פרשת האזינו - ייחודה של שירת האזינו

  • הרב אמנון בזק

 

א. ימצאהו בארץ מדבר?

לשירת האזינו קודמת פתיחה מפורטת בסוף פרשת וילך, היוצרת ציפייה אצל הקורא לקראת אותה שירה מיוחדת, שעליה נאמר שגם בשעות הקשות של עם ישראל היא "לא תִשָכח מפי זרעו" (ל"א, כא). והנה, דווקא לאור ציפייה זו, השירה מעוררת תמיהות רבות, הן על מה שיש בה והן על מה שאין בה.

נפתח במה שאין בה: לאחר פסוקי הפתיחה, המתארים את הניגוד שבין הקב"ה - "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, א-ל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא", לבין עם ישראל - "דור עקש ופתלתול... עם נבל ולא חכם", מתואר המפגש הראשון שבין הקב"ה ובין כנסת ישראל:

"זכֹר ימות עולם בִּינוּ שנות דור ודור, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך: בהנחל עליון גויִם בהפרידו בני אדם, יצב גבֻלֹת עמים למספר בני ישראל: כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו: ימצאהו בארץ מדבר ובתֹהו ילל ישִמן, יסֹבבנהו יבוננהו יצרנְהו כאישון עינו: כנשר יעיר קִנו על גוזליו ירחף, יפרֹש כנפיו יקחהו, ישאהו על אברתו: ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר: ירכִּבהו על במותי ארץ ויאכל תנובֹת שדי, וינִקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור: חמאת בקר וחלב צאן עם חלב כרים ואילים בני בשן ועתודים עם חלב כִּליות חטה ודם ענב תשתה חמר". (ל"ב, ז-יד)

מפסוקים אלו ניתן ללמוד שלוש נקודות מרכזיות:

א. מן השלב הראשון של האנושות, שבו נפרדו בני האדם לעמים השונים, נבחרה ארץ מיוחדת לעם ישראל, עַם ה'.

ב. המפגש הראשון בין הקב"ה לבין עם ישראל התקיים במדבר.

ג. הקב"ה שמר היטב על ישראל במדבר, והביא אותם אל ארץ פורייה ומבורכת.

החידוש המרכזי הוא, כמובן, בנקודה השנייה. השירה פותחת את ההיסטוריה של עם ישראל בתקופת המדבר. אין שום איזכור לאבות, לַברית עם האבות, לשעבוד במצרים וליציאה משם עד לקריעת ים סוף, ואף נתינת התורה אינה מוזכרת[1]. יתרה מזאת: המפגש הראשון מתואר במילים "ימצאהו בארץ מדבר". מילים אלו מעוררות את הרושם של מפגש כמעט אקראי, והדברים תמוהים: הלא הקב"ה בעצמו הביא את בני ישראל למדבר, וכיצד ניתן לומר שהוא 'מצאם' במדבר[2]?

ב. אשביתה מאנוש זכרם

בהמשך השירה נוספת תמיהה אחרת. השירה מתארת כיצד עם ישראל משיב לקב"ה רעה תחת טובה, והקב"ה כועס על כך ומבקש להעניש את בני ישראל באופן חריף:

"וישמן ישֻרון ויבעט, שמנת עבית כשית, ויטֹש א-לוה עשהו וינבל צור ישֻעתו: יקנִאֻהו בזרים, בתועבת יכעיסהו... וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנֹתיו... אֶספה עלימו רעות, חצי אכלה בם". (ל"ב, טו-כג)

עד לשלב זה אין בשירה חידוש מיוחד מעבר לאמור בפרשת התוכחה. אולם ההפתעה מגיעה בהמשך: השירה איננה מזכירה את האפשרות של גלות, ובמקום זה מועלית אפשרות מרחיקת לכת הרבה יותר - אובדנו, ח"ו, של עם ישראל: "אמרתי אפאיהם, אשביתה מאנוש זכרם"!

אמנם אפשרות זו נשללת לבסוף, אך לא מכוח תשובה עתידית של בני ישראל[3] ואף לא מכוח זכות אבות[4], אלא רק בגלל החשש מפני חילול השם:

"לולי כעס אויב אגוּר פן ינכְּרוּ צרימו, פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת". (ל"ב, כז)

רק בגלל החשש מפני חילול השם, מגיעה ישועתם של בני ישראל על ידי ענישת האויב: "אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר מדם חלל ושִביה ראש פרעות אויב" (ל"ב, מב), ובסיומו של תהליך זה יתקיים: "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום, ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו" (ל"ב, מג). אין כאן תיאור בסגנון של נבואות אחרית הימים האופטימליות, אלא רק השבת המצב לקדמותו.

אם נסכם את האמור עד כאן, נוכל לציין שבשירה אין כל זכות מיוחדת לעם ישראל. אין בשירה זכות אבות, אין בה התייחסות לרמתו המוסרית או הדתית של עם ישראל, ואין בה שום סיבה נראית לעין לכך שהקב"ה בחר דווקא בעם ישראל. מנגד, מועלית בה האפשרות להשמיד את עם ישראל בעקבות חטאיו, ואפשרות זו נשללת רק בגלל החשש מפני חילול השם. האם כך אמורה להיראות השירה שתלווה את עם ישראל בכל הדורות?

ג. הלא הוא אביך קנך

נראה, שדווקא שאלות אלו מבארות את משמעותה העיקרית של השירה. אילו הייתה השירה מבססת את יחסי הקב"ה ועם ישראל על נקודות חיוביות בעם ישראל ובאבותיו - הרי שהייתה נלווית אליהן בהכרח נימה של התניה, של קשר גומלין בין קיומן של נקודות חיוביות אלו לבין עצם הזיקה שבין הקב"ה לבין עם ישראל. השירה מבקשת לבסס את הזיקה הזו דווקא על הרובד הנמוך ביותר והבסיסי ביותר, שאין מאחוריו סיבה הגיונית-ערכית. קשר זה דומה לקשר הקיים בין ההורים לילדיהם, ואכן - דימוי זה חוזר שוב ושוב במהלך השירה:

"שִחת לו לא בניו מומם דור עִקֵש ופתלתֹל: הלה' תגמלו זאת... הלוא הוא אביך קנך, הוא עשך ויכֹננך... וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנֹתיו... ויאמר - אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם, כי דור תהפֻּכֹת המה בנים לא אמֻן בם".

מעבר לרובד זה, קיים גורם נוסף שהוא בסיסי אפילו יותר. עלול לקרות, ח"ו, שהורים מנתקים לחלוטין את הקשר עם ילדיהם, ואף פוגעים בהם, ותחושה כזו מועלית בשירה. אולם תסריט זה, כך מובטח בשירה, לא יתממש, בשל החשש מפני חילול השם. גורם זה אינו קשור לעומק הקשר שבין הקב"ה לעם ישראל, ואין לו, אכן, מקבילה ביחסים שבין ההורים לילדיהם; אולם הוא מהווה קרקע יציבה מאין כמותה לקיומו הנצחי של רובד בסיסי ביחסי הקב"ה וכנסת ישראל. אין זה, כמובן, הרובד היחיד, אולם רובד זה קיים, וחשוב עד מאוד לדעת שאכן הוא קיים.

לקיומו של רובד זה ישנה חשיבות מרובה דווקא במציאות שלשמה מיועדת כל השירה, כאמור בפרשה הקודמת - מציאות שבה עם ישראל שוכח את הקב"ה:

"כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבֹתיו, זבת חלב ודבש, ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים ועבדום ונִאצוני והפר את בריתי: והיה כי תמצאןָ אֹתו רעות רבות וצרות, וענתה השירה הזאת לפניו לעֵד כי לא תשכח מפי זרעו, כי ידעתי את יצרו אשר הוא עֹשה היום בטרם אביאנוּ אל הארץ אשר נשבעתי". (ל"א, כ-כא)

הידיעה כי גם כאשר בני ישראל ידרדרו למ"ט שערי טומאה, עדיין יישארו הם בניו של הקב"ה - תישאר תמיד בתת-המודע הקולקטיבי של העם ותהווה בסיס לגאולה העתידה.

משום כך מתעלמת השירה מן האבות, המייצגים את זכויותיהם של בני ישראל, ומן הברית שנכרתה בהר סיני, המייצגת את מעלתם המוסרית[5]. השירה מתמקדת בעצם הבחירה הבלתי-מוסברת של הקב"ה בעם ישראל, ומשום כך היא מתארת בחינה מסוימת שעל פיה הקשר התחיל דווקא במדבר. אמנם, בחינה זו מחדדת את חומרת הבגידה של בני ישראל בקב"ה, שגמל להם חסדים ללא סיבה הגיונית, ועל כן דווקא כאן מועלית אפשרות מחייה מוחלטת של עם ישראל. גלות אינה מוזכרת, משום שגלות בהגדרתה היא תופעה זמנית, בעוד שכאן מועלית אפשרות של ניתוק מוחלט. אולם גם במציאות כזו - השירה מבטיחה שבסופו של דבר הקב"ה יכפר אדמתו עמו.

ד. ולא דיבר ה' למחות את שם ישראל

בכמה מקומות במקרא אנו מוצאים יישום לרעיון של פרשת האזינו. ספרי הנביאים מלאים בפרשיות חטא-עונש-גאולה, כשבדרך כלל - בעיקר בספר שופטים - הגאולה נובעת מתשובה, כהמשך של פרשת התשובה שבפרשת וילך. ברם, לקראת סוף תקופת המלכים, עם ישראל נזקק לאמצעים נוספים להצלתו. בתקופת יהואחז בן יהוא מלך ישראל, שעשה הרע בעיני ה', נמנעה השמדתם של שבטי ישראל רק מכוח זכות אבות, כהמשכה של פרשת התוכחה שבפרשת בחוקותי:

"וחזאל מלך ארם לחץ את ישראל כל ימי יהואחז: ויָחָן ה' אֹתם וירחמם ויפן אליהם למען בריתו את אברהם יצחק ויעקב, ולא אבה השחיתם ולא השליכם מעל פניו עד עתה". (מלכים ב' י"ג, כב-כג)

ברם, נראה שבשלב זה "תמה זכות אבות"[6]. בפרק הבא, שבו מסופר על חטאות ירבעם בן יואש מלך ישראל, בולטת השמטת זכות האבות, ובמקומה עולות נימות המקשרות אותנו באופן ישיר לשירת האזינו:

"הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה כדבר ה' א-לוהי ישראל אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמִתי הנביא אשר מגת החפר: כי ראה ה' את עני ישראל מֹרה מאד, ואפס עצור ואפס עזוב ואין עֹזר לישראל: ולא דבר ה' למחות את שם ישראל מתחת השמים, ויושיעם ביד ירבעם בן יואש".
(מלכים ב' י"ד, כה-כז)

ביטויים אלו מזכירים, מבחינה תוכנית ולשונית, את דברי השירה: "כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב" (ל"ב, לו). פרשת ירבעם בן יואש מוכיחה את קיומו של רובד מיוחד בקשר שבין הקב"ה ובין עם ישראל, שבו מושיע הקב"ה את ישראל גם כאשר אין הם זכאים לישועה זו.

בנבואות יחזקאל בולט במיוחד הפן הזה שביחסי הקב"ה ועם ישראל. לא פעם טוען יחזקאל שעם ישראל עולה בחומרת מעשיו על כל הגויים שמסביבו:

"לכן כה אמר ה' א-לוהים - יען המֹנכם מן הגוים אשר סביבותיכם, בחֻקותי לא הלכתם ואת משפטי לא עשיתם וכמשפטי הגויִם אשר סביבותיכם לא עשיתם".
(יחזקאל ה', ז)

"חי אני נאם ה' א-לוהים אם עשתה סדֹם אחותך היא ובנותיה כאשר עשית את ובנותיך". (יחזקאל ט"ז, מח)

בפרק ט"ז, יחזקאל מתאר את עם ישראל כאסופית, ומתעלם - כמו פרשת האזינו - מן האבות[7]. דווקא משום כך, יחזקאל מדגיש שהגאולה העתידית לא תבוא מכוח תשובה אלא מכוח הגורם של פרשת האזינו - החשש מפני חילול השם:

"לכן אמֹר לבית ישראל, כה אמר ה' א-לוהים - לא למענכם אני עֹשה בית ישראל, כי אם לשם קדשי אשר חִללתם בגוים אשר באתם שם: וקדשתי את שמי הגדול המחֻלל בגוים אשר חִללתם בתוכם, וידעו הגויִם כי אני ה', נאֻּם ה' א-לוהים, בהִקדשי בכם לעיניהם". (יחזקאל ל"ו, כב-כג)

ה. לשם שמיים

פרשת האזינו נקראת סמוך ליום הכיפורים. אחד התיאורים המפתיעים ביותר של יום זה מצוי בדברי המשנה המפורסמת שבמסכת תענית:

"אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות: בחור! שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך...". (משנה תענית כו ע"ב)

הברייתא שם (לא ע"א) מפרטת את דברי בנות ירושלים:

"תנו רבנן: יפיפיות שבהן - מה היו אומרות? 'תנו עיניכם ליופי, שאין האִשה אלא ליופי'. מיוחסות שבהן- מה היו אומרות? 'תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האִשה אלא לבנים'. מכוערות שבהם - מה היו אומרות? 'קחו מִקחכם לשום שמים' ".

מפי מו"ר הר"י מדן שמעתי כי ייתכן לראות בתיאור זה משל לכהן הגדול, הנכנס לפני ולפנים בבגדי לבן לכפר על בני ישראל. בשעה שעם ישראל הולך בדרך ה', בבחינת פרשת וילך, הכהן הגדול מבסס את תחינתו על ה"יופי" שבהתנהגותם של בני ישראל. בשעה שאין עם ישראל יכול לסמוך על מעשיו, פונה הכהן הגדול לייחוס המשפחה, ומבסס את בקשתו על זכות אבות. ובשעה שאין לעם ישראל מעשים טובים, ואף תמה זכות אבות - הרי אין לו לכהן הגדול אלא לבקש שהקב"ה יכפר לבני ישראל 'לשם שמיים': "לשם קדשי אשר חיללתם בגויים", "לולא כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו, פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת". ואף מכח זאת, בסופו של דבר - "וכפר אדמתו עמו".

 

 

[1] סביר להניח שהמפגש המתואר הוא מעמד הר סיני, אך השירה אינה מזכירה במפורש את נתינת התורה או העברת מסרים תוכניים כלשהם.

[2] המפרשים עמדו על קושי זה, גם אם לא ציינו אותו במפורש, והציעו פירושים שונים למילה "ימצאהו". אונקלוס תרגם: "סופיק צורכיהון בארע מדברא", וכך גם פירש רשב"ם: "כמו 'ומצא להם' (במדבר י"א, כב) - הקב"ה נמצא להם, הקב"ה היה סיפוק שלהם". רש"י כתב: "אותם מצא לו נאמנים בארץ המדבר, שקיבלו עליהם תורתו ומלכותו ועולו, מה שלא עשו ישמעאל ועשו". פירושים אלו נראים קשים במקצת על דרך הפשט. ראב"ע אכן ביאר את הביטוי כפשוטו: "ימצאהו - כי במדבר נכנס הכבוד עמם, ועוד, כי היו כאיש תועה במדבר לא עבר בו איש, כי כן כתוב - ובמדבר תוהו". לפירושו הראשון של ראב"ע, אכן נוצר קשר מיוחד עם הקב"ה דווקא במדבר.

[3] אפשרות שעלתה בפרשה הקודמת: "ושבת עד ה' א-לוהיך ושמעת בקולו ככל אשר אנוכי מצווך היום, אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך: ושב ה' א-לוהיך את שבותך ורחמך, ושב וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' א-לוהיך שמה" (ל', ב-ג).

[4] אפשרות שהועלתה בפרשת התוכחה שבפרשת בחוקותי: "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור" (ויקרא כ"ו, מב).

[5] כאמור בהקדמה למעמד הר סיני: "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי - והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ: ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט, ה-ו).

[6] כדעת שמואל בגמרא בשבת (נה ע"א): "מאימתי תמה זכות אבות?... ושמואל אמר: מימי חזאל, שנאמר 'וחזאל מלך ארם לחץ את ישראל כל ימי יהואחז' וכתיב 'ויחן ה' אותם וירחמם ויפן אליהם למען בריתו את אברהם יצחק ויעקב ולא אבה השחיתם ולא השליכם מעל פניו עד עתה'", וכפי שביאר שם רש"י: "אבל מכאן ואילך - השליכם, ולא פנה אל ברית אבות".

[7] הפרק פותח בתיאור עם ישראל כך: "מכֹרֹתיך ומֹלדֹתיך מארץ הכנעני, אביך האמֹרי ואמך חתית: ומולדותיך ביום הולדת אֹתך לא כרת שרך ובמים לא רֻחצת למשעי והמלח לא המלחת והחתל לא חֻתלת... ותֻשלכי אל פני השדה בגֹעל נפשך ביום הֻלדת אֹתך: ואעבֹר עליך ואראך מתבוססת בדמיך, ואֹמר לך בדמיך חיי ואֹמר לך בדמיך חיי". תיאור זה דומה במידה רבה לתיאור שבשירת האזינו, ובעיקר לביטוי "ימצאהו בארץ מדבר". ואכן, חומרת התוכחה שבפרק זה שווה בעוצמתה לחומרת הדברים שבשירה. השוואה זו פותחת את האפשרות לפרש גם בשירה את 'אבהותו' של הקב"ה לעם ישראל כאימוץ, ואכמ"ל.