פרשת בלק - שתום העין או רואה למרחוק?

  • הרב איתמר אלדר

פרשת בלק - שתום העין או רואה למרחוק?

בפרשת בלק, אנו נתקלים בתופעה חריגה וייחודית.

איש נכרי, מן המואבים, אשר ניחן בכוחות מיוחדים לברך ולקלל את אשר יחפץ, כפי שמעיד עליו בלק בן ציפור, מלך מואב:

"כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר" (במדבר כ"ב, ו).

מנין לבלעם בן בעור כוחות מעין אלו? האם מדובר בקוסם, במכשף, או שמא בנביא?

חז"ל מרחיקים לכת בתשובותיהם לשאלות אלו, כפי שעולה מן המדרש הבא:

"ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו תני (דברים ל"ד) 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה' - בישראל לא קם אבל באומות העולם קם. כדי שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר: אילו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקב"ה, ואיזה נביא היה להם כמשה? זה בלעם בן בעור" (ב"ר יד,יט).

חז"ל מדייקים מן הביטוי 'ולא קם נביא עוד בישראל' - בישראל דייקא, אך באומות העולם אכן קם נביא כמשה. והדברים מתמיהים! וכי אותו נבל המכה את אתונו המיטיבה לראות ממנו, שווה במדרגת נבואתו למשה רבינו ע"ה? ויהא זה אפילו רק בשביל לסתום את פתחון פיהם של אומות העולם מלטעון כנגד ד' יתברך על שמנע מהם איש כמשה.

במקום אחר, חז"ל עורכים השוואה נוספת בין משה לבלעם:

"ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו? דכתיב: פני ילכו והנחותי לך. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך. ומי איכא רתחא קמיה דקודשא בריך הוא? אין! דתניא: ואל זועם בכל יום וכמה זעמו רגע וכמה רגע אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמנה מאות ושמנים ושמנה בשעה, וזו היא רגע ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה חוץ מבלעם הרשע דכתיב ביה ויודע דעת עליון השתא דעת בהמתו לא הוה ידע דעת עליון הוה ידע?! אלא מלמד שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה והיינו דאמר להו נביא לישראל: עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב וגו' מאי למען דעת צדקות ה'? אמר רבי אלעזר: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע שאלמלי כעסתי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. והיינו דקאמר ליה בלעם לבלק: מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה', מלמד שכל אותן הימים לא זעם" (ברכות ז.)

בלעם הרשע היודע דעת עליון, כפי שהוא מעיד על עצמו: "נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵ-ל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן, מַחֲזֵה שַׁדַּ-י יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם" (במדבר כ"ד, טז), יודע מה שאין כל בריה יודעת ואולי אפילו משה, לכוון לאותו רגע שהוא כמעט נעדר זמן וממשות, רגע שבאמות המידה של שעות, דקות, רגעים ואפילו שניות הוא איננו קיים. רגע שאין לאחוז בו, כאילו לומר שכעסו של ד' ית' איננו ניתן לתפיסה במושגים של מקום וזמן, ובלעם, שהיה יחיד ומיוחד, ידע לכוון לאותו הרגע, ואילולא רחמיו של ד' ית', שמנע עצמו מלכעוס בימי בלעם גם באותו רגע מופשט וחסר זמן, היה בלעם מצליח לרתום את אותו הרגע לכלות, ח"ו את 'שונאיהם של ישראל'.

זהו בלעם, כפי שמעידה הגמ', שידע דעת עליון, אך את דעת בהמתו לא ידע, ומתוך כך, מוטלת עלינו החובה לברר ולהעמיק בדיסוננסיות זו, של מדרגה גבוהה אולי אף ממשה, לצד נמיכות ערכית ומוסרית, כפי שגם עולה בהמשך, מזנותן של בנות מואב ושותפותו של בלעם בכך.

נאם הגבר שתם העין

פתחים רבים, פותחים לנו חז"ל, בנסיונות הבירור אחר מהותו של בלעם.

בשיעור זה, ננסה להכנס דרך פתח אחד, פתח סתום.

כשמבין בלעם כי מפיו תצא רק ברכה לישראל, הוא חדל מלהשתמש בכוחות הטומאה, כדברי הכתוב: וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ד' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים (במדבר כ"ד, א), ואזי עובר בלעם לברך את ישראל ביוזמתו, ומרגע זה, את כל דברי נאומו, מקדימה כותרת המשקפת את היותם של הדברים יוצאים מפיו וביוזמתו:

"וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן" (במדבר כ"ד, ג).

מדוע מנדב בלעם את המידע אודות עינו הסתומה? מדוע כה חשובה אינפורמציה זו, עד כדי הכנסתה לכותרת חגיגית לדברים הנחקקים לדורות?

ואלו הדברים המובאים בחז"ל:

"דרש רבי אבהו מאי דכתיב: 'מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל'? מלמד שהקדוש ברוך הוא יושב וסופר את רביעיותיהם של ישראל מתי תבא טיפה שהצדיק נוצר הימנה, ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע, אמר מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים יציץ בדבר זה? מיד נסמית עינו דכתיב נאם הגבר שתום העין" (נדה לא.).

עינו של בלעם, מלמדים אותנו חז"ל, נסתתמה כעונש על התרסתו כלפי שמיא, על העובדה כי ד' יתברך מעיין ברביעיותיהם של ישראל בציפיה לטיפה שתביא צדיק לישראל.

בלעם הרשע, בן לאומה שתחטיא את ישראל בזנות המונית, כפי שנקרא בפרשה הבאה, בז לקדוש שבקדושים על שמתבונן הוא באותו המעשה, ועל כך נענש.

דרשה מופלאה זו, נדרשה על ידי אדמור"י החסידות, ודרכה בכלל ודרך עיוורונו של בלעם בפרט, ניסו לתהות על מהותו של אותו רשע, ואנו ננסה להתמזג עם אותו הבירור.

על העיוורון

בספרו של ז'וזה סאראמאגו, 'על העיוורון', מסופר על מגיפת עיוורון שפשתה במדינה שלמה, ועל ההשלכות הנוראיות של מגיפה זו.

תרבות שלמה, שמאבדת צלם אנוש, כמעט כל אדם לאדם הופך לזאב, למעט גילויי אנושיות פרטיים. בני אדם שעד אתמול היו בני תרבות נאורים, הופכים בהרגליהם ובמנהגיהם להיות דומים לבעלי חיים. התמוטטות של כל מסגרות החיים המלוות את חיינו: בית מפסיק להיות בית, רשות יחיד חדלה להיות רשות יחיד, רכוש ושייכות מאבדים את ערכם ומשמעותם, וחוק הטבע של 'החזק שורד' הופך להיות הערך היחידי שעל פיו מתנהלת החברה. וכל אלו אך ורק בגלל איבוד אחד החושים - הראיה!

"מסתבר שהרגשות שחיינו איתם, והמוסר, צמחו רק משום שהיו לנו עיניים. נפשו של אדם נראית דרך עיניו. עכשיו הכל עובר הזָרָה, שום דבר אינו מובן מאיליו עוד... כי אולי אנחנו עיוורים שרואים, עיוורים שגם כשהם רואים הם לא רואים, כי שכחו לראות, להתבונן" (על העיוורון, ז'וזה סאראמאגו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, בגב הספר).

הראיה, היא ההתבוננות, והיא הצינור, כך עולה מתוך הדברים הנ"ל, שדרכו נפש האדם רואה ונראית. סתימת הצינור הזה, לכאורה, הינה סתימת הגולל על הנפש המתבוננת, המעודנת, המבדילה הבדלה כל כך מהותית בין אדם ובהמה. וקריאת תיגר זו של סאראמאגו, המבקשת לעמוד על שבריריותו של המוסר, על שבריריותה של האנושיות, עוברת דרך הראיה, דרך ההתבוננות.

ר' משה טייטלבוים מאיהל, תלמידו של החוזה מלובלין, ייחד את כוחה של הראיה ויתרונה דוקא ביחס לנבואה, והוסיף עליה את בינת הלב ויכולת השמיעה.

"...על פי מ"ש (דברים כ"ט, ג) 'לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע', לפי שהאדם קונה יראת ה' באלו ג' דרכים ראיה שמיעה והשכלת הלב... דבלעם נפל ממדריגתו בהדרגה כנ"ל, דהיה שלם בהשגה בבחינת השכלת הלב עד שהגיע למדריגת הנבואה, דהא אינו שורה רק על חכם (שבת צב.)... ואחר כך נפל מהשכלה ראשונה, על ידי שחפץ היה באיבודן של ישראל עם קרובו... ואחר כך נפל עוד יותר אף ממדריגת השמיעה, שאמר לו השי"ת לא תלך עמהם (במדבר כ"ב, יב)... והוא לא הבין מה ששמע... ואחר כך נפל עוד גם ממדריגת הראיה, כי גם מה שראה האתון, בודאי היה לבוש גשמי כמבואר באברבנאל, לא ראה הוא, והבן. אך לפי זה יפלא כיון שנפל כל כך, איך התנבא אחר כך. וצריך לומר דבאמת שוב לא היה נביא בטבעו, רק השי"ת נתן לו נבואה שלא כטבעו לפי שעה לכבודן של ישראל..." (ישמח משה, בלק עה ע"א).

עיוורונו של בלעם, משקף את נפילתו ממדרגת הנבואה. על פי ר' משה טייטלבוים, בתחילה, ניחן בלעם בבינת הלב, ביכולת ראיה וביכולת שמיעה, שהם, על פי שיטתו, התנאים הנדרשים להשגת הנבואה, וכשחפץ בלעם להשתמש בכח זה כנגד רצון ד', ניטלה ממנו בהדרגה היכולת להתנבאות, תחילה באיבוד בינת הלב, דרך איבוד יכולת השמיעה ובסופו של דבר, גם איבוד הראיה.

צריך לשים לב שה'ישמח משה' מבקש להדגיש כי מדובר בראיה פשוטה, כך עולה מהתעקשותו כי מה שראתה האתון 'בודאי היה לבוש גשמי'.

הראיה, מתקשרת אצל ה'ישמח משה' לנבואה, ואפשר לבסס את הדברים על הפסוק הבא:

"לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר הָאִישׁ בְּלֶכְתּוֹ לִדְרוֹשׁ אֱלֹהִים לְכוּ וְנֵלְכָה עַד הָרֹאֶה כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם יִקָּרֵא לְפָנִים הָרֹאֶה" (שמו"א ט' ,ט).

הנביא הינו רואה וחוזה, ולא רק בשל צפית העתיד, כי אם גם בשל יכולתו להתבונן, להעמיק מבט, לראות מראות שאיש איננו רואה, ובשל כך, הראיה הגשמית הינה תכונה הכרחית וקריטית לנביא.

הוא רואה מה שכלנו רואים, אך יודע לפרשו, להעמיק בו, לראות את דבר ד' הניצב מאחוריו. זוהי הראיה המושתתת על ראית הבשר ומתעלה אל ראית הרוח.

משניטל כח הראיה מבלעם, בתוספת לתכונות האחרות הנדרשות לנבואה, חדל בלעם מלהיות נביא, וכל הדברים המושמים בפיו, ניתנים בו בעל כורחו ולא מכח מעלתו וסגולתו.

'נאום הגבר שתום העין', על פי ה'ישמח משה', מבקש ללמדנו כי מדובר באדם שאיננו נביא, שניטלה ממנו יכולת הראיה, וכך יש להתייחס אליו ואל דבריו.

אופן אחר שבו נתפס העיוורון כאיבוד יכולת וכנפילת מדרגה, מובא אצל ר' לוי יצחק מברדיטשוב:

"נאום הגבר שתום העין. כי יש עין טובה שרוצה להשפיע טובות על ישראל וזה לעומת זה עשה הא-להים שיש גם כן עין רעה מצד הקליפה. ובלעם בכאן לא היה יכול לפעול בעינו הרעה שינק מהקליפה שהשם יתברך לא הניחו. נמצא לא היה לו יניקה מעין רעה וגם מעין טובה לא היה לו יניקה, דהיינו מהקדושה, כי מה שברך את ישראל היה בעל כרחו שלא מרצונו ודעתו, רק השם יתברך כפה אותו וכיון שלא היה מדעתו משום הכי לא היה לו יניקה מסטרא דעין טובה. לכן אמר שתום העין, שנעשה אז סומא, כי לא היה לו אז יניקה לא מצד הקדושה עין טובה ולא מצד הקליפה עין רעה כנ"ל. לכן נעשה סומא בעיניו. זהו שאמר נופל וגלוי עינים, פירוש גלוי עינים שלו שרואה הוא מצד נופל, דהיינו עין רעה שהוא מצד הקליפה שנקרא נופל כנודע מאמר רבותינו ז"ל בסימנין של עין רעה כו'. לכן עתה שלא היה לו אפשר לינק מהקליפה עין רעה שהשם יתברך לא הניחו נעשה סומא כנ"ל" (קדושת לוי, בלק).

הראיה, על פי קדושת לוי, הינה מקור ההשראה אך גם השפעה. העיניים אינן רק שתי עדשות אשר מבעדן חודר העולם החיצון אל תודעתנו, כי אם גם יוצרות ומחוללות. היכולת לברך ולהבדיל - לקלל, קשורה לעינים. לעין הטובה ולעין הרעה. העולם מתברך, או ח"ו להיפך, מכח התבוננותו של בעל הראיה על העולם. ר' נחמן מלמדנו, וכך גם הבעש"ט, כי על ידי התבוננות על מציאות או אדם בעין טובה, באמת מתרוממת המציאות ומתעלה האדם אל אותה המדרגה (ליקו"מ קמא רפב' ובמקומות רבים אחרים). המציאות כולה, צריך לומר, בסגנונו של הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק, היא מכלל האידיאות של המתבוננים בה. ההתבוננות היא הכלי המשמעותי ביותר של האדם להשפיע על המציאות, וזאת עוד לפני שהוא פעל פעולה גשמית - מעשית אחת.

כל תהליך של תיקון, הן כלפי האדם אצל עצמו, והן באדם כלפי זולתו, מתחיל בהתבוננות, באופן שבו האדם משתמש בעיניו.

הראיה, על פי דברים אלו, הופכת להיות מפאסיבית, ממקבלת וקולטת, לאקטיבית, מחוללת ומשפיעה. בלעם הרשע, על פי 'קדושת לוי', איבד את היכולת להשפיע על המציאות, להתבונן ולפעול בה, לא בעין טובה שבה מאס, ולא בעין רעה שממנו נלקחה.

ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם

הראיה, כך נדמה, אליה וקוץ בה, שהרי סגולתה בהתבוננותה, אולם בכאן גם רובצת הסכנה לפתחה. העינים התרות אחר הזנות הן המזינות את ערלת הלב, ומשקיעות את האדם בעולם של תאוות וניאוף, וכך מובא בשם הבעש"ט:

"דאיתא במדרש (רבתי ריש פרשת בלק) הובא ברש"י ז"ל מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על גוי רשע, כדי שלא יהיה פתחון פה לאומות, לומר שאילו היו לנו נביאים חזרנו למוטב וכו', וזאת ידוע דלמעלת הנבואה היו צריכין קדושה יתירה, והנה האדם יש לו ה' חושים, חוש הראייה וחוש השמיעה וחוש הטעם וחוש הריח וחוש המישוש, וכנגדן יש לו חמשה חושים רוחניים כמו שכתב (קהלת א') ולבי ראה הרבה חכמה (מלכים א, ג) ונתת לעבדך לב שומע (ישעיה יא) והריחו ביראת ד', וכן יתר החושים (כמבואר במדרש רבה קהלת פרק א' בפסוק דברתי אני עם לבי) וצריך האדם לטהר ולקדש את החושים החיצונים הגשמיים, ועל ידי זה חלה הקדושה על חושים הפנימיים הרוחניים, ותחול עליו רוח הנבואה, אכן בלעם הרשע היה היפך מזה, כי טימא את החושים החיצוניים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין קה) שבא על אתונו, ועוד היה מעונן ומנחש ומכשף וקוסם קסמים, והאיך היה יכול לשרות עליו רוח הנבואה, ולא היה זה אפשר מצדו כלל, אבל ההכרח היה עצום מאוד לעשותו נביא, שלא יאמרו האומות אתה רחקתנו כנזכר לעיל, לזאת היה הענין הזה קשה מאוד, כי לא היה עצה איך לעשות עמו, מה עשה הקב"ה? סימהו וסתם לו אחת מעיניו, ולא היה יכול לחטוא בזה העין, ועל ידי כן חלה הקדושה והנבואה עליו על ידי זה העין שלא חטאה, וזהו שגילה לנו התרגום ופירש על שתום העין דשפיר חזי, רצה לומר מדהיה סומא באחת מעיניו, לזאת היה שפיר חזי הנבואה, אבל אם לא היה שתום העין לא היה בו מקום ודרך לחול עליו הנבואה" (בעל שם טוב עה"ת, בלק).

הבעש"ט קובע כי החושים החיצוניים חייבים להזדכך על מנת שהחושים הפנימיים יוכלו להיות כלים ראויים להחלת הקדושה עליהם.

החושים החיצוניים, הם אלו הנפגשים עם המציאות, ולפתחם רובצת סכנת 'ולא תתורו'. בלעם הרשע, כך על פי הבעש"ט והדברים גם שנויים בחז"ל ומבוססים על פסוקים, טימא את חושיו החיצוניים, ולא היה ראוי להחלת הנבואה עליו.

העיוורון, מלמדנו הבעש"ט באופן מופלא ובניגוד לאשר ראינו לעיל, דוקא הוא שאפשר לבלעם להתנבא. בלעם היה מוכרח להיות מנותק מן המציאות החיצונית שהזנתה את חושיו, ודוקא הניתוק, דוקא העיוורון, הוא שפתח את הצוהר עבור בלעם אל הנבואה.

בלעם איננו מסוגל להיות בעולם הזה, להתבונן בו, ולהשאר מזוכך. הוא איננו יכול שלא לתור אחר עיניו. כשהוא רואה את ד' יתברך מתבונן בזיווגיהם של ישראל, הוא מתמלא תאווה, ועל כן מסמא ד' את עיניו, דוקא בכדי לתת לו נבואה, בשביל אותו פתחון פה של אומות העולם שצריך לסתום.

העיוורון אצל בלעם הוא מעלתו, ודוקא הוא המאפשר לו 'שלא לתור אחר עיניו' ומתוך כך להשאר מזוכך, ורק באותו המקום שבו בלעם נבדל מן המציאות בעל כורחו, יכולה הנבואה לשרות.

האמנם "פתרון" זה נכון הוא רק לבלעם הרשע? האמנם רק בלעם הוא אשר נזקק לעיוורון בכדי להתרומם מעל המציאות הגשמית אל מדרגה גבוהה יותר?

ר' נחמן מברסלב, במופלא שבסיפוריו, שבעה קבצנים, מספר על זוג שהתחתן, וזוכה לביקורם של שבעה קבצנים, הם 'הפנים החדשות' שבאו לברך את החתן והכלה. המשותף לכל הקבצנים שלא די שהם הינם קבצנים אלא שכל אחד לוקה במום כלשהו - עיוורון, גמגום, גבנת וכד'.

ברכתם של הקבצנים לזוג הצעיר, באופן מפתיע, הינה שיזכו החתן והכלה והיו כמותם. הדרשה שכל אחד מצרף אל הברכה, היא המתנה שהם נותנים, ובלשוננו נאמר: זוהי ההתבוננות, התובנה שהופכת את החסרון ליתרון ואת המום לברכה, ובלשון פרשתנו נאמר: היא ההופכת את הקללה לברכה, וכך פותח את דבריו הקבצן העיוור:

"ותכף ומיד בתוך שהיו מתגעגעים מאד אחרי הבעטליר העור, ענה ואמר: הנני! הנה באתי אצלכם על החתונה. ואני נותן לכם מתנה לדרשה (שקורין דרשה גישאנק), שתהיו זקנים כמוני! כי בתחלה ברכתי אתכם בזה, ועכשיו אני נותן לכם זאת במתנה גמורה לדרשה: שתחיו חיים ארוכים כמוני. ואתם סבורים שאני עור? אין אני עור כלל. רק שכל זמן העולם כולו, אינו עולה אצלי כהרף עין ( - ועל כן הוא נדמה כעור, כי אין לו שום הסתכלות כלל על העולם, מאחר שכל זמן העולם אינו עולה אצלו כהרף עין. ועל כן אין שיך אצלו הסתכלות וראיה בזה העולם כלל)" (י"ג סיפורים, שבעה קבצנים).

הזמן, על פי ר' נחמן מברסלב, הינו מה שמבדיל בין מה שתחת השמים ומה שמעליהם. הזמן שייך לעולם היש, ובלשון הרמב"ן בתחילת התורה: 'משיהיה יש יתפס בו זמן'. אנו איננו חיים בזמן כי אם כבולים בו. הסופיות שלנו באה לידי ביטוי בהיותנו נמצאים על מקטע מסוים בציר הזמן, ומתוך מקטע זה אנו מסתכלים בעולם, לומדים אותו, מבינים אותו ופועלים בו.

הקבצן העיוור, שהוא זקן מאד, כפי שהוא עצמו ממשיך ומתאר בהמשך הסיפור, הצליח, כך נדמה להתגבר על חסרונו של הזמן: 'שכל זמן העולם כולו, אינו עולה אצלי כהרף עין'. הוא איננו חי על ציר הזמן, ועל כן איננו דבוק בחסרונותיו.

מחירה של מדרגה אינסופית זו, הוא באיבוד היכולת להסתכל בזה העולם. במידה מסוימת הקבצן העיוור חי מעל המציאות ולא בקרבה. מאורעותיו של העולם אינם משפיעים עליו במאומה. בשפה אחרת, הקבצן העיוור, הינו שתום עין, ודוקא עיוורונו הוא המעניק לו את חיי הנצח, והוא ההופך אותו, כפי שעולה מהמשך הסיפור להיות 'עתיק יומין' המדרגה הגבוהה ביותר - מדרגת האין שהיא טרם התהוות היש.

בלעם, על פי הבעש"ט דבוק בעולם התאווה ועל כן נדרש הוא לעיוורון בכדי להתרומם מעליו, אולם הקבצן העיוור, על פי ר' נחמן, איננו דבוק בתאווה, ועיוורונו איננו בעל כורחו. הקבצן העיוור על פי ר' נחמן בחר להיות עיוור. בחר לתפוס את העולם כולו כהרף עין. הוא וויתר על ההתבוננות שמחד יש בה התבררות, אך גם יש בה התגשמות.

דברים דומים, כותב ר' נחמן במקום אחר:

"כִּי עִקַּר הָרְאִיָּה הִיא הַיְדִיעָה, דְּהַיְנוּ לֵידַע מַהוּת הַדָּבָר שֶׁרוֹאֶה, וְהַיְדִיעָה הִיא בַּמֹּחַ. וּכְשֶׁרוֹצֶה הַמֹּחַ לֵידַע זֶה הַדָּבָר שֶׁעוֹמֵד כְּנֶגְדּוֹ, אֲזַי הוּא שׁוֹלֵחַ אֶת הָרְאוּת, וְהָרְאוּת הוֹלֵךְ וְרוֹאֶה הַדָּבָר, וּמְבִיאוֹ לְתוֹךְ הַמֹּחַ, וְאֲזַי יוֹדֵעַ מַה שֶּׁרוֹאֶה. וְעַל כֵּן כְּשֶׁמַּעֲבִירִין דָּבָר לִפְנֵי אָדָם בִּמְהִירוּת גָּדוֹל, אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַהוּת הַדָּבָר, אַף שֶׁבֶּאֱמֶת רָאָה הַדָּבָר בְּעֵינָיו מַמָּשׁ, עִם כָּל זֶה מֵחֲמַת הַמְּהִירוּת, לֹא הָיָה פְּנַאי לְהָבִיא הַדָּבָר לְתוֹךְ הַמֹּחַ. וְעַל כֵּן כְּשֶׁהַדָּבָר רָחוֹק מִמֶּנּוּ, אֵין כֹּחַ בְּהָרְאוּת לֵילֵךְ לְשָׁם וְלַהֲבִיאוֹ לְתוֹךְ הַמֹּחַ, מֵחֲמַת שֶׁהַדְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁרוֹאֶה מִן הַצַּד מְבַלְבְּלִים אוֹתוֹ. וְכֵן מֵחֲמַת הַפִּזּוּר שֶׁנִּתְפַּזֵּר הָרְאוּת, עַל - יְדֵי - זֶה הוּא נִקְלָשׁ, וְאֵין בּוֹ כֹּחַ לְהָבִיא הַדָּבָר שֶׁרוֹאֶה לְתוֹךְ הַמֹּחַ. עַל - כֵּן צָרִיךְ לִסְתֹּם אֶת עֵינָיו, וּלְצַמְצֵם הָרְאוּת, וּלְכַוְּנוֹ אֶל הַדָּבָר שֶׁצָּרִיךְ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְבַלְבְּלוּ דְּבָרִים אֲחֵרִים. וְגַם כְּדֵי שֶׁיִּתְחַזֵּק כֹּחַ הָרְאוּת, וְלֹא יִהְיֶה קָלוּשׁ, וְאָז יוּכַל לִרְאוֹת הַדָּבָר הָרָחוֹק כַּנַּ"ל. כְּמוֹ כֵן, כְּשֶׁרוֹצִים לְהִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית, שֶׁהוּא כֻּלּוֹ טוֹב, כֻּלּוֹ אֶחָד. צָרִיךְ לִסְתֹּם אֶת עֵינָיו, וּלְכַוֵּן הַהִסְתַּכְּלוּת אֶל הַתַּכְלִית. כִּי אוֹר הַתַּכְלִית הַזֶּה הִיא רְחוֹקָה מֵהָאָדָם, וְאִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹתוֹ כִּי אִם בִּסְתִימוּ דְּעֵינִין. שֶׁצָּרִיךְ לִסְתֹּם אֶת הָעֵינַיִם לְגַמְרֵי, וּלְסָגְרָם בְּחָזְקָה מְאֹד, אַף גַּם לְדָחְקָם בְּהָאֶצְבַּע, כְּדֵי לְסָתְמָם לְגַמְרֵי, וְאָז יוּכַל לְהִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית הַזֶּה. הַיְנוּ שֶׁצָּרִיךְ לִסְתֹּם אֶת עֵינָיו מֵחֵזוּ דְּהַאי עַלְמָא לְגַמְרֵי, לְהַעֲלִים עֵינָיו וּלְסָגְרָם מְאֹד, לִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל כְּלָל עַל תַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה וַהֲבָלָיו. וְאָז יוּכַל לִרְאוֹת וּלְהַשִֹּיג אוֹר הַתַּכְלִית הַזֶּה, שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב" (ליקוטי מוהר"ן קמא ס"ה).

המציאות שבקרבה אנו חיים, היא בחינת 'הדברים הקרובים' שמבלבלים את הראות ולא מאפשרים לראות מרחוק - 'מרחוק ד' נראה לי'. בשביל לראות למרחק, צריך לסתום את העין בכדי של תוסח מכל הנמצא מסביב, מכל הקרוב.

אור התכלית, רחוק מאד, ובכדי לחזק את כח הראות, 'צריך לסתום את עיניו'.

הדרך היחידה להתבונן בתכלית, על פי ר' נחמן היא על ידי סתימת העינים מ'חזו דהאי עלמא לגמרי'. העולם הזה, מבלבל, מסיח את הדעת, ומאלץ את האדם לבזבז אנרגיה על ההבל. סוד הצמצום במציאות הוא המביא להידבק בתכלית. וזוהי הבחירה של האדם שלא לראות.

יש הבוחרים להסתובב בעולמנו ללא משקפיים, על מנת שלא לתור אחרי עיניהם, והקבצן העיוור של ר' נחמן, בחר להסתובב בעולם ללא עיניים ומתוך כך להיות דבוק באין אשר מעל היש.

"וּבִשְׁבִיל זֶה דָּרְשׁוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת יב:) עַל פָּסוּק: "אַחֲרֵי לְבַבְכֶם" וְכוּ', (אַחֲרֵי לְבַבְכֶם זֶהוּ מִינוּת. וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם זוֹ נִאוּף). גַּם שִׁמְשׁוֹן הָלַךְ אַחַר עֵינָיו (שָׁם, וְסוֹטָה ט:), גַּם בִּלְעָם נִקְרָא "שְׁתוּם הָעָיִן" (בַּמִּדְבָּר כ"ד) מֵחֲמַת שֶׁהוּא כְּלָלִיּוּת מִדָּה רָעָה שֶׁל מִדּוֹת רָעוֹת שֶׁל הַשִּׁבְעִים לָשׁוֹן. לְפִיכָךְ כְּשֶׁקּוֹרִין
פָּסוּק רִאשׁוֹן שֶׁל קְרִיאַת - שְׁמַע, צָרִיךְ לְהַעֲצִים אֶת עֵינָיו, בִּבְחִינַת: 'עוּלִימְתָּא שַׁפִּירְתָּא דְּלֵית לָהּ עֵינִין' (סַבָּא מִשְׁפָּטִים דַּף צ"ה. וְכַמּוּבָא בְּכִתְבֵי הָאֲרִ"י, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, עַיֵּן בְּ"שַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה" סִימָן ס"א ס"ק ג) " (ליקוטי מוהר"ן קמא לו').

'עולימתא שפירתא דלית לה עינין' היא העלמה, הבתולה, הטובה שאין לה עינים. ומדרגה זו, מושגת בקריאת שמע, על ידי העצמת העינים.

התודעה של אחדות ד', של היותו: 'ד' אלקינו ד' אחד', מתאפשרת רק על ידי העצמת העינים. לא לתת למציאות לבלבל, לא לתת לריבוי להטעות, לא לתת לחומריות להזנות, וכשהראיה נעלמת, מתחילים לשמוע - 'שמע ישראל'. כשראינו לפני רגע, לא שמענו, עכשיו כשהתעוורנו, כדרך כל עיוור שחושיו האחרים מתחדדים, מתחילים אנו לשמוע.

חשוב להדגיש, כי העיוורון הפיסי הוא סמל, אצל ר' נחמן, לעיוורון פנימי, שמשעה שקונה אותו האדם, הראיה הפיסית הופכת לשטוחה ולדקה שבדקה, עד כדי חוסר משמעות.

ר' נחמן שואף לעיוורון פנימי, שאין בו הסתכלות, ומתוך כך איננו דבק במציאות הגשמית.

הבעש"ט צועד צעד אחד בהעניקו יתרון כלשהו לעיוורון, במצב מסוים ובמקרים מסויימים, אולם ר' נחמן מקדשו לכתחילה, ומבקש לברך ולהתברך ביכולת 'לאבד' את ההסתכלות בעולם הזה.

ראיה סלקטיבית

ר' נחמן כותב בענין קריאת שמע, 'להעצים את עיניו'. ועצימת עינים זו, על פי ר' נחמן משקפת את הוויתור על ההסתכלות בעולם הזה לגמרי. במידה רבה, בחינה זו, ניתן לראותה כבחינת 'מיתה', ועל העצמת העינים כבחינה של ניתוק מן העולם הזה אל העולם הבא, מדבר הזהר הקדוש, אותו מביא השפת אמת:

"בפסוק לא כהתה עינו אפילו אחר מיתתו, דאיתא בזוה"ק שלכן מכסין עיני המת דבשעת מיתתו רואה פני השכינה ואין לו להסתכל בעולם הזה, ולכן משה רבינו ע"ה שגם בעולם הזה ראה באספקלריא המאירה ולא הביט און ושוא לכן לא כהתה עינו, וזה ענין עולמך תראה בחייך שישתמש בעין הימיני גם בעולם הזה, וכל מה שברא הקב"ה הכל בחכמה ולכן ברא ב' עינים לרמוז שיש ב' מיני הסתכלות לימין ולשמאל עולם הזה ועוה"ב וכן בלב ב' לבבות לב חכם לימינו כו' ואמרו שורייקא דעיינא בלבא תליא שהכל ענין ורמז אחד, ולכן כתיב עינו לשון יחיד שהי' לו רק ראי' מיוחדת בעין הימיני, וזה לעומת זה בבלעם כתיב שתום העין שזה עין הימיני בו הי' סומא והי' לו רק הסתכלות בעין השמאלי וכל אדם הוא בינוני שמשתמש בב' עינים, וכמו כן בלב זה וזה שופטן והצדיק יצר טוב שופטו כמו שאמר דוד המלך ע"ה ולבי חלל כו' שלא הי' לו רק לב אחד לאביו שבשמים כדאיתא בזוה"ק שהרגו ליצר הרע בתענית, כמו כן משה רבינו הי' לו רק עין טובה כמו שנאמר כי טוב הוא, היפוך ממה שנאמר ותפקחנה עיני שניהם כו', שעל ידי עץ הדעת נעשה ב' מיני הסתכלות כנ"ל" (שפ"א ליקוטים, וזאת הברכה).

בשעה שאדם מת, מלמדנו הזהר הקדוש, הוא זוכה לראות פני שכינה, וממילא אל לו להסתכל בעולם הזה. העצמת עיניו של מת, הינה מעשה סימבולי שיש בו סתימת גולל על הקשר והזיקה של האדם לעולם הזה. אולם על פי השפת אמת, ובשונה מר' נחמן מברסלב, קנין זה על כל מעלתו שמור הוא לאדם המסתלק מן העולם ולא לזה השוהה בו.

מי שחי בעולם, קובע השפת אמת, עינים לראות ניתנו בו, ואוזן לשמוע ואף להריח, ואת אלו צריך אמנם לזכך, אך לא לוותר עליהם.

משה רבינו, כך מלמדנו השפ"א, המובחר שביצורים, זכה לכך ש'לא כהתה עינו'. משה, על פי השפ"א, ידע להסתכל במציאות, ולראות את אשר מעבר לה. הוא הסתכל בעולם, אך ראה את מה שמעליו. משה לא היה צריך לעצום את עיניו בכדי לראות פני שכינה. המציאות החומרית לא הכהתה את הצוהר שדרכו משה הסתכל על הנצח. האספקלריה המאירה שדרכה ראה משה פני שכינה, לא דבק בה במאומה מן הגשם ועל כן זכה משה להסתכל בעולם הזה ולראות את העולם הבא, פנים בפנים, פה אל פה.

ראייתו של משה לא השתנתה בין לפני מותו ובין לאחריו. משה רבינו ראה את אותו הדבר גם כשעיניו היו פקוחות לרווחה בעולם הזה, וגם כשעיניו היו עצומות.

אך כל אדם, יש לו בחינת משה, ולכל אחד ישנה עין - עין ימנית, שמאפשרת לאדם להסתכל על העולם אך לראות את מה שמעבר לו, להתבונן מבעד למציאות אל הנצח. לא להתבלבל, לא להיתפס לאשליה של הגשמיות. לראות עין בעין בשוב ד' ציון.

אך לאדם הרגיל יש גם עין שמאלית - כל אדם הוא בינוני! קובע השפ"א ולאו דוקא לגנות. העין השמאלית, רואה את המציאות, מכירה בה, מתייחסת אליה. העין השמאלית אחוזה בזמן של העולם הזה, והוא האמת מידה היחידה שדרכה מתבוננת היא במציאות.

האדם בבינוניותו, נתבע לאזן בין השאיפה לנצח, למה שהוא למעלה מן המציאות, לבין הרצון להסתכל בעולם הזה, להיות חלק ממנו.

זהו עץ הדעת טוב ורע, שיש בו גם רע, שיש בו ידיעה שהיא מצד אחד: 'יודע דעת עליון' ומצד שני 'והאדם ידע את חווה אשתו'. 'ותפקחנה עיני שניהם', רומז השפ"א - שתי העינים.

אך אתגר זה איננו קל כלל ועיקר. כיצד אפשר להסתכל בעין השמאלית ולא לתור אחרי עינינו? כיצד אפשר ליטול חלק במציאות הגשמית שבקרבה אנו חיים, להתוודע אליה, לגעת בה, לראות אותה בעין, ולא לתור אחריה, לא לקבלה כמות שהיא, להכניס מיד גם את העין הימנית?

ר' אברהם יהושע העשיל מאפטא, מגדולי תלמידי ר' אלימלך מליז'נסק, מבקש לבאר את המדרש שהבאנו לעיל:

"עוד י"ל ע"ד רמז, דהנה אחז"ל (נדה לא.) שהקב"ה יושב ומספר רביעותיהן של ישראל ועד"ז ניסמית עינו של בלעם הרשע שאמר מי שהוא טהור ומשרתיו טהורים יציץ בדבר הזה ומזה ניסמית עינו, דכתיב נאם הגבר שתום העין ע"כ. והענין הוא, כי בלעם הרשע רצה להרע לישראל בכל מה שיוכל וחשב שבזה יוכל להרע להם במה שיסתכל בענין התחלת הויות גופם. והיינו שרצה להסתכל בעינו הרעה לראות ברע בגוף כל אחד מישראל מעת הריון מצד תאוות אב ואם. וזהו כוונתו מה שהתרעם ואמר מי שהוא טהור ומשרתיו טהורים וקדושים יציץ בדבר הזה. אך כוונתו היתה לגנות הזווגים של ישראל ולהרע להם מצד גופם. אבל הכתוב אומר נאם הגבר שתום העין, ר"ל שניסמית עינו בזה שלא היה יכול להסתכל בזה להרע להם. כי ישראל קדושים הם ומופרשים ומובדלים הם מכל תאוות גשמיות וכל ענין שעושין כוונתם הוא רק לעשות כדוגמא של מעלה בהעולמות עליונים" (אוהב ישראל, בלק).

בלעם הרשע, מתענין ברביעותיהם של ישראל, מפני שזו ההזדמנות לפגוש את ישראל בגשמיותם המוחלטת. במקום שבו אין תורה ואין רוח, אין קדושה ואין טהרה. המקום שבו אין הבדל בין אדם לבין בהמה, ובנקודת תורפה זו, ביקש בלעם לקלל. אולם כאן נסתמאה עינו של בלעם - 'כי ישראל קדושים הם ומופרשים ומובדלים הם מכל תאוות גשמיות וכל ענין שעושין כוונתם הוא רק לעשות כדוגמא של מעלה בהעולמות עליונים'.

הרבי מאפטא מלמדנו כי נשמתם של ישראל, רוחם וייעודם, באים לידי ביטוי גם במדרגות הנמוכות יותר של הקיום. ציפייתו של ד' יתברך לאותה הטיפה שתוליד את הצדיק משקפת את המניע הפנימי הניצב גם בבסיסו של הזיווג היהודי, כך על פי הרבי מאפטא.

אולם נדמה, כי אפשר לנתח את הדברים על פי התובנה החדשה שלימדנו השפת אמת לעיל.

ישנה ראיה של 'לא תתורו'. זוהי הסתכלות של תאווה, של מציצנות וסקרנות. זוהי עינו של בלעם, וכך הוא מסתכל על המציאות, ומתוכה הוא מבקש גם להשפיע עליה.

אך לעומתה, ישנה ראיה של התבוננות, של פְּנִים. ראיה שהיא בחינת 'עין ימין', שהיא בחינת עינו של משה, ראיה המתבוננת מסוף העולם ועד קצהו, ראיה במציאות שמצליחה להעמיק מעל ומעבר למציאות השטוחה ובָזה לה.

כך מתבונן הקב"ה על הרביעה, על הזיווג אך עיניו, כביכול, רואות דבר אחר.

ד' יתברך, מלמד את משה ודרכו את כלנו, להשתמש בעין השמאלית אך להתבונן במציאות דרך העין הימנית.

הקב"ה, כך גם גלה בלעם הרשע, יושב וצופה בישראל מזדווגין, אך הוא רואה אותם, כביכול בעינו הימנית. הוא איננו רואה תאווה, הוא איננו רואה יצרים, הוא רואה טיפה שיש בה פוטנציאל להוליד צדיק, ואת זה לא הבין בלעם, ועל כך, מלמדנו השפ"א נסתתמה עינו הימנית. בלעם רואה את המציאות דרך העין השמאלית, ועין זו רואה את מה שיש כמות שהוא. אין דבר מעבר לו, אין עומק תחתיו, אין חיות ואין קדושה בפנימיותו, הטיפה, טיפה סרוחה היא, ואף בלעם שוקע באותה מציאות ירודה.

ר' נתן מנמירוב שהפך את תורותיו של ר' נחמן לתפילות, מתרגם את ההדרכה שראינו בתורותיו של ר' נחמן לתפילה הבאה:

"ובכן יהי רצון מלפניך ד' אלהינו ואלהי אבותינו, מלא רחמים, שתרחם עלינו ותעזרנו ותושיענו מהרה שנתחיל מעתה לקדש את שבעת הנרות המאירין אל מול פני המנורה הקדושה, שהם העינים והאזנים והפה והחטם. ותזכני לקדש את פי שלא יצא דבר שקר מפי לעולם, ולא שום דבור הפוגם את הפה, חס ושלום, רק כל דבורי יהיו דברי אמת תמיד בקדושה ובטהרה. ואזכה לקדש את פי בתורה ובתפלה ובכל מיני דבורים המקדשין את הפה, ותזכני לקדש את עיני ותעזרני להעצים את עיני מראות ברע, ותהיה בעזרי שלא יהיה לי שום הסתכלות על שום דבר שבעולם הזה כלל. ובפרט תעזרני ותצילני ותמלטני, שלא אסתכל, חס ושלום, על שום דבר המביא לידי הרהור, חס ושלום. חוס וחנני ורחם עלי והצילני, ומלט נפשי מעתה מפגם הראות, ולא אתור אחר לבבי ואחר עיני, "העבר עיני מראות שוא בדרכיך חייני", וזכני לקדש את אזני, ואזכה לשמע תמיד דברי חכמים אמתיים ולהאמין בהם, ויהיה לי אמונת חכמים בשלמות. ותהיה בעזרי שאטה אזני תמיד לשמע דברי חכמים אמתיים, ויכנסו דבריהם באזני, ויעוררו את לבבי באמת לשוב אליך ולעשות רצונך תמיד. ותשמרני ותצילני, שלא אשמע לעולם ולא יכנס באזני שום דבור הפגום, ולא אשמע ולא אקבל שום דבור לשון הרע ורכילות. ולא אשמע דבורי נבול פה לעולם, ולא שום דבור פגום. רק אזכה לשמע תמיד דבורים קדושים מפי צדיקים וכשרים אמתיים, דבורים המקדשים את אזן השומעים. וזכני שיהיה לי יראת שמים באמת, ועל ידי זה אזכה לקדש את חטמי, ויקוים בי מקרא שכתוב: 'והריחו ביראת ה'" (ליקוטי תפילות ח"א כא').

ה'בפרט' שמגיע לאחר המשפט המודגש, מבקש להנצל מן התאוות ומן היצרים, אך המשפט המודגש, מבקש להנצל מן ה'זמן של העולם הזה', מן הסופיות שלו, מן החומריות שלו, ומתוך כך מבקש הוא את העיוורון המוחלט.

לו היינו תלמידיו של השפת אמת, והיינו מצווים על ידו להפוך את תורותיו לתפילות, היינו פורשים את מערכי הלב שיש בנו, מתוך תקוה שד' יתברך אשר לו מענה לשון, יעשה מהן תפילות:

ובכן יהי רצון מלפניך ד' א-להינו וא-להי אבותינו, מלא רחמים, שתרחם עלינו ותן בליבנו בינה להסתכל ולהתבונן.

למד את עינינו הימנית, לראות מקצה העולם ועד קצהו, הגלה נא וחשוף קדושתך הנמצאת בכל, ושהכל ישווה בעינינו ונדע באמת כי הכל הבל ואין עוד מלבדך, והכל נחשב כאין לפניך.

למד את עינינו השמאלית, לראות את המציאות כמות שהיא. לא לוותר על דבר, לא לשמוט דבר, לא להניח למראה אחד, לטעם אחד, לריח אחד בעולמך בלי שייגאל במבטנו. למד אותנו להיות בתוך עולמך שבראת בששה ימים, לפעול בו ועליו.

אנא ד', רחום וחנון, תן בנו את התבונה לראות בשתי עינים. למד כל עין להכיר בקיומה של השניה, לא לפסול אותה, לא לצמצם את חילה. האר את עינינו ולמד אותן לשוחח ביניהן, להפרות אחת את השניה ולבוא עם שיח מופרה זה אל המציאות.

זכנו, ד' יתברך, לחיות בשני העולמות גם יחד - העולם הזה והעולם הבא.