אנשים שלא היו שותפים לאותה אמונה אמיצה - הותירו אספו את השליו ואגרו להם אוצר של בשר.

אמנם, ייתכן שהבעיה אפילו חריפה יותר. כבר בפעם הראשונה שהקב"ה נתן לבני ישראל מן - בני ישראל שמרו אותו לבוקר בניגוד לאיסור המפורש. כמו אז כן עתה: איסוף הבשר מצביע על רצונם של בני ישראל להשתחרר מהתלות בקב"ה, ולוותר על הנהגתו. ויתור זה רמוז בדברי ה', שאמר למשה שבני ישראל מצטערים על יציאתם ממצרים. בני ישראל לא אמרו שהם מצטערים על יציאת מצרים (אף שבמקומות אחרים הם טענו טענות כאלו), ואלמלא דברי הקב"ה - ניתן היה להסביר שהם רק מתגעגעים לפן מסויים שהיה להם במצרים וחסר להם במדבר. הקב"ה לא פירש כך את דבריהם, וכנראה שהתורה רומזת לנו ששורש טענתם של בני ישראל הוא עמוק יותר. הקב"ה מבקר את בני ישראל, ואומר למשה שהם אינם מעוניינים בהנהגת הקב"ה:

"יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם, ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים". (במדבר י"א, כ)

מבחן השליו

כדי לבחון את כוונת בני ישראל, הקב"ה מעמיד אותם בפני מבחן. אם בני ישראל יאכלו מהבשר שירד מהשמיים - הרי שתלונתם נובעת מה"שעמום" שבמן. לעומת זאת, אם בני ישראל יאספו את השליו - הם יוכיחו שהם אינם רוצים להיות תלויים בקב"ה, ואז חטאם חמור הרבה יותר.

כך יכולים אנו גם להבין את התרסתו של משה כלפי הקב"ה. משה טוען שבני ישראל אינם קובלים על אכילת המן, אלא על התלות התמידית בקב"ה. בני ישראל אינם מעוניינים לקבל את מזונם באמצעות נס, אלא דווקא באופן טבעי. טענתו של משה היא שבאופן טבעי - אין כל אפשרות לספק בשר לשש מאות אלף איש. הקב"ה עונה לו שהוא השולט על חוקי הטבע, ולכן הוא יכול להביא לעם שליו גם באופן "טבעי", שהרי אין הבדל בעיני הקב"ה בין טבע לבין נס[2]:

"ורוח נסע מאת ה', ויגז שלוים מן הים, ויטש על המחנה כדרך יום כה וכדרך יום כה סביבות המחנה, וכאמתים על פני הארץ". (במדבר י"א, לא)

ההתגלות שבשליו

ואכן, מתן השליו משמש בפרשתנו - כמו בפרשות אחרות - כסימן להשגחה התמידית של ה' על העם. כאשר הקב"ה מספר לבני ישראל על הבשר העתיד להינתן להם, הוא מצווה עליהם להתקדש:

"ואל העם תאמר - התקדשו למחר ואכלתם בשר". (במדבר י"א, יח)

מדוע יש צורך להתקדש כדי לאכול בשר? התקדשות דומה (במשך שלושה ימים) מצאנו לפני מתן תורה, אלא ששם מובן מדוע צריך להתקדש. מדוע ציווה הקב"ה על בני ישראל להתקדש לפני ירידת השליו?

פרשתנו, המדברת על מתן השליו והמן לבני ישראל, מזכירה לנו באופן מיידי את הפרשה הקודמת שהשליו והמן הוזכרו בה (בפרשת בשלח). שתי פרשיות אלו הן שתי הפרשיות היחידות שהתורה מתייחסת בהן הן לשליו והן למן, אך ישנם הבדלים בולטים בין שתיהן. בספר שמות - הדגש היה על נתינת המן, והתורה לא הדגישה כלל את נתינת השליו. בפרשתנו, לעומת זאת, התורה מתארת באופן כללי את ירידת המן, ומפרטת ארוכות אודות מתן השליו. הבדל שני בין הפרשיות נוגע לזמני ירידת השליו: בספר שמות מתואר שהבשר ירד בין הערביים, כתוספת למן, ולכן הכמויות שנאספו היו מצומצמות יותר[3]. בפרשתנו, לעומת זאת, התורה מציינת שבני ישראל אספו את הבשר במשך יום, לילה ויום, ומכאן שהבשר ניתן להם בבוקר. מההשוואה בין שתי הפרשיות עולה שהבשר שניתן לעם בפרשתינו משמש כתחליף למן שניתן לעם בפרשת בשלח, לאחר שבני ישראל מאסו בו.

מתן הבשר והמן מהווה התגלות של הקב"ה לבני ישראל. אף שהתגלות זו אינה התגלות ישירה - היא מוכיחה את מציאותו של הקב"ה. מסיבה זו, מתן הבשר והמן מלווה בנתינת מצוות לבני ישראל: במקביל למתן המן בפרשת בשלח, ציווה הקב"ה את עם ישראל על השבת. ואכן, מצוַת השבת מחדדת את נוכחות הקב"ה בעולם, ולכן ראוי שהיא תינתן לעם כאשר הקב"ה מוכיח את מציאותו ע"י נתינת המן.

גם בני ישראל היו מודעים להתגלות שבשליו ובמן. כפי שהזכרנו בעבר, בני ישראל משתמשים בבקשות המים והאוכל כאמצעי לבדיקה אם הקב"ה נמצא איתם. הדבר מודגש במפורש בדברי משה ברפידים:

"וירב העם עם משה, ויאמרו תנו לנו מים ונשתה, ...ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין '". (שמות י"ז, ב)

בהתאם לדברינו אלו, ייתכן שהקב"ה ציווה על בני ישראל להתקדש כיוון שנתינת הבשר משמשת במקום התגלות. מעתה, ייתכן שאף נתינת השליו צריכה הייתה להיות מלווה בציווי מחודש. אולי הקב"ה ביקש לצוות את בני ישראל שוב על השבת, שהרי הבשר היה צריך לרדת במשך חודש, והיה מקום לצוות על ישראל שלא ללקוט את השליו בשבת.

למעשה, בני ישראל אספו את השליו, וביטאו בכך שהם אינם מעוניינים לקבל יום יום בשר מהקב"ה. התורה מדגישה נקודה זו בכך שהיא מספרת שבני ישראל אספו את השליו במשך יום, לילה ויום. תקופה זו - שני ימים ולילה אחד - מקבילה לתקופת אכילת השלמים, אך בעוד אכילת השלמים מהווים כריתת ברית עם הקב"ה - בני ישראל אספו את השליו, ולא אכלו אותו מייד, ובכך הפכו אותו ל"נותר" (מבחינה רעיונית, כמובן) ופיגלו בברית עם הקב"ה.

תגובתו של משה

במקרים קודמים, כאשר עם ישראל מרד בקב"ה, משה רבנו עמד והגן על העם, ומעולם לא ביקש למנות מנהיג אחר במקומו. בפרשתנו, לפתע משה אינו יכול עוד:

"ויאמר משה אל ה' - למה הרעת לעבדך ולמה לא מצתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי: האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילִדִתיהו, כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האֹמֵן את היֹנֵק על האדמה אשר נשבעת לאבֹתיו". (במדבר י"א, יא-יב)

ניתן להבין את השבר שבמנהיגותו של משה לאור ביאורנו לעיל. כיוון שבני ישראל לא מעוניינים לקבל אוכל מהקב"ה - הם אינם מעוניינים גם בהנהגתו של הקב"ה, וממילא אינם מעוניינים גם במנהיגותו של משה. משה מרגיש שעם ישראל אינו מעוניין בו, ולכן אינו מעוניין להמשיך להנהיג אותם.

ואכן, במקרים דומים משה הגיב בצורה דומה. כבר בשליחות הראשונה, לאחר מעמד הסנה, כאשר בני ישראל ביקרו את משה - הוא פנה לקב"ה בטרוניה על ששלח אותו אליהם. משה מבין שמנהיגותו תלויה ברצון העם, ברצות העם הוא מעלהו וברצותו הוא מורידו. לכן הבעיה שהפריעה למשה כבר במעמד הסנה היא "והן לא יאמינו לי". גם במקרים אחרים, כאשר בני ישראל טוענים כנגד משה - הוא מיד נסוג לאוהל מועד[4]. בפרשתנו, כאשר משה חש שבטענות בני ישראל מסתתר רצון להחליפו - הוא מבקש מהקב"ה שיחליף אותו.

ואכן, הקב"ה נענה חלקית לבקשתו של משה. כשם שה' מקבל את טענות בני ישראל ומוריד להם את השליו - כך הוא מקבל גם את טענתו משה. הוא מצווה למנות שבעים זקנים שיעזרו למשה, אך במקביל גם גורם לאלדד ולמידד להתנבא. פשוט וברור, שמשה ואהרן הבינו שאלדד ומידד הם מנהיגות אלטרנטיבית: שבעים הזקנים ביחד עם משה ואהרן הם 72 זקנים - ששה זקנים לכל שבט. במקום משה ואהרן, ניתן לצרף לשבעים הזקנים גם את אלדד ומידד, שאף הם התנבאו[5]. יהושע הבין מייד שאלדד ומידד מהווים אלטרנטיבה להנהגה, ולכן ציווה לכלוא אותם.

יש לשים לב להבדל בולט בין מינוי הזקנים בפרשתנו לבין מינוי השופטים בפרשת יתרו: הקב"ה ציווה על משה לבחור שבעים מנהיגים, אולם התכונות שנדרשו ממנהיגים אלו שונות באופן קוטבי מהתכונות שנדרשו מהמנהיגים שבחר משה בפרשת יתרו[6]. השופטים שנבחרו בעצת יתרו נבחרו על פי תכונותיהם המקצועיות: יושר, שנאת בצע וכו'. לעומת זאת, משבעים הזקנים לא נדרשו תכונות אלו, אלא רק שיהיו מ"זקני העם ושוטריו". משה לא בחר שבעים אנשים הראויים להיות מנהיגים, אלא שבעים זקנים המתפקדים בפועל כמנהיגים.


משמעות השינוי שחל בקריטריונים הנדרשים להנהגה היא מהותית: במקום שהקב"ה יבחר באנשים המתאימים להנהיג, משה בוחר באנשים שהעם בחר בהם להנהיג אותו, והקב"ה מאציל את רוחו על נבחרי העם. התורה קישרה בין פרשת השליו לפרשת שבעים הזקנים, כדי להדגיש את ההקבלה בין שתי הפרשיות: המן הוחלף בשליו, והשופטים הוחלפו בזקנים. העם אינו מעוניין במנהיגות רוחנית אלא במנהיגות טבעית, כשם שהוא אינו מעוניין במן היורד באופן פלאי אלא בשליו היורד באופן טבעי, וכל אחד אוסף ממנו כפי כוחו.

כדי להשלים את החלפת ההנהגה, הקב"ה ניבא את אלדד ומידד. כך הוא רמז למשה ולאהרן שכל ההנהגה מתחלפת, ומעתה אין כל תפקיד למשה ואהרן[7]. משה אינו מתנגד לתהליך זה, לפי שהזכרנו מספר פעמים שמשה סבור שאין בו צורך, והעם יכול להתקשר ישירות לקב"ה. לפיכך, משה טוען שהלוואי שכולם היו נביאים, ואז לא היו נזקקים להנהגה כלל.

לתגובות - [email protected]



[1] בנביאים אף מצאנו עונש מוות על חוסר אמונה בדברי הנביא (עיין במלכים ב' ז', ב), וק"ו שמשה - השומע את הנבואה ישירות מהקב"ה - צריך להיענש.

[2] הקב"ה בחר לספק את צרכי העם בעוף, שכן העוף הוא מעמד ביניים בין הדגים לבין הבקר שמשה הזכיר. בפרשת נח עמדנו על ההבדל שבין ים ליבשה, ונוסיף שהעוף מהווה מעמד ביניים בין שניהם. בים אין טומאה ואין קדושה, ביבשה יש טומאה ויש קדושה, והעוף - המשמש כגשר בין הים ליבשה - משמש לטהרה ולחהתקדשות. במקום אחר, אי"ה, נרחיב לבאר זאת.

[3] אילו הכמויות היו מספיקות לכל העם - הרי משה כבר ראה שהקב"ה יכול לספק בשר לכל העם, ומדוע הוא תמה על כך בפרשתנו?

[4] בדברים אלו הרחבנו כאשר דנו במינויו של משה, ולכן קיצרנו בהם כאן.

[5] חז"ל ראו בפרשה זו נקודת שבר במנהיגות משה, וכתבו שאלדד ומידד התנבאו שמשה לא ייכנס לארץ. מכאן, שלדעת חז"ל כבר בפרשה זו נגזר שמשה לא ייכנס (בעניין מי מריבה נרחיב ב"ה במקום אחר).

[6] ייתכן שהתורה סמכה את ההתייחסות ליתרו לפרשת השליו כדי להדגיש הבדל זה.

[7] שינוי זה אכן גובה מחיר, ומייד מרים ואהרן מערערים על מנהיגות משה.