פרשת ויצא - בין זרעו של יצחק לזרעו של אברהם

  • הרב שלמה ברין

פרשת ויצא

בין זרעו של יצחק לזרעו של אברהם

בחלום הסולם ניצב ה' על יעקב ואומר לו: "אני ה' אל-הי אברהם אביך וא-להי יצחק..."[1] השינוי בין אברהם ליצחק בתיאור ייחוסם ליעקב בולט לעין: על הסבא אברהם נאמר: 'אביך'. אולם יצחק אבי יעקב לא זוכה לתואר האב בפסוק זה והוא מוצג ליעקב בסתם: 'יצחק'. מדוע 'מפלה' התורה לרעה את אבהותו של יצחק לעקב לעומת אברהם? בהמש"ח מציע שלושה הסברים שונים לעניין זה[2] נביא כאן שניים מהם. ההסבר הראשון מתבסס על ההבטחה שניתנה לאברהם מפי הגבורה: "כי ביצחק יקרא לך זרע"[3]. כפי שדרשו חז"ל 'ביצחק ולא כל יצחק'[4]. לא כל זרעו של יצחק נחשב לזרעו של אברהם. עשיו הוא זרעו בכורו ואהוב לבו של יצחק, הוא שיצחק רצה לתת לו את ברכתו. אך עם זאת ואע"פ כן, לא מזרע אברהם יחשב. על פי עקרון זה, המבחין בין זרע אברהם המופקע והמנותק מעשיו, לבין זרע יצחק הכולל את עשיו, מסביר המש"ח[5] את העובדה שהתורה ייחסה את עקדת יצחק דווקא לנסיונו של אברהם: 'מה שתלה הכתוב הנסיון באברהם ולא ביצחק הוא שכל מעשיהם של אבות הוא יחס אומתנו וקרבותה להשם יתברך מכל משפחות האדמה....והנה העקידה אשר עליה התפלל אברהם ''ה' יראה'' הוא לזכרון טוב לישראל,...והנה אם זכר הכתוב נסיון של יצחק, אז גם עשיו בא לצוד ציד, כי הוא זרעו של יצחק.' (בהקשר לכך המש"ח מביא תשובות של המהרי"ט[6] ושל הריב"ש[7] הדנות בנוסח חתימת ברכת זכרונות במוסף של ראש השנה. הם נשאלים אם נכון לומר, כפי המנהג המקובל בפי כל, 'ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור'. או שמא, משום שעשיו הוא זרעו של יצחק שאיננו חפצים ביקרו, ראוי יותר לחתום: 'ועקדת יצחק לזרע יעקב היום ברחמים תזכור', ובכך נבטיח את עצמינו מפניו של עשיו.) בהמש"ח אף מוסיף לבאר את פשר הניתוק בין אברהם לנכדו עשיו ואת זכות העקידה העומדת לימינו של יעקב בלבד: 'שבסיבתו (של עשיו) מת אברהם חמש שנים קודם שיצא לתרבות רעה'.[8] כלומר, מי שגרם למותו של אבי אביו לא יחשב לזרעו אחריו.[9] עד כה ראינו את הקשר האמיץ שבין יצחק לעשיו ואת ניתוקו של הקשר המקביל שבין אברהם לעשיו. אולם נראה הדבר, שבהמש"ח צועד צעד אחד נוסף ומרחיק לכת. המש"ח מנתק באופן מסוים את מהות הקשר שבין יצחק ליעקב! שלא כאבהותו היחידה מאימו והאוהבת של אברהם ליצחק, אבהותו האוהבת של יצחק לעשיו בכורו שציד בפיו, נוגסת ומקלישה את מלוא אהבתו אבהותו של יצחק ליעקב אהוב אימו. לכן אמר הכתוב: ''אני ה' א-להי אברהם אביך וא-להי יצחק.''

בעוד שבתורף ההסבר הראשון שהובא כאן לאבהותו המועדפת של אברהם עומד עשיו, במרכז הסברו השני של בהמש"ח עומד יעקב. יעקב יצא למצוא אישה בחו"ל כמצוות הוריו אולם שהות זו ארכה כ"ב שנים. מי טיפל באב הזקן כל אותן שנות דור ארוכות? מי טרח? מי דאג? מי נתן כבוד? בנקודה זו חטא יעקב ליצחק אביו בהותירו את מצוות כבוד אביו לעשיו אחיו. "משום שיצא מארץ ישראל ואינו מכבדו, אשר נענש על זה במכירת יוסף, ועשיו מכבדו, לא הזכיר 'אביך'." עפ"י המש"ח רצה הכתוב ללמדנו שמי שלא נזהר בכבוד אביו, לא זו בלבד שנענש כדרך מי שלא מקיים את חובותיו הבסיסיות, אלא אף זו, שמשהו נפגם בקשר הבסיסי ביותר של האבהות.

הפעם אודה את ה'[10] - על היחס אל החושים

המפרשים מסבירים את פשר רצונה של לאה להודות לה' דווקא בהולדת בנה הרביעי. הדעת נותנת כי היה מקום להבעת ההודאה אולי דווקא בלידה הראשונה, בהולדת בכור הבנים. ואם לא בפעם הראשונה מדוע התעכבה לאה עד הפעם הזאת?

בהמש"ח מנסה להתמודד עם שאלה זו באופן רעיוני ומחשבתי. לדעתו ארבעת בני יעקב הראשונים מייצגים את עולם החושים. ראובן, כשמו, מורה על חוש הראייה. שמעון, אף הוא כשמו וטעמו, מורה על חוש השמיעה. לוי מורה על חוש המשוש: 'הפעם ילווה אישי אלי'[11] הלווי שלאה מצפה לו מעתה הוא לווי המבטא נוכחות ומגע פיזי הבאים לידי ביטוי בחוש המשוש. השם יהודה לא ניתן בשום הקשר חושי הקשור ללידתו, אולם יהודה כאישיות המהווה מודל למנהיגות בישראל רומז לחוש הריח. בנבואת ישעיהו לאחרית הימים העוסקת במלך המשיח היוצא מבית דוד משבט יהודה, אומר הנביא: "ויצא חוטר מגזע ישי....ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה..והריחו ביראת ה' לא למראה עניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח..."[12]

בהמש"ח מעיר, שכידוע אין ברכת הנהנין על שלושת החושים הראשונים: 'כי על שלוש הרגשות ראיה שמיעה מישוש אין שום ברכה. לא על מראה נאה ולא על קול נעים.' היוצא מכלל זה הוא חוש הריח שעליו ניתקנה ברכה. כדברי הגמרא: "מנין שמברכים על הריח שנאמר 'כל הנשמה תהלל יה'. איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו? הוי אומר זה הריח[13]." הריח, בניגוד לשאר החושים, איננו חוש גופני בלבד, ורק משום שהוא איננו גופני, תקנו חז"ל ברכה על הנאתו. ללמדך, שההנאות החושיות שאין בהם תועלת ממשית, (בניגוד לחוש הטעם והאכילה עליה תקנו ברכת הנהנין.) אף אם הן כשרות ונעימות, אין בהן די להיטען בברכה. שונה הוא אפוא חוש הריח. ידעה לאה בהולדת בנה יהודה, שהוא רומז ומורה על ההשגה העל חושית ('והריחו ביראת ה''). אם כך, כאן המקום לברך להודות. על כן: 'הפעם אודה את ה''.



[1] בראשית כח יג

[2] מש"ח בראשית כח יג

[3] ברשית כא יב

[4] נדרים לא א ועיין ברש"י בראשית כח ט"ו שמביא דרשה זו ועל פיה מפרש את הדיבור 'את אשר דברתי לך'.ועיין רד"ק שם ד"ה אביך

[5] מש"ח בראשית כב א

[6] שו"ת מהרי"ט ח"ב או"ח ו

[7] שו"ת הריב"ש סימן ל"ח. תשובות המהרי"ט והריב"ש מובאות כלשונן בהערותיו של הר"י קופרמן למש"ח בראשית, כב א בהערה 7 ובהערה 8 .

[8] ראה בראשית רבה פרשה סג וברש"י טו טו ובהערת הר"י קופרמן מספר 14 שם.

[9] כך גם מבאר המש"ח את המשנה בתענית ב ד "מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם...ברוך אתה ה' גואל ישראל." שואל הירושלמי 'והלא יצחק נגאל?' (היינו, שהיה ראוי לחתום גואל יצחק.) ע"ש בתשובת הירושלמי. אולם לשיטת המש"ח הדבר מובן מאליו, המשנה מוציאה את זכות העקדה מיצחק, ומותירה אותה לאברהם וליעקב כדי שלא לתת לעשיו חלק בזכות העקדה.

[10] בראשית כט לה ובמש"ח שם

[11] ראה בפרוש החזקוני שמפרש על סיוע פיזי וראה גם באונקלוס המתרגם 'הדא זימנא יתחבר לי בעלי'.

[12] ישעיהו יא א-ה

[13] ברכות מג א-ב