פרשת בהר - שמיטת קרקעות

  • הרב יצחק בן-דוד

פרשת בהר - שמיטת קרקעות

פרשת בהר היא הפרשה המרכזית בתורה שעוסקת בשנת השמיטה, ובמסגרתה מפורטים האיסורים השונים שנהוגים בשנה זו:

"ובשנה השבִעית - שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה', שדך לא תזרע וכרמך לא תזמֹר, את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצֹר, שנת שבתון יהיה לארץ. (ויקרא כ"ה, ד-ה)

בשבת, כידוע, מלאכה שלא נעשית באופן ישיר אלא בגרמא - איננה אסורה מן התורה: " 'לא תעשה כל מלאכה' - עשייה הוא דאסור, גרמא שרי!" (שבת קכ ע"ב). מה הדין בשנת השמיטה - האם מותר לעשות בה את עבודות הקרקע בגרמא?

המענה לשאלה זו תלוי בשאלה יסודית ביחס לאיסורי השמיטה: האם איסורי השמיטה הם איסורי גברא, או איסורי חפצא. אם התורה אסרה על האדם לבצע פעולות מסויימות בשנת השמיטה - אזי הדגש הוא על מעשה העבודה, ואם אין מעשה עבודה ממשי, אלא גרמא בלבד - המלאכה אינה אסורה. לעומת זאת, אם איסורי השמיטה אינם מתייחסים לאדם אלא לקרקע, כלומר - התורה קבעה שאסור שהקרקע תיעבד במהלך שנת השמיטה, אזי גם עבודה בגרמא תיאסר, שכן סוף סוף הקרקע נעבדה.

נראה שניתן לקשור את השאלה הזו להבנות השונות שהעלו הראשונים ביחס לטעמיה של מצוַת השמיטה. הרמב"ם (מו"נ ח"ג, לט) מציע שמצוַת השמיטה נועדה לשפר את התפוקה החקלאית בטווח הארוך: "וכדי שירבה יבול האדמה ותתחזק בהברתה". לעומתו, ספר החינוך (מצוה פ"ד) הדגיש דווקא את המסרים הדתיים והרוחניים החבויים במצוה: "לקבוע בליבנו... עניין חידוש העולם... ועוד יש תועלת... שיוסיף האדם ביטחון בהשם יתברך". טעם נוסף, המוזכר במפורש בפסוקים (שמות כ"ג, יא) וצוין גם על ידי הרמב"ם, הוא הטעם החברתי-כלכלי: "יש מהם חמלה וחנינה על כל בני אדם כמו שנאמר 'ואכלו אביוני עמך' ".

נראה שטעמי המצוה מקרינים גם על גדריה ההלכתיים: במידה שמאמצים את טעמו החקלאי של הרמב"ם או את הטעם החברתי - הרי שמוקד האיסור אינו באדם אלא בקרקע עצמה וביבולה. לעומת זאת, במידה שמטרת השמיטה היא חינוכו של האדם, כדברי ספר החינוך - סביר יותר לומר שמוקד האיסורים הוא האדם ופעולותיו, ולא הקרקע.

לחקירה זו ישנן כמה נפקא-מינות משמעותיות. בנפקא-מינה אחת עסקנו לעיל: האם חייבים על עבודה בגרמא (למעשה, נחלקו בכך האחרונים: ערוך-השולחן הקל, והחזון-איש החמיר; עיין בספר "שיעורי שביעית" לרב י"צ רימון, עמ' 23). נפקא-מינה נוספת היא בשאלה שנחלקו בה הבית-יוסף והמבי"ט: האם הקרקע הופכת להיות הפקר בשנת השמיטה באופן עצמאי, או שמא היא נמצאת בבעלות האדם עד שהוא מפקיר אותה. כאמור, הטעם החברתי של מצוַת השמיטה מושך לכך שהקרקע תהפוך להיות הפקר באופן עצמאי (המבי"ט ח"א, סי' י"א); מאידך, הטעם הדתי מצריך פעולה בחירית מצד האדם, שכופף בפועל את בעלותו על הקרקע מפני אדנותו של הקב"ה על עולמו (כדעת הב"י, אבקת רוכל סי' כ"ד). הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה יו"ד ח"ג, סי' צ') אחז בדעת ביניים: הקרקע הופכת להיות הפקר באופן עצמאי, אך ישנה חובה על האדם להפקירה בעצמו. גישה זו היא גישה שמשלבת את שתי השיטות, וממילא מביאה לידי ביטוי את מרכיביה השונים של מצוַת השמיטה.