חקת | מדור המדבר לכיבוש הארץ דרך פרה אדומה ומי מריבה

 

פרשתנו פותחת בחוקי הטהרה מטומאת מת. כפי שניתן לראות בנקל, פרשיית הטהרה מטומאות מת שונה מכל פרשיות הטהרה שבתורה. כל הטמאים טובלים במים (מעיין, מקווה, נחל או ים) ונטהרים. רק טומאת מת מחייבת הזאה מאפר פרה אדומה תמימה.

 

על מנת להבין את השוני של הפרשייה, עלינו להעמיק בהתמודדות האדם עם המוות. הרגש הטבעי ממאן להשלים עם המוות, עם פרידה לנצח. הדבר נכון אפילו כאשר מתים "בשֵׂיבה טובה" (בראשית כ"ה, ח'), וכל שכן כשהכל מתהפך, "מי יתן מוּתי אני תחתיך" (שמואל ב' י"ט, א'). עד היום לא השלמנו עם עלייתו של משה להר נבו, וכל הריקודים שלנו בחתימת התורה הם געגועים מתפרצים.

 

ממילא, השאלה המתבקשת היא: איך אפשר להיטהר מטומאת מת?!

 

התשובה לכך היא, שלא ניתן להטהר בדרך הרגילה, בטבילת טהרה במים. הדרך היחידה היא בדרך חריגה, סתומה, כמו המוות עצמו.

 

לפני כ-35 שנים, במוצאי שבת פרשת 'פרה', אחרתי לתפילת הציבור, והתפללתי לבדי בבית הכנסת הזמני של עפרה, בחושך. בעת אמירת "אתה חוננתנו למדע תורתך...", האיר לי בורא העולם ונותן התורה כמו ברק, משהו מסוד "פרה אֲדֻמָּה תמימה". אחד מדיני הפרה היא שתהא תמימה באדמומית, כך שאפילו אם "היו בה שתי שערות שחורות, פסולה" (רש"י לפרק י"ט, ב', על פי  משנה פרה פרק ב', ה'). באותו רגע עלה בדעתי, שהצבע הפנימי של כל חי ש'דמו בנפשו', הוא אדום[1] בתמימות, בשלימות. "פרה אֲדֻמָּה תמימה" היא תמימה באדמומית שלה מבחוץ, כך שהיא תמימה בשלמות מבפנים ומבחוץ. פרה זו מייצגת עולם מושלם 'שתוכו כבָרוֹ', ש'טעם העץ כטעם הפרי' (רש"י לבראשית א', י"א על פי בראשית רבה פרשה ה', ט'). עולם שאין בו בליה, כליה ומוות.

 

כבר בבריאת העולם נחשף הפער הזה בטבע הבריאה. הארץ הוציאה "עץ עֹשֶׂה פרי", אך לאחר מכן:

 

"לפיכך, כשנתקלל אדם על עוונו [ובא מוות לעולם], נפקדה גם היא (=הארץ)... ונתקללה"    (רש"י בראשית א', י"א)

 

לכן ציווה בורא העולם ונותן התורה לשחוט ולשרוף דווקא 'פרה תמימה באדמומית', ודווקא מחוץ לקודש. כך מטהרים טמאי מתים: להביא טהרה לעולם שיש בו מוות ואין בו שלמות, ואף על פי כן יש בו גילוי שכינה וטהרת הקודש השואפת לשלמות.

 

כך, נטהרת הטומאה בשרפת הפרה האדומה התמימה, מתוכה וּמִבָּרָהּ.

 

 

מדוע 'תקועה' פרשיית הטהרה מטומאת המת באמצע המדבר, באמצע חומש 'במדבר'?

 

אכן, מקומה הטבעי של פרשה זו בספר ויקרא, אחרי מות נדב ואביהוא במשכן "ביום השמיני" (ויקרא י', א'-ז'), ולפני "אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימתו" (שם ט"ז, א'). בנקודה זו, כאשר ה' מצווה את משה להנחות את אהרן, שיידע איך לבוא אל הקודש כדי לכפר על החיים, "ולא ימות" (שם).

 

יש כמה נקודות מפגש בין טהרת הפרה לבין כפרת שני השעירים, ובייחוד ההקבלה בין פרה אדומה לשעיר המשתלח. שניהם נעשו מחוץ לקודש, ושניהם היו מטמאים כל מי שהתעסק בהם.

 

לדעתי, פרשה זו הועברה לספר במדבר כדי לספר את סיפור 38 השנים, מות הדור של יוצאי מצרים, בעוד הסיפור עצמו לא סופר.

 

המצוות שבפרשת 'שלח לך' (במדבר פרק ט"ו) קשורות לסיפור התיירים. בהתאם לכך, גם המצוות שבפרשת 'קרח' (שם י"ז) קשורות בבירור לסיפור, לניסיון ההדחה של משה ואהרן במרד קרח, דתן ואבירם. אולם, מצוות הטהרה מטומאת מת (פרק י"ט) הן הן הסיפור בעצמו – איך דור שלם מת במדבר בגזרת 40 השנה.

 

חיים נחמן ביאליק יצא מגדרו והביע את מחאתו בשירו "מֵתֵי מדבר". זאת, משום שסבל הדור וסבל הדורות נראו בעיניו כבדים הרבה יותר מכל חטא אפשרי.

 

אצל בני האדם, כאשר אין מילים לבטא את גודל השבר, מתחילים לשפוך מילים. בתורה, לעומת זאת, כאשר אין מילים לבטא את מות דור המדבר, באמת אין מילים.  אין נבואה למשה ואין פרשיות בתורה במשך 38 שנה.

 

במחצית הראשונה של ספר במדבר, מתוארת השנה השנייה ליציאת מצרים, ההכנות והמסע מהר סיני עד גבול הארץ, בקדש ברנע. במחצית השנייה, מפרק כ', מתוארת שנת ה-40 והמסע לעבר הירדן.

 

במקום סיפור על 38 שנים של "מֵתֵי מדבר", הציבה התורה את הטהרה מטומאת מת. פרשייה זו היא כגשר מטהר בין יוצאי מצרים לבין הדור שייכנס לארץ, ושנת ה-40 נפתחה במות מרים הנביאה.

 

זה אכן תמוה וחריג, אבל אפשר להיטהר מטומאת מת, אפילו של דור שלם!

 

 

מיד אחרי יציאת מצרים, ברפידים, היכה משה בסלע ויצאו מים. אירוע זה נחשב לנס, וגם לניסיון: המריבה והתלונה של בני ישראל (למרות הכעס עליהם) נענו ב"מסה ומריבה". בזכות המכה של משה בסלע הוכח כי "יֵש ה' בקִרבֵּנוּ" (שמות י"ז, ז').

 

בניגוד חריף, בפתח שנת ה-40, בהתחלת היציאה מן המדבר, הפכו "מי מריבה" מחטא העם לחטא משה ואהרן. המכה שהוציאה מים מן הסלע הפכה לכישלון, ולמניעת כניסתם של משה ואהרן לארץ האבות. על מה ולמה?

 

מדרש חז"ל המובא ברש"י[2] פירש את החטא בהכאה בסלע, כי ה' אמר לדבר אל הסלע. אולם פירוש זה קשה, שהרי בפרשה המקבילה בספר שמות, המכה בסלע הייתה לנס. אם כן, כיצד וכאן הפכה לחטא?

 

על מנת לפענח את השינוי בהסתכלות על 'מי מריבה', וכדי להסביר את עומק דברי חז"ל, נשווה בין שני התיאורים בתורה:

 

 

 

ההקבלות ממש צועקות. מרתק לראות איך ההבדלים כֹּה זעירים, ויחד עם זה כֹּה עצומים!

 

דרך האמונה על ידי ניסים, אותות ומופתים, מתאימה לנפש ילדותית. עם ישראל ביציאת מצרים היה עַם-תינוק: אמא ואבא צוחקים לתינוק והוא צוהל, אך ברגע שהם נעלמים הוא בוכה. עַם-תינוק רואה ניסים ושר שירה, אך כאשר הוא צָמֵא ורָעֵב הוא בוכה ומתלונן. התגובה היא מיידית. כל קושי הוא משבר, משבר אמוני, נס וניסיון.

 

אדם בוגר מתנהל על פי כוח הדיבור, שלו ושל אלה שמשפיעים עליו. בהתאם, עַם-בוגר כבר עבר מן הניסים והאותות של יציאת מצרים (עם המטה ובלעדיו) אל "עשרת הדברים". למעשה, מרגע שבאו להר סיני נעלם המטה של משה עם נפלאותיו.

אחרי דור שלם שמת במדבר, ו-38 שנה שלא היה דיבור למשה, ואין פרשיות בתורה, צריך היה שוב לצאת.

 

את היציאה מהמדבר הוביל משה שוב בעזרת המַטֶה המַכֶּה בסלע (ואחר כך נחש הנחֹשת!). משה לא האמין שאפשר להביא ולהחזיר את העם המותש אל דרגת הדיבור בשלב ההוא. ה' אמנם אמר לו: "קַח את המַטֶה", אבל רק לזיכרון ולעדות, ואל מול הסלע. "ודִברתם אל הסלע לעיניהם, ונתן מימיו", כלומר, תחזיר את העם להנהגת הדיבור.

 

משה ואהרן היו בטוחים שעם ישראל לא מסוגל לשוב בבת אחת אל מדרגת 'הדברים'. על זה אמר להם ה':

 

"יען לא האמנתם בי (=לא סמכתם עלי) להקדישני לעיני בני ישראל (=בהנהגת הדיבור), לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם"  (במדבר כ', י"ב)

 

ההוכחה לפירוש זה, המעמיק את דברי חז"ל ורש"י, נמצאת גלויה לעינינו בספר דברים: בערבות מואב, אחרי הניצחונות על סיחון ועוג, הרגיש משה שעם ישראל התחזק דיו בביטחון עצמי. לכן, פתח משה ב"אלה הדברים", שכולו בהנהגת הדיבור. בספר דברים באמת אין מַטֶה, אין אותות ואין מופתים, אפילו לא לנביא.

 

רק נביא שקר לעבודת אלילים, עלול להצליח ולתת  "אליך אות או מופת – ובא האות והמופת אשר דִבֶּר אליך..." (דברים י"ג, ב'-ד'). דבר זה יקרה "כי מְנַסֶּה ה'... אתכם" (שם). אולם, מבחנו של נביא האמת לדורות מכוחו של המעמד "בחֹרֵב ביום הקָהָל" (שם י"ח, ט"ז), יהיה רק בדברים שיאמר (שם, י"ח-כ"ב).[3]

 

 

בשלושה פסוקים סתומים (במדבר כ"א, א'-ג') מוסבר ההכרח ההיסטורי במסע הארוך והקשה אל עבר הירדן. "הכנעני מלך ערד יֹשֵב הנגב"[4] מנע את עליית בני ישראל מאזור קדש, "דרך האֲתָרים", אל בקעת באר-שבע/ערד ואל עבר הרי חברון. אמנם, בניגוד לעליות 'המעפילים' (שם י"ד, מ'-מ"ה), הפעם בני ישראל החרימו את "הכנעני", והציבו "חָרְמה" ישראלית אל מול "הַחָרְמה" של "העמלקי והכנעני". אף על פי כן, כאן התברר למשה סופית, שעלייה לארץ האבות לא תתאפשר גם בשנת הארבעים. אם כן, אין מנוס משינוי תפיסה אסטרטגי – הפתעה ממזרח!

 

המסע לעבר הירדן התחיל בסיבוב "ארץ אדום" מדרום. כאן, לדעתי, טועים רבים מן החוקרים בציירם מסע (חוזר) עד אזור אילת להקפת 'ארץ אדום' הגדולה, מימי בית ראשון. משום ש"אדום" הקדומה היא רק 'אדום הצפונית', מאזור 'בָּצְרה' (בּוּסירה) שבהרי אדום, ומערבה אל הר הנגב עד אזור "קָדֵש". בני ישראל נסעו "מהֹר ההר דרך [המוליכה אל] ים סוף", דרך מישורי נחל פארן (במפת ימינו) וחנו "בצַלמֹנה... בפוּנֹן... באֹבֹת... בעִיֵי העֲבָרים בגבול מואב" (לפי רשימת "אלה מסעי", במדבר ל"ג, מ"א-מ"ד).

 

רוב השמות המקראיים לא שרדו בשטח, אולם 'עין אל-קַדיס' שמר את שמה של 'קָדֵש', ו'תל פינַאן' עם מכרות הנחושת הקדומים, שמר את שמה של 'פּוּנֹן' המקראית. בעיון במפת לווין ראיתי, ש'וואדי דַנה' העולה מתל פינַאן מזרחה הוא הדרך הקצרה והנוחה ביותר לעלות אל הרי אדום, ולהגיע לארץ מואב מדרום-מזרח.

 

פניתי לחברי הטוב, פרופסור חיים בן דוד, שנהירים לו דרכיה של עבר הירדן. הוא הסכים להצעת טיול שיעלה מפינַאן לדַנה (כיום שמורת טבע בינלאומית), כניסיון שחזור של קטע מ"מסעי בני ישראל". הגענו לאזור פינַאן ברכבי שטח של בדואים מהערבה הירדנית, ואחרי לימוד קצר של הפסוקים האלה בתורה, יצאנו (בצהריים) לדרך העולה מזרחה. הדרך נוחה מאד, ורק סופה תלול. בערב הגענו ללינה בכפר המעיינות 'דַנה', הוא לדעתי 'אובות' המקראית. בבוקר כבר עלינו (בפחות משעה עם האוטובוס) אל רום הרי אדום וצפינו משם מערבה אל הדרך בה עלינו ואל הערבה. התרגשנו מאד בהביננו היטב עד כמה הנתיב הזה סביר ונוח יחסית גם לעם רב.

 

בפתרון זה 'חסכנו' מבני ישראל מאות קילומטרים מיותרים מסביב ל'אדום הדרומית'. בהמשך הטיול, צפינו אל 'מעברות הארנון' מדרום מזרח, כמו בני ישראל, שהקיפו את ארץ מואב הגרעינית.

 

המסע של בני ישראל התחיל במכת הנחשים השְׂרָפים, והסתיים בשירת הבאר ובמלחמות סיחון ועוג, "מנחל אַרנֹן עד הר חרמון" (דברים ג', ח').

 

זהו המהפך הגדול מעם נודד במדבר, לעם נוחל ארץ.  מהפך זה לא התחולל במעבר הירדן בהנהגת יהושע, אלא במעברות הארנון ובהנהגת משה!

 

חז"ל השוו את הנס של הארנון לקריעת ים סוף ולכריתת הירדן, וקבעו ברכה למי שרואה את מקום מעברות הארנון: "ברוך ה' ... שעשה נִסים לאבותינו במקום הזה" (משנה ברכות, פרק ט', א').

 

את 'מעברות הארנון' זכיתי לראות פעמיים. פעם אחת מצפון, מתל עַרָעיר הסמוך ל"עֲרֹעֵר" המקראית, בדיוק "על שפת נחל אַרנֹן" (דברים ד', מח), ופעם שניה מתצפית מדרום. פעמיים ברכתי ברכה מלאה בשם ה' מלך העולם – המראה מדהים ממש, העוצמה, הגודל, העומק, הרוחב של הארנון.

 

שם גם הבנתי איך התמוטט צבא סיחון בבת אחת, בעקבות העובדה הבאה: אי אפשר לעבור את הארנון כאשר צבא מיומן שולט מצפון על המעבר לכל אורכו.

 

משה שלח שליחי שלום אל סיחון "ממדבר קדֵמוֹת" (דברים ב', כ"ו) – סיחון סירב ובטח בצבאו השולט במעברי הארנון. הוא אסף את הכוח העיקרי ל"יהץ", אל מול המדבר מזרחה, כי בני ישראל, כמו שליחי השלום, יבואו בוודאי באיגוף ממזרח:

 

"על כן יֵאָמַר בספר מלחֲמֹת ה': את וָהֵב בסוּפה ואת הנחלים ארנון"      (במדבר כ"א, י"ד)

 

סופת ענק שטפה את נחלי ארנון והבריחה את כוחות סיחון מן המעברים, מהמארבים ומהתצפיות. ה' הקדים ואמר למשה "קוּמוּ סְעוּ ועִברוּ את נחל אַרנֹן" (דברים ב', כ"ד). צבא ישראל חצה את הארנון בהפתעה מוחלטת והיכה את סיחון ואת צבאו מאחור. קריסת סיחון הייתה מיידית ומלאה: עם ישראל שלט לראשונה במרחבי ארץ!

 

"אז ישיר ישראל את השירה הזאת" על מלחמות ה' בארנון ועל ישועת צבא ישראל (שנקלע למצוקת מים קשה בתוך המלחמה). צבא ישראל המשיך במסע המלחמה מצפון לארנון אל "נחליאל... בָּמוֹת... הגַיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה, ונשקפה על פני היְשִמֹן" (במדבר כ"א, י"ז-כ').

 

למקומות האלה, בהם ניצח צבא ישראל, יקח בלק את בלעם, במאמציו לכונן ברית צבאית של מואב ומדין, נגד ישראל.