דברים | אלה הדברים
חלקים נכבדים מספר דברים הם נאומיו של משה רבנו. הראשון שבהם פותח את הספר, ובתחילתו פתיחה קצרה. חז"ל במדרש ראו בפתיחה זו הארה על הנאומים כולם:
"...אמר הקב"ה: ראה לשונה של תורה - מה חביבה, שמרפא את הלשון. מניין? שכן כתיב 'מרפא לשון עץ חיים', ואין עץ חיים אלא תורה, שנאמר 'עץ חיים היא למחזיקים בה'.
ולשונה של תורה מתיר את הלשון? תדע לך, לעתיד לבוא הקב"ה מעלה מגן עדן אילנות של תורה משובחים, ומה הוא שבחן? שהן מרפאין את הלשון, שנאמר 'ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה' וגו'. מנין שהיא רפואה של לשון? שנאמר: 'והיה פריו למאכל ועליהו לתרופה'. רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי - חד אמר לתרפיון (אוכל), וחד אמר - כל שהוא אלם ולועט הימנו, לשונו מתרפא ומצחצחה מיד בדברי תורה, שכך כתיב 'מזה ומזה', ואין מזה ומזה אלא תורה, שנאמר 'מזה ומזה הם כתובים'.
ריש לקיש אמר: מה לנו ללמוד ממקום אחר? נלמוד ממקומו. הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו 'לא איש דברים אנכי', כיון שזכה לתורה - נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים. מניין? ממה שקרינו בענין 'אלה הדברים אשר דבר משה'".
לדברי המדרש, דברי התורה מרפאים את הלשון ומאפשרים לאדם לדבר. יש אנשים שמדברים הרבה, ויש כאלה שכמות הדיבור שלהם מועטת, אך נראה שלא עליהם מדבר המדרש. חלוקה זו היא חלוקה של כמות: יכול אדם לדבר הרבה ולא לומר כלום, מאידך - יכול יהודי לומר מילה או שתים שעולם שלם גנוז בהן. אך נראה שגם על תופעה זו המדרש אינו מדבר. לא על הכמות ולא על איכותו של הדיבור, אלא הבירור הוא על כושר הדיבור.
אם נתבונן לרגע באמירות שאנו אומרים לעצמנו ולסובבים אותנו, לא במקצועיות שבהן אלא באמוניות, בערכיות ובמוסריות שבהן, נגלה שיש בהן הרבה מהיומרה. מי שמנו לומר אותן?!
לכאורה, או שדברינו חסרי כיסוי או שעלינו לשתוק.
המדרש פותח את הפתח לדיבור - התורה. דברים של אמת, של עומק ושל יושר ניתן לומר מתוך תורה. הקשבה לדבר ה' - רק היא מרפאת לשון ומאפשרת לומר אמירות. משה רבנו, שזכה לתורה, יכול גם לדבר.
לכן דברי משה הם חומש חדש. הם לא סתם דיבורים שדיבר מאן דהו אי פעם; הם דברים של אמת - "אלה הדברים אשר דיבר משה".
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)