פרשת ויקרא - קרבן עולה ויורד

  • הרב יהודה ראק

קרבן עולה ויורד / הרב יהודה ראק

א. הקדמה

חטאת קבועה מול קרבן עולה ויורד

קרבן עולה ויורד (פרק ה', פסוקים א' - י"ג) הוא שונה ומשונה מיתר החטאות, הן בפרטיו המופיעים בפרשה והן במחייביו ההלכתיים.

דיני החטאות באופן כללי מפורשים בתורה בפרשתנו בפרק ד' ובחלקו הראשון של פרק ה'. בפרק ד' מפורטות חטאות שונות בהתאם למעמד אדם המחוייב להביאן:

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְו‍ֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה:

(ג) אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם...

(יג) וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְו‍ֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה...

(כב) אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְו‍ֹת ה' אלוקיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם:...

(כז) וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ...

(כח)...וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה נְקֵבָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא:...

(לב) וְאִם כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ לְחַטָּאת...

כאמור, החיובים השונים בפרק זה תלויים באדם המחוייב. החטא המחייב את החטאת, כפי שמופיע בתחילת הפרק, הוא "מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה" (פסוק ב'), וביטוי זה חוזר בהמשך הפרק מספר פעמים (פסוקים י"ג, כ"ב וְכ"ז). להלכה, מדובר במצוות לא תעשה שחייבים על זדונה כרת. כל מי שחוטא בחטא כזה חייב חטאת, כאשר הבהמה הספציפית שחייב להביאה תלוי בזהות החוטא - "הכהן המשיח" (כהן גדול), "כל עדת ישראל" (להלכה, על ידי פסיקה מוטעית של סנהדרין), "נשיא" (מלך ישראל), או "נפש אחת מעם הארץ". מעשה הקרבן הוא כמעט זהה בכל המקרים (ההבדל המרכזי הוא שהשניים הראשונים מביאים חטאת פנימית נשרפת, והאחרים - חטאת חיצונית נאכלת), וכמעט בכל המקרים אין לחוטא בחירה באשר לתוכן החיוב; רק במקרה האחרון, במקרה של "נפש אחת", יש בחירה מועטת - בין שעירת עזים לבין כבשה: בכל מקרה נקבה מן הצאן.

החטאות בפרק ד' מכונות בלשון חז"ל "חטאת קבועה", משום שעבור כל חוטא נקבע בתורה מה עליו להביא.

בניגוד לכל זה עומד קרבן עולה ויורד, בפרק ה':

(א) וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ:
(ב) אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם:
(ג) אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם לְכֹל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם:
(ד) אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה:
(ה) וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ:
(ו) וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ:
(ז) וְאִם לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה לַה' אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה...
(י) ...וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ:
(יא) וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִוא:
(יב) וֶהֱבִיאָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִמֶּנָּה מְלוֹא קֻמְצוֹ אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי ה' חַטָּאת הִוא:
(יג) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא מֵאַחַת מֵאֵלֶּה וְנִסְלַח לוֹ וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה.

פרשייה זו מגדירה סדרה של עבירות ספציפיות, ועל כל אחת מהן מחייבת קרבן, התלוי במצבו הכלכלי של החוטא:

עשיר צריך להביא חטאת נקבה מן הצאן, בדיוק כמו חטאת קבועה של יחיד; מי שאין ידו משגת צריך להביא חטאת עוף ועולת עוף[1]; עני צריך להביא סולת לחטאת, המכונה "מנחת חוטא".

קרבן זה, שעולה או יורד לפי מצבו הכלכלי של החוטא, מכונה "קרבן עולה ויורד", ובו נעסוק בשיעור זה.

החטאים המחייבים קרבן עולה ויורד

לפני שנתחיל בניתוח הפרשיה, נסביר בקצרה את ארבעת מעשי העבירה המנויים בה.

א. המקרה הראשון מתואר בפסוק א', שהוא קצת קשה לביאור מדוייק. נראה שהוא מתאר מקרה של אדם שהתמנה לעד על דבר כלשהו, שראה אירוע, או שיודע מידע רלוונטי באופן אחר. עד זה שומע "קול אלה", כלומר הוא מושבע מפי אחרים להעיד, ובכל זאת נמנע מלהגיד את העדות. היישום ההלכתי של מקרה זה הוא עדים הנשבעים או מושבעים על כפירת עדות, כלומר אנשים שיודעים עדות אך נשבעו לשקר שהם אינם יודעים[2], או בקיצור: "שבועת העדות".

ב - ג. המקרים השני והשלישי, המתוארים בפסוקים ב' - ג', כמעט זהים: אדם שנטמא באב הטומאה (בפסוק ב' - נבלה או שרץ, בפסוק ג' - טומאה היוצאת מגופו של אדם), "ונעלם ממנו". להלכה, מדובר בעבירה של טומאת מקדש וקדשיו בשוגג": אדם שכח את טומאתו ונכנס למקדש או אכל קדשים (וכן אם זכר את טומאתו אך שכח את המקדש או את הקדשים [משנה שבועות יד.] ). בשיעורנו לפרשת תזריע-מצורע הארכנו לעגן דין זה בפשט הפסוקים.

ד. המקרה הרביעי הוא של "שבועת ביטוי": האדם נשבע לעשות משהו (להלכה: או לא לעשות משהו [משנה שבועות יט:] ), שכח את שבועתו, ועבר על השבועה. להלכה, גם שבועת ביטוי לשעבר מחייבת קרבן עולה ויורד (לדוגמא, אדם שנשבע שעשה או לא עשה משהו, אך הוא שכח מה קרה באמת כך שהוא נשבע לשקר בשוגג [משנה שבועות כה., כר' עקיבא]).

בכל המקרים האלה, לכשיוודע לו חטאו - חייב עולה ויורד.

ב. הקשיים בפרשת קרבן עולה ויורד

ישנם כמה קשיים בפרשה:

א. השאלה המרכזית בפרשיה היא, כמובן, כיצד להבין את עצם החידוש של הפרשה: מהו המכנה המשותף לעבירות המנויות בה, ומדוע החיוב עליהן הוא חיוב עולה ויורד ולא חיוב חטאת קבועה?

ב. בכל אחד מן המקרים של חטאת קבועה בפרק ד', מודגש שהחיוב הוא רק על עבירה "בשגגה" (עיינו שם פסוקים ד', ב', י"ג, כ"ב וְכ"ז). ואכן, להלכה חטאת קבועה באה רק על שוגג, בעוד המזיד פטור לגמרי מקרבן (גם במקרה שלא נענש בפועל כלל, כגון שלא היו עדים או התראה). אצלנו, בעבירה הראשונה, של שבועת העדות, אין שום רמז להגבלה לשגגה, ואדרבה, מהלשון "ונשא עוונו" (א') משמע שמדובר (גם?) במזיד. כך במפורש גם להלכה:

שבועת העדות...חייבין על זדון השבועה ועל שגגתה. (משנה שבועות ל.).

מה פשר הבדל זה?

ג. גם בעבירות האחרות אצלנו, למרות שבאופן עקרוני יש דרישה של שגגה לחיוב קרבן, בכל זאת יש הבדל ניכר בעניין זה בינן לבין חיוב חטאת קבועה. המילה "בשגגה", החוזרת בקביעות בפרשת חטאת קבועה, איננה מופיעה אצלנו כלל, ובמקום זאת לגבי טומאת מקדש וקדשיו וכן לגבי שבועת ביטוי מופיע הביטוי "ונעלם ממנו". מה משמעות הבדל זה?

ד. מלבד חיוב הקרבן, מופיע אצלנו בפסוק ה' חיוב נוסף: ווידוי. להלכה, כל חטאת טעונה ווידוי (ברייתא יומא לו.), אבל בחטאות אחרות לא מופיע בתורה שבכתב ווידוי. אנו מוצאים חיוב ווידוי רק בשני מקומות אחרים בתורה: בסדר עבודת יום הכיפורים (ויקרא ט"ז: בפשט הפסוקים רק בשעיר המשתלח, ובדרשות חז"ל גם בקרבנות היום האחרים), ובבמדבר ה', פסוקים ה' - ז'[3]. בסדרת הלכות הקרבנות בפרשות ויקרא וצו, חיוב הווידוי אצלנו הוא ייחודי. מדוע בעבירות המנויות אצלנו יש חיוב מיוחד של ווידוי?

ה. בהלכה אנו מוצאים מספר דינים הפוטרים מקרבן עולה ויורד, באופן שנראה חריג ושונה מאשר בחיובי חטאות אחרים:

I. בטומאת מקדש וקדשיו, הדין הוא שחייבים בין על שכחת הטומאה ובין של שכחת המקדש או הקודש (משנה שבועות יד.-יד:), אך רק בתנאי שקדמה ידיעה לשכחה (משנה שם, ושם ב.). כלומר, אם אדם מעולם לא היה מודע לטומאתו, הוא פטור, ורק אם הוא ידע את הטומאה ושכחה הוא חייב. בדומה לכך, רק אם הוא ידע שבשר זה הוא קודש ולאחר מכן שכח ואכל הוא חייב. קולא זו נלמדת מדרשת הפסוקים (שבועות ד.-ד:) באופן ספציפי לעניין חיוב עולה ויורד על טומאת מקדש וקדשיו, ואיננה מתקיימת בחיוב חטאת קבועה על עבירות אחרות.

II. בשבועת העדות נאמר שחייבים "על זדון השבועה ועל שגגתה" (משנה שבועות ל.), אבל רק "עם זדון העדות, ואינן חייבין על שגגתה". ביאור הדברים הוא שאם העד באמת חושב שהוא איננו יודע עדות, הוא פטור מקרבן, משום

דלא כתיב "ונעלם", דבעינן שוגג דומיא דמזיד. (שם לא:).

דין זה נאמר גם בשבועת ביטוי לשעבר, ונלמד גם שם מדרשת פסוקים (שם כו.). שבועת העדות בשגגה, שנאמר עליה שיש בה חיוב עולה ויורד, מוגדרת רק בשגגה לגבי העונש, כלומר באדם שאינו יודע שחייבים עליה קרבן. כאן, החריגה מהלכות שגגות הכלליות איננה רק בקולא הייחודית שהשוגג מחוסר ידיעה אמיתי פטור מקרבן, אלא גם במקרה שבו חייב - לדעת חכמים, שגגה של חוסר ידיעה על חיוב קרבן איננו מוגדר כשגגה לעניין חטאת קבועה, ולכן בעבירות אחרות יהיה פטור מקרבן, ורק כאן חייב (שם כו:).

III. אדם שנשבע שבועת ביטוי ולאחר מכן עבר עליה, חייב רק אם שגגתו נבעה מטעות בשבועה. אבל, אם הוא טעה בזיהוי חפץ, כגון שנשבע שלא לאכול פת חיטים, ואכל פת חיטים משום שחשב שהיא פת שעורים, פטור. דין זה אף הוא נלמד מדרשת הפסוקים (שבועות כו.). גם כאן יש מגבלה שאיננה קיימת בשגגות אחרות.

מהו פשר החריגות הללו?

ג. הסבר פרשת קרבן עולה ויורד

נראה שהמפתח להבנת הפרשיה הוא במציאת המכנה המשותף של מעשי העבירה המנויים. ניתן בקלות לצמצם את המקרים לשתי קטגוריות: שבועות, וטומאת מקדש וקדשיו; אך מה משותף לשתי קטגוריות אלה?

שבועת שקר מופיעה גם במקום אחר בתורה, כלאו. בפרשת קדושים נאמר:

וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אלוקיךָ אֲנִי ה'. (פרק י"ט, פסוק י"ב).

שבועה נאמרת בשֵם ה'. כך עולה מהתופעות במקרא, וגם להלכה[4]. כמו כן, עולה מהפסוק הנ"ל שהאיסור בשבועת שקר הוא מצד הפגיעה בשם זה.

הרחבנו מספר פעמים בעניין המונח 'שֵם' במקרא[5]. בין השאר ראינו שהמונח "שֵם" בלשון מקרא מקביל למילה "שכינה" בלשון חז"ל, ושהמקדש מכונה "המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם" (דברים, פרק י"ב, פסוק י"א, ועוד).

מכאן המכנה המשותף למקרים בפרשתנו: יסוד האיסור בשבועות שקר (עדות וביטוי) ובטומאת מקדש וקדשיו הוא הפגיעה בשם ה'. במקרה של שבועות, מדובר בשמו המילולי, המבוטא על ידי האדם שנשבע, ובמקרה של מקדש וקדשיו מדובר בשכינה השורה במקדש; אך שניהם מבטאים את נוכחות רצון ה' בעולם, נוכחות של כבוד וגדולה. ומה שיותר נוגע לענייננו הוא שצורת הפגיעה בשניהם היא זהה - חילול.

כבר ראינו שהאיסור בשבועת שקר הוא בחילול שמו. גם בהקשר איסור אכילת קדשי מקדש נמצא עניין חילול השם:

(ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי ה':
(ג) ...כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי אֲנִי ה':...
(ט) וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם.
(ויקרא, פרק כ"ב).

כלומר, קדשי המקדש הם "שם קדשי אשר הם מקדישים לי": הם נקראים בשמו של הקב"ה, ואסור לחללם בטומאה. פרקים כ"א - כ"ב בויקרא מלאים בביטויים של חיוב קדושה ואיסורי חילול לגבי כהני המקדש וקדשיו, והטומאה מצויה בפרקים אלה כמקרה של חילול (עיינו פרק כ"א, פסוקים ג' וְו', ופרק כ"ב, פסוק ט' ועוד).

כאמור, "שמו" של הקב"ה הוא נוכחותו וכבודו בעולם. "שם" זה מתבטא במקום מקדשו ובקדשי המקדש, וגם שימוש האדם בשם ה' בשבועה מוסיף בכבוד ה' ובנוכחותו בעולם. יחס נכון והתנהגות נכונה בהקשר שמות אלה מקדשים ומגדילים את שמו בעולם; ולהיפך - יחס בלתי נכון והתנהגות לא ראויה בהקשרים אלה עושים את שמו חול, מחללים את שמו.

נראה שעיקר הקידוש או החילול איננו תלוי במעשה החיצוני של האדם, אלא ביחס האדם המתבטא בו. כיוון שעיקר עניין השם הוא בהיכר הכבוד שנעשה לשמו, גם עיקר קדושתו או חילולו תלויים ביחס ובכבוד שנוהג האדם בו. ועל פי עקרון זה מתבארים כל הפרטים בפרשתנו. רק יחס של זלזול אמיתי, של חוסר אחריות ושל רשלנות פושעת, מחללים את שם ה'[6]. משום כך, מקרים של שגגה הנובעים מטעות תמימה, אינם מחייבים קרבן. רק אדם שידע מראש על הטומאה ועל הקדושה, והיה צריך להקפיד ולהזהר בהתקרבות למקדש וקדשיו אך הוא לא הקפיד על כך חייב קרבן; ורק אדם ששגגתו היא בשבועה, ולא בחפץ, נחשב למי שאינו מקפיד די הצורך בכבוד השבועה. אמנם, מסיבות אחרות, כמו בחטאת קבועה - כפרה מתאפשרת (מלבד בשבועת העדות) רק במקרים המוגדרים כשוגג פורמלי; אבל באופן בסיסי, רק מעשה עבירה הקרוב למזיד מחלל את השם ומחייב כאן קרבן.

בניגוד לחטאות אחרות, בהן עיקר העבירה הוא במעשה החיצוני ועיקר הכפרה הוא במעשה הקרבן, המכפר על מעשה העבירה, כאן, כיוון שמוקד העבירה הוא ביחס הפגום של האדם על הקודש, יש דרישה מיוחדת שהאם יתקן את היחס המוטעה, ויבטא את חרטתו במילים. זהו חיוב הווידוי.

בהשוואה בין עולת נדבה מן הבקר, עולת נדבה מן הצאן, ומנחת נדבה, נאמר במשנה:

לומר לך, אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים. (סוף מנחות).

כאשר מעשה עבירה מוגדר וממוקד זוקק כפרה, יש צורך במעשה קרבן מוגדר וממוקד שיכפר עליו. אבל כאשר עיקר החטא הוא חטאו של הלב, מה שנדרש הוא שיבוא האדם ויכוון את לבו לשמים. ובהקשר זה, כמו בנדבה, אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים ויביא קרבן משובח כפי יכולתו. משום כך, בעבירות אלה אפשרה התורה 'ירידה' לחטאת העוף ולמנחה, מה שאין כן בשאר העבירות.



[1] תפקיד עולת העוף כאן הוא להשלים בקרבן גם חלק להקטרה על המזבח (שהרי בחטאת העוף אין אימורים, ואין למזבח אלא דמה).

[2] לעניין השאלה האם צריכים הם לקבל את השבועה, ראו רמב"ם, הלכות שבועות, פרק ט', הלכה א', ורמב"ם וראב"ד שם הלכה י'.

[3] חז"ל בספרי זוטא שם למדו משם הלכה כללית של ווידוי על חטא, והרמב"ם פסק הלכה זו בתחילת הלכות תשובה.

[4] ראו רמב"ם, הלכות שבועות, פרק ב', הלכה ב', וראב"ד במקום.

[6] השוו רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ה', הלכה י'; הלכות שבועות, פרק ו', הלכה ב'.