פרשת דברים - איכה אשא לבדי

  • הרב אמנון בזק

פרשת דברים - "איכה אשא לבדי" / הרב אמנון בזק

א. פרשת יתרו ופרשת דברים

בפרשתנו סוקר משה אירועים היסטוריים שעברו על עם ישראל במדבר, ובראשם - הקמת מערכת המשפט בישראל. לכאורה, סקירה זו מתייחסת למסופר בתחילת פרשת יתרו (שמות י"ח, יג-כו). נציג תחילה את שני התיאורים זה מול זה, ונדגיש את קווי הדמיון שביניהם:

פרשת יתרו

פרשת דברים

ויהי ממחרת, וישב משה לשפֹּט את העם, ויעמֹד העם על משה מן הבֹּקר עד הערב: וירא חֹתן משה את כל אשר הוא עֹשה לעם, ויאמר - מה הדבר הזה אשר אתה עֹשה לעם, מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נִצב עליך מן בֹּקר עד ערב: ויאמר משה לחֹתנו - כי יבֹא אלי העם לדרש א-לוהים: כי יהיה להם דבר בא אלי, ושפטתי בין איש ובין רעהו, והודעתי את חֻקי הא-לוהים ואת תורתיו: ויאמר חֹתן משה אליו - לא טוב הדבר אשר אתה עֹשה: נבֹל תִבֹּל גם אתה גם העם הזה אשר עמך, כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשֹהוּ לבדך: עתה שמע בקֹלי, איעצך ויהי א-לוהים עמך, היה אתה לעם מול הא-לוהים והבאת אתה את הדברים אל הא-לוהים: והזהרתה אתהם את החֻקים ואת התורֹת, והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון: ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שֹנאי בצע, ושמת עלֵהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמִשים ושרי עשרֹת: ושפטו את העם בכל עת, והיה כל הדבר הגדֹל יביאו אליך וכל הדבר הקטֹן ישפטו הם, והקל מעליך ונשאו אִתך: אם את הדבר הזה תעשה וצִוך א-לוהים ויכֹלת עמֹד, וגם כל העם הזה על מקֹמו יבא בשלום: וישמע משה לקול חֹתנו ויעש כל אשר אמר: ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל ויתן אֹתם ראשים על העם, שרי אלפים שרי מאות שרי חמִשים ושרי עשרֹת: ושפטו את העם בכל עת, את הדבר הקשה יביאון אל משה וכל הדבר הקטן ישפּוטו הם:

ואֹמר אלכם בעת ההִוא לאמֹר - לא אוכל לבדי שאת אתכם: ה' א-לוהיכם הִרבה אתכם והִנכם היום ככוכבי השמים לרֹב: ה' א-לוהי אבותֵכם יֹסֵף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם: איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם: הבו לכם אנשים חכמים ונבֹנים וידֻעים לשבטיכם ואשימם בראשיכם: ותענו אֹתי ותאמרו - טוב הדבר אשר דברת לעשות: ואקח את ראשי שבטיכם, אנשים חכמים וידֻעים, ואתן אֹתם ראשים עליכם, שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמִשים ושרי עשרֹת ושֹטרים לשבטיכם: ואצוה את שֹפטיכם בעת ההִוא לאמֹר - שמֹעַ בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו: לא תכירו פנים במשפט, כקטֹן כגדֹל תשמעון, לא תגורו מפני איש כי המשפט לא-לוהים הוא, והדבר אשר יקשה מכם תַקרִבון אֵלי ושמעתיו: ואצוה אתכם בעת ההִוא את כל הדברים אשר תעשון:

המשותף לשני התיאורים הוא העלאת הצורך בהוספת שופטים לבני ישראל, מתוך ההכרה שמשה לבדו אינו יכול להיות שופט לעם שלם. כתוצאה מכך, מתמנים "שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמישים ושרי עשרות", האמורים לסייע למשה לשאת את משא העם. עם זאת, מודגש שאת הדבר הקשה יביאו השופטים לפני משה.

ברם, כמו בפרשיות רבות בספר דברים, גם כאן נמצאים בצד קווי הדמיון הבדלים משמעותיים בין שני התיאורים:

א. ההבדל הבולט ביותר הוא, כמובן, חלקו של יתרו במינוי השופטים. ספר שמות מציג את הרעיון כנובע מיתרו, כשהוא זה המכיר במצוקתו של משה ומציע את הפתרון. בפרשתנו, לעומת זאת, יתרו לא נזכר כלל. לבעיה זו התייחס הרמב"ן, והעלה כמה הסברים: "ונראה בעיני שלא רצה להזכירו במעמד כל ישראל (1) לענוותו; (2) או שלא יהיה לכבוד לו שיזכיר לדור הזה כי אשה כושית לקח; (3) ויתכן שהטעם, מפני שנמלך בשכינה ועל פי הגבורה נעשה הענין ההוא" (רמב"ן א', יח).

ב. בחומש שמות, יתרו אומר למשה שהוא זה שיבחר את השופטים - "ואתה תחזה", וכך אכן נוהג משה בפועל: "ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל". בפרשתנו, לעומת זאת, משה מציע לעם לבחור בעצמם את שופטיהם - "הבו לכם אנשים חכמים ונבֹנים וידֻעים לשבטיכם ואשימם בראשיכם", ונראה שאכן כך העם עשה, שהרי הוא הגיב לדברי משה במילים "טוב הדבר אשר דברת לעשות". לכאורה, כוונת משה בהמשך - "ואקח את ראשי שבטיכם... ואתן אותם ראשים עליכם" - היא לאנשים שהעם בחר, ומשה רק מינה אותם לראשים.

ג. יתרו מציע לבחור אנשים בעלי רמה מוסרית גבוהה - "אנשי חיל, יראי א-לוהים, אנשי אמת, שונאי בצע". משה, לעומתו, מדגיש את הצד האינטלקטואלי: "אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם".

ד. בפרשתנו מסופר שמשה הדגיש באוזני השופטים את חשיבותו של משפט הצדק: "שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו: לא תכירו פנים במשפט, כקטון כגדול תשמעון, לא תגורו מפני איש כי המשפט לא-לוהים הוא". אזהרות אלו לא נזכרו בפרשת יתרו.

ה. יתרו מזכיר רק את מערכת המשפט, ואילו משה מוסיף - "ושוטרים לשבטיכם".

מה משמעותם של הבדלים אלו?

ב. "ראשים" לעומת "שופטים"

דומה, שניתן לבאר את משמעותם של כל ההבדלים הללו בעזרת ההבדל החשוב ביותר בין שתי הפרשיות, שטרם התייחסנו אליו. הצעתו של יתרו מתייחסת כולה לפן המשפט: יתרו רואה את המוני בית ישראל צובאים לפתחו של משה "לדרוש א-לוהים", והוא מציע לו למנות מערכת שלמה של שופטים, שישפטו את העם במקומו וישאירו לו את העיסוק בהוראת התורה וחוקי ה', ואת סמכותו כערכאה שיפוטית עליונה במקרה של ספק. לכן, הנבחרים צריכים להיות בעלי אישיות מוסרית גבוהה, כדי שיוכלו לתפקד כשופטים. מסיבה זו, משימת בחירת השופטים מוטלת על משה בלבד[1].

לעומת זאת, משה מתאר מציאות שונה, ולפיה הבעיה הייתה לא רק במערכת השיפוטית אלא בהנהגת העם באופן כללי: "לא אוכל לבדי שאת אתכם: ה' א-לוהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרֹב... איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם". ביטויים אלו מתייחסים לכלל הנהגת ישראל, וכפי שכתב רש"י:

"טרחכם - מלמד שהיו ישראל טרחנין. היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין, אומר: יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, מוסיף אני עליכם דיינין.

ומשאכם - מלמד שהיו אפיקורסין. הקדים משה לצאת, אמרו: מה ראה בן עמרם לצאת? שמא אינו שפוי בתוך ביתו?! איחר לצאת, אמרו: מה ראה בן עמרם שלא לצאת? מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות!

וריבכם - מלמד שהיו רוגנים". (רש"י א', יב)

ואכן, הביטוי "לא אוכל לבדי שאת אתכם" הוא ציטוט כמעט מדוייק מדברי משה בהקשר אחר לחלוטין - בפרשת המתאווים:

"לא אוכל אנֹכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני". (במדבר י"א, יד)

בפרשת המתאווים לא דובר כלל על ענייני משפט, אלא על נושא ההנהגה באופן כללי. על כן, הדגש בפרשתנו הוא לא על מינוי שופטים דווקא, אלא על מינוי מנהיגים: "ואשימם בראשיכם", "ואתן אותם ראשים עליכם". נושא השיפוט נזכר בפרשה רק כבדרך אגב (בפס' טז)[2]. מסתבר אפוא, שעל אף שיוזם רעיון הקמת מערכת המשפט היה יתרו, הביצוע בפועל היה שונה במידה רבה. משה הבין שהבעיה למעשה הרבה יותר רחבה מכפי שצייר אותה יתרו, ולכן לא נזכר שמו של יתרו בפרשתנו.

בדרך זו מיושבים ממילא כל ההבדלים שעליהם עמדנו לעיל. יתרו, שהתייחס דווקא למערכת המשפט, הדגיש את הצורך בבחירת אנשים בעלי סגולות שיפוט מיוחדות: "אנשי חיל, יראי א-לוהים, אנשי אמת, שונאי בצע". משה, לעומתו, חיפש אנשים הראויים להיות מנהיגים, ועל כן הדגיש את הצורך באנשים "חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם". כמו כן, בשעה שיתרו מדבר על מערכת שיפוט שרק משה יבחר, הרי שמשה מדבר על הנהגה שלטונית, ומציע - אולי לראשונה בהיסטוריה - שלטון דמוקרטי שייבחר ע"י העם.

כעת מובן גם מדוע משה צריך לצוות על השופטים "ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו", אזהרה שלא נזכרה בפרשת יתרו. יתרו הציע לבחור אנשים בעלי רמה מוסרית גבוהה, הראויים להיות שופטים, ואותם אין צורך לצוות על משפט צדק. לעומת זאת, משה בחר אנשים בעלי יכולת הנהגה מדינית, ועל כן יש מקום להזהירם במיוחד למלא גם את תפקידם כשופטים בצורה הטובה ביותר, בדרכי האמת והצדק.

כך מובן גם ההבדל האחרון: בעוד שיתרו דיבר רק על מערכת משפט - משה דיבר על מוסדות הנהגה כלליים, ולכן רק משה הזכיר את מינוי "שוטרים לשבטיכם".

ג. "ראשים" לעומת "זקנים"

ביאור ההבדלים שבין פרשתנו לבין פרשת יתרו בדרך שבה הלכנו מחדד קושי מכיוון אחר. כאמור, לפי פרשתנו משה התלונן על חוסר יכולתו להנהיג את העם לבד, בדומה מאוד לאמור בפרשת המתאווים. ברם, בפרשת המתאווים קיבל משה פתרון אחר:

"ויאמר ה' אל משה - אֶספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זִקני העם ושֹטריו, ולקחת אֹתם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך: וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך". (במדבר י"א, טז-יז)

מהו היחס שבין שני הפתרונות?

נראה, שגם כאן מייצגות שתי הפרשיות שני פתרונות שונים. בספר במדבר מתואר כיצד משה פונה לקב"ה בהבעת ייאושו מן המצב הקיים, והוא מתבטא בחריפות יתרה:

"ויאמר משה אל ה' - למה הרֵעֹת לעבדך ולמה לא מצתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי: האנֹכי הריתי את כל העם הזה אם אנֹכי ילדתיהו, כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את היֹנק על האדמה אשר נשבעת לאבֹתיו: מאין לי בשר לתת לכל העם הזה כי יבכו עלי לאמֹר תנה לנו בשר ונאכלה: לא אוכל אנֹכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני: ואם ככה את עֹשה לי - הרגני נא הרֹג אם מצאתי חן בעיניך, ואל אראה ברעתי". (במדבר י"א, יא-טו)

הפנייה לקב"ה מובילה לפתרון של הנהגה נבואית: שבעים הזקנים יתפקדו כהנהגה רוחנית נוספת לעם ישראל.

לעומת זאת, בפרשתנו מביע משה את קשייו דווקא באזני העם:

"לא אוכל לבדי שאת אתכם: ה' א-לוהיכם הִרבה אתכם והִנכם היום ככוכבי השמים לרֹב: ה' א-לוהי אבותֵכם יֹסֵף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם: איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם". (א', ט-יב)

אשר על כן, גם הפתרון מגיע דווקא בעזרת העם, כפי שתיארנו לעיל. העם בוחר באנשים חכמים ונבונים, ולא בנביאים, כמי שיסייעו למשה בהנהגה.


הבדל זה איננו מקרי. לאורך כל ספר דברים, כפי שבע"ה נראה בפרשיות הבאות, אנו עומדים על התופעה שספר דברים מדגיש את הצד האנושי, הן במצוות והן בתיאורים ההיסטוריים[3]. לא ייפלא, אפוא, ששני החומשים מציגים שתי מערכות נפרדות המסייעות בהנהגת העם: ספר במדבר מציג את מערכת שבעים הזקנים, המסייעת בהנהגה הרוחנית של העם, מכוח הנבואה שהזקנים זכו לה; ואילו ספר דברים מתאר את מערכת השרים - ראשי העם, שנבחרו ע"י העם לסייע בהנהגה הגשמית השגרתית.



[1] אמנם, כבר תמה ראב"ע (שמות י"ח, כא): "יש לתמוה, אם פירוש אלה השרים כמשמעם - יהיה מספרם יותר משבעים אלף וט' אלפים, וזה רחוק מאוד להיות שרים רבים כאלה, והכתוב אמר 'בפשע ארץ רבים שריה' (משלי כ"ח, ב)... ותמצא בהם כל המידות הטובות הנזכרות, והם מיוצאי מצרים שלמדו מעשיהם, וכתוב 'כמעשה ארץ מצרים'. והנה דור המדבר, שלימדם משה מ' שנה, ולא הוצרכו לעשות אומנות כי לחמם ניתן, ומימיהם נאמנים, והמן מפקח, הפך המינים שהתאוו מה שאין רגילים לאכול במצרים, ומשה אמר להם בשנות הארבעים 'ולא נתן ה' לכם לב לדעת'. והנה יש לתמוה: איך ימצא המספר הנזכר שיהיו כולם חכמים ונבונים?". במאמר מוסגר, יש להעיר על המספר שהזכיר ראב"ע (יותר מ79,000-): רש"י בפרשת יתרו (ע"פ הגמרא בסנהדרין יח ע"א) כתב: "שרי אלפים - הם היו שש מאות שרים לשש מאות אלף; שרי מאות - ששת אלפים היו; שרי חמשים - שנים עשר אלף; שרי עשרות - ששים אלף", ולפי דבריו היו 'רק' 78,600 שרים-שופטים. מכל מקום, ראב"ע פותר את הקושי הזה ע"י צמצום מספר השופטים, מתוך הבנת הביטויים בפרשה באופן שונה: "והנכון בעיני, כי 'שרי אלפים' הם שתחת ידם אלף איש עבדיו או נעריו או שכיריו, אולי אלה הם ראשי השבטים, והיה מספרם שנים עשר; ו'שרי המאות' הם רבים; ו'שרי חמשים', כדרך 'וחמשים איש רצים לפניו'". לעומת זאת, בפירושו הקצר שם כתב ראב"ע: "יש אומרים, כי כלם היו אלף ומאה וששים, ואחרים אמרו שהיו שמונה ושבעים ושש מאות, ואחרים אמרו אחד עשר אלף ומאה ועשרה. ולא ארצה להאריך להזכיר חשבון אלה, כי דקדוק הלשון יכחישם. והאמת מה שאמרו הקדמונים, שהיו כל השרים שמונה ושבעים אלף ושש מאות".

[2] ייתכן גם שנושא המשפט בפרשתנו אינו חלק מהסיפור העיקרי, שהרי לאחר סיום תיאור בחירת ה"ראשים" נאמר: "ואצווה את שופטיכם בעת ההיא לאמור" - כלומר, לאו דווקא כחלק מהאירוע שתואר לפני כן.

[3]. כהדגמה קצרה, נביא רק דוגמא קטנה לשני התחומים. במצוות - השווה את הטעם למצוַת השבת שבעשרת הדברות שבפרשת יתרו ("כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם, וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו") למצוַת השבת שבעשרת הדברות שבפרשת ואתחנן ("למען ינוח עבדך ואמתך כמוך: וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' א-לוהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן ציווך ה' א-לוהיך לעשות את יום השבת"). בתיאור היסטורי - השווה בין תיאור מלחמת עמלק בספר שמות, המוצגת כמלחמה דתית (שמות י"ז, ח-טז), לבין תיאור המלחמה בספר דברים, המדגיש את אופיו המוסרי המושחת של עמלק (דברים כ"ה, יח - "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך").