כי תשא | חטא העגל ובניית המשכן

בפרשתנו אנו קוראים על הטרגדיה הגדולה של עם ישראל שאך אתמול חווה התגלות אלוקית פלאית, ועתה צולל למעמקי תהום של חטא העגל שפורענותו תפקד לדורות רבים.

בין חטא העגל המוזכר בפרשתנו, לבין המעמד הכפול בהר סיני: מעמד עשרת הדיברות המתואר בפרשת יתרו ומעמד ברית האגנות בסופה של פרשת משפטים, מופיעות פרשיות תרומה ותצוה, שבהן מצוה הקב"ה את בני ישראל על עשית משכן. ביצועו של הצו מובא בפרשיות הבאות: ויקהל ופקודי, לאחר חטא העגל.

מיקום זה הביא את גדולי הפרשנים לחלוק ביחס לסדר המאורעות המדוברים, וכך כותב רש"י:

"ויתן אל משה וגו' - אין מוקדם ומאוחר בתורה. מעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן ימים רבים היה, שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות וביום הכפורים נתרצה הקב"ה לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן" (רש"י, שמות ל"א, יח).

על אף שהציווי על המשכן מופיע לפני חטא העגל, קובע רש"י שחטא העגל קדם לציווי על המשכן ימים רבים, וזאת על פי הכלל של 'אין מוקדם ומאוחר בתורה'.

חולק על שיטתו הרמב"ן, וכך הוא כותב:

"ועל דרך הישר, נצטוה משה במלאכת המשכן קודם למעשה העגל, וכשנתרצה לו הקב"ה והבטיחו שישרה שכינתו בתוכם ידע מעצמו שמצות המשכן במקומה עומדת, וצוה לישראל עליה כמו שפירשתי בפרשת ויקהל" (רמב"ן, ויקרא ח', א).

הרמב"ן קובע כי הציווי על המשכן נאמר עוד קודם למעשה העגל, אולם על אף קדימותו, עצם העובדה שלאחר החטא לא שב בו הקב"ה מכוונתו להשרות את שכינתו במשכן שעתיד משה לבנות, מלמדת כי נתרצה הקב"ה למשה וסלח לישראל על חטאם, ובכך ניתנת גם משמעות לבנית המשכן לאחר החטא.

הוויכוח על סדר הדברים איננו רק ויכוח הנוגע לתחום הכרונולוגי. השאלה האם קדם הציווי על המשכן לחטא העגל או לא, יכולה להשליך על שאלה יסודית יותר הנוגעת לעצם מהותו של המשכן.

על פי הרמב"ן העובדה שהציווי על המשכן קדם לחטא העגל מלמדת כי המשכן נבנה לכתחילה, ולא כתגובה לאירוע מסויים, וכך הוא כותב:

"וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר - וכמו שנאמר שם (לעיל כ"ד, טז) וישכן כבוד ה' על הר סיני, וכתיב (דברים ה', כא) הן הראנו ה'
א-להינו את כבודו ואת גדלו, כן כתוב במשכן וכבוד ה' מלא את המשכן (להלן מ', לד) והזכיר במשכן שני פעמים וכבוד ה' מלא את המשכן, כנגד "את כבודו ואת גדלו" והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני וכמו שאמר במתן תורה (דברים ד', לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כך במשכן כתיב (במדבר ז', פט) וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו ונכפל "וידבר אליו" להגיד מה שאמרו בקבלה שהיה הקול בא מן השמים אל משה מעל הכפרת ומשם מדבר עמו, כי כל דבור עם משה היה מן השמים ביום ונשמע מבין שני הכרובים, כדרך ודבריו שמעת מתוך האש (דברים ד', לו), ועל כן היו שניהם זהב וכן אמר הכתוב (להלן כ"ט, מב-מג) אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם ונקדש בכבודי, כי שם יהיה בית מועד לדבור ונקדש בכבודי" (רמב"ן כ"ה, א).

המשכן, על פי הרמב"ן, מהווה המשך ישיר למעמד הר סיני, ובעצם הוא מהווה מעין 'הר סיני נודד' המאפשר את התגלותו המתמדת של הקב"ה בקרב ישראל. הרמב"ן מוכיח טענה זו, בדמיון שיש בין תיאור השראת השכינה בהר סיני להשראת השכינה באוהל מועד.

לעומת זאת, באומרנו כי חטא העגל קדם לציווי על המשכן, אנו פותחים מרחב של אפשרויות להבין את המשכן כתגובה, תשובה, תיקון או באופן כללי - תוצאה, לחטא העגל. יתכן, על פי נקודת מבט זו, שלולא חטא העגל לא היה נבנה משכן, וצריך לברר כיצד מהווה המשכן תגובה לחטא העגל.[1]

שני המדרשים הבאים, מבקשים לראות את בנית המשכן כתגובה לחטא העגל בשני אופנים שונים:

"אלה פקודי המשכן משכן העדות - עדות לכל באי העולם שנמחל להם על מעשה העגל. למה הדבר דומה? למלך שנשא אשה והיה מחבבה, כעס עליה והלך לו. היו שכנותיה אומרות שוב בעליך אינו חוזר לך. לימים בא ונכנס עמד בפלטרין ואכל ושתה עמה ועדיין שכנותיה לא היו מאמינות שנתרצה לה, ומתוך כך ראו ריח בשמים עולה מן הבית ידעו הכל שנתרצה לה. כך הקב"ה חבב את ישראל ונתן להם את התורה, וקרא אותם ממלכת כהנים וגוי קדוש, לאחר ארבעים יום סרחו אמרו הגוים שוב אינו חוזר עליהם. עמד משה ובקש רחמים ואמר לו סלחתי כדבריך (במדבר יד). אמר משה מי מודיע לאומות? אמר ליה: ועשו לי מקדש. כיון שראו אומות העולם הריח של קטרת מתמר ועולה מתוך המשכן - ידעו שנתרצה להם הקב"ה מקדש" (תנחומא פקודי ו).

על פי דברים אלו, המשכן המכונה 'משכן העדות', הוא עדות לכל באי עולם כי נתרצה הקב"ה לעמו ומחל לו על חטאו. 'ריח הניחוח' המעיד כי נתרצה הקב"ה לישראל, מסמל את השלמתו של הקב"ה עם 'יצר לב האדם' (בראשית ח', כא), ונכונותו למחול לו, וכפי שהסביר הרמב"ן, עצם הנכונות לשרות בקרב ישראל מלמדת כי ד' מחל להם.[2]

המדרש השני, כך נדמה, הולך צעד אחד קדימה:

"משל לבחור שנכנס למדינה ראה אותם גובין צדקה, ואמרו לו תן והיה נותן עד שאמרו לו דייך. הלך מעט וראה אותם גובין לתיטרון, אמרו לו תן והיה נותן עד שאמרו לו דייך. כך ישראל נתנו זהב לעגל עד שאמר להם די, ונדבו זהב למשכן עד שאמר להם די שנאמר (שמות לו) והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר. אמר הקב"ה יבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל. אמר הקב"ה לישראל בשעה שעשיתם את העגל הכעסתם אותי באלה אלהיך. עכשיו שעשיתם המשכן באלה אני מתרצה לכם, הוי אלה פקודי המשכן. אמר הקב"ה לישראל בעוה"ז באלה נתרציתי לכם וכן לעתיד לבא שנאמר (ישעיה מט) הנה אלה מרחוק יבאו והנה אלה מצפון ומים ואלה מארץ סינים ואומר (שם ס) מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארבותיהם" (שמות רבה נא, ח).

על פי דברים אלו, המשכן איננו מעיד על התרצות אלא הגורם להתרצות. הזהב שבני ישראל צריכים להביא לבנית המשכן, הוא מעשה של תיקון ותשובה להבאת הזהב לעשית העגל, והכסף שבני ישראל מביאים שעליו נאמר 'אלה פקודי בני ישראל', הוא התיקון לצעקתם בחטא העגל 'אלה אלהיך ישראל'.

לכאורה, הסבר זה מעניק למשכן משמעות בדיעבדית לחלוטין, שהרי בנית המשכן, על פי המדרש, היא התיקון לחטא העגל, ותיקון נדרש עקב קלקול, ובהעדרו אין צורך בתיקון.[3]

השאלה בדבר היחס שבין חטא העגל למשכן העסיקה אף את אדמור"י החסידות, ונעיין במקצת מדבריהם.

אמונת ניסים ואמונת טבע

ראינו כיצד מתמקד המדרש ב'עדות', וכיצד זו מהווה תגובה לחטא העגל ועדות למחילה עליו. ר' לוי יצחק מברדיטשוב מבין באופן שונה את ענין ה'עדות' של המשכן, וכך הוא כותב:

"ועל פי זה נבאר לך למה בפסח נצטוינו לאכול מצה ולהקריב בבית המקדש גם כן מצה, ובשבועות היו שתי הלחם דוקא חמץ וקרבן תודה מקצתה מצה ומקצתה חמץ. והוא, כי מצה, רומזת לדרך אשר הברואים עובדים להבורא יתברך מצד נפלאותיו וגם פשטיות מורה על זה שמצוה לאכול מצה לזכר שהמצרים היו ממהרים עליהם לצאת כמו שכתוב (שמות י"ב, לט) ויאפו את הבצק כו'. וכמו כן אכילת פסח מורה על החפזון והזכירות הללו הם לזכר אשר השגנו אותו מכח נפלאותיו. אבל כשהגיעו להר סיני הכירו אמיתיות ולא נחשב להם הנס מצד הנס עצמו, כי השיגו שכל הברואים הוא לבדו ברא אותם במאמר פיו משום הכי בידו לשנותן ואם כן לא הוצרכו לעבדו מצד השגת הניסים והנפלאות ומשום הכי הקרבן בחג השבועות לא צוה להקריב מצה כי המצה מורה על השגה מנסים ונפלאות ובחג השבועות לא הוצרכו לעבדו בבחינה זו. והנה תודה היתה בא על הנס כאמרם ז"ל (ברכות נד:) ד' צריכין להודות. והנה כשעושה לו הקדוש ברוך הוא הנס הוא משיג בחינה ראשונה, ואחר כך מחמת שעשה לו הקדוש ברוך הוא הנס מתמיד האדם יותר בעבודתו ועל ידי כן בא לבחינה שהיו במעמד הר סיני והמועיל לבוא למדריגה זו מחמת שהשגנו זה כבר בסיני ועל זה מביא תודה מצה וחמץ הרומז לשני בחינות הנ"ל שהיו בהם אחד קודם הנס ואחד אחר הנס. והנה בעשית העגל אבדו השגת העבדות בשני בחינות האלו רק בעשית המשכן חזרו לבחינה ראשונה לעבודתו יתברך מצד נפלאות אבל הבחינה שבמעמד הר סיני אין זה כי אם דמי שעובד אותו יתברך תמיד במסירת נפש שיזכה מעט מעט לבחינה זו בהטיבו את דרכו. והנה עבודה שעובדים אותו יתברך מצד נפלאותיו כתב הרמב"ן ז"ל, שנקרא עדות, שזהו המעיד עליו יתברך. מה שאין כן המכיר אמיתותו מצד שברא כל הברואים זהו הרואה בעין השכל שמאתו יתברך נמצא הכל ולשון פקודי יתפרש לשון חסרון מלשון ולא נפקד ממנו איש. וזהו הרמז בפסוק אלה פקודי המשכן, פירוש חסרון במשכן שאף על פי שחזר להם בחינת העבודה מצד נפלאותיו, מכל מקום היה בזה חסרון שאין בזה שלימות העבודה. ומפרש הפסוק מה חסרון על זה אמר משכן העדות, דהחסרון הוא דמחמתו לא הרויחו רק עבודה שהוא נקרא עדות כנ"ל ולא עבודה הכרה אמיתיות כמו שהיה בסיני" (קדושת לוי, פקודי).

בדברים אלו, פורש ר' לוי יצחק שתי דרכים לעבודת ד'.

הראשונה, 'מצד השגת הניסים והנפלאות' - 'מכח נפלאותיו'. זוהי ההשגה הבאה לידי ביטוי ביציאת מצרים. השניה, 'הכרת אמיתותו מצד שברא כל הברואים'. זוהי ההשגה הבאה לידי ביטוי בשבועות, וננסה לעיין ביתר עיון בכל אחת מן ההשגות הללו.

ר' לוי יצחק, מביא בשם הרמב"ן שההשגה הראשונה נקראת 'עדות', מפני שהנסים והנפלאות מעידים על ד' יתברך. כשיצאו בני ישראל ממצרים, קרע ד' יתברך ביחד עם ים סוף את כל מסגרות הטבע וגבוליו, וחשף את בני ישראל למציאות שאיננה טבעית ושאין בה שום הגיון וסדר - זהו הנס שמעיד על עושהו כי הוא לבדו בעל הכוחות כולם. האמונה והעבודה הנשענת על 'עדות' זו, מחייבת חיבור מתמיד אל אותם הניסים שהם המעידים על הבורא שאותו אנו עובדים.

אמונה זו, כך נדמה, מזכירה את שיטתו של ר' יהודה הלוי בספרו הכוזרי. כשנשאל החבר לאמונתו, השיב למלך כוזר:

"אמר לו החבר: אני מאמין בא-להי אברהם יצחק ויעקב אשר הוציא את בני ישראל באותות ובמופתים ממצרים וכלכלם במדבר והנחילם את ארץ כנען אחרי אשר העבירם את הים ואת הירדן במופתים רבים ואשר שלח אליהם את משה בתורתו ואחריו אלפי נביאים שכולם קראו אל תורתו ביעדם שכר טוב לכל שומרה וענש לכל עובר עליה אנחנו מאמינים בכל הכתוב בתורה הזאת והדברים ארכים" (הכוזרי א, יא).

על תשובה זו תמה מלך כוזר בשל התייחסותה לאירוע היסטורי ספציפי ולא להגדרות היסודיות של האל הנוגעות להיותו בורא, ועל כך משיבו החבר כי המחויבות לקב"ה נוצרת בעקבות מפגש שלא ניתן להכחישו, שבו פועל האל למענך באופן בלתי טבעי, המותירך עם וודאות מלאה לגבי קיומו ובכוחותיו.

זוהי ה'עדות' עליה מדבר ר' לוי יצחק מברדיטשוב המקנה לבני ישראל את האמונה בד' והוודאות בקיומו ובכוחו. זו גם אכילת המצה שהיא הד לפריצת מסגרות הטבע ושינוי סדרו, והיא באה לידי ביטוי במימד ה'חפזון' שיש בו יציאה מן הסדר ו'דילוג' ו'פסיחה' על שלבים וחוקים.

אולם ר' לוי יצחק איננו נותר באמונה זו ומבקש לטפס למקום גבוה יותר, בו ההישענות היא דוקא על 'ההכרה באמיתות', והכרה זו נקנית במעמד הר סיני. הכרה זו, מביאה את בני ישראל דוקא אל בריאת העולם, שממנה ביקש 'החבר' של ריה"ל לברוח. ההכרה בבריאת העולם מעצבת עולם של אמונה, שבו מטשטשים הגבולות שבין הטבע לבין הנס. העולם הנברא, קובע ר' לוי יצחק, הוא טבע, אולם עצם בריאתו היא נס, ובמובן זה היא הופכת גם את הטבע לנס, וכך כותב ר' נחמן מברסלב:

"וּבֶאֱמֶת אֵין אָנוּ יְכוֹלִין לְהָבִין מַהוּ טֶבַע וְהַשְׁגָּחָה כִּי בֶּאֱמֶת גַּם הַטֶּבַע הִיא הַשְׁגָּחָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְזֶה אִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לְהָבִין שְׁנֵי דְּבָרִים כְּאֶחָד, דְּהַיְנוּ הַטֶּבַע שֶׁבֶּאֱמֶת הִיא הַשְׁגָּחָתוֹ יִתְבָּרַךְ" (ליקוטי מוהר"ן תנינא יז).

כשהקב"ה נתפס כבורא באופן אקטיבי ולא רק באופן היסטורי, הגבול בין טבע לנס מטשטש: 'כי השיגו שכל הברואים הוא לבדו ברא אותם במאמר פיו משום כך הרי בידו לשנותן'. וממילא המתבונן כך בעולם, חי בתחושה של "מי שאמר לשמן וידלוק, הוא יאמר לחומץ וידלוק" (תענית כה.).[4] בנקודת מבט זו, האדם איננו תר אחר הניסים שיש בעולם, מפני שהמציאות הטבעית היא בעיניו התגלמות הנס והפלא של היותו של הקב"ה בורא עולם ומקיימו. זהו הלחם, שבניגוד למצה, מבטא עולם טבעי, שבו זורעים, חורשים, קוצרים, טוחנים, לשים ואופים.

המן שטעמו, על פי חלק מן המדרשים, הוא טעם מצה, הוא ביטוי ל'עדות' שעליה מדבר ר' לוי יצחק, היוצרת אצל בני ישראל את המחויבות לד' יתברך, כפי שמציע ריה"ל. מחויבות הנשענת על הכרה בנפלאותיו, ומכח נפלאותיו היא חיה. אולם הדרגה הגבוהה יותר היא האכילה מלחם הארץ על פי הטבע, מתוך הכרה עמוקה שאין הבדל בין מן ללחם "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ד' יחיה האדם" (דברים ח', ג).

האמונה מנקודת המבט של בריאה מתמדת עולה על האמונה הנשענת על 'עדות' הניסים, שהרי בדרגת אמונה זו ניצב האדם באופן מתמיד מול אלוקיו וחוזה את נפלאותיו. בתודעה אמונית הנשענת על 'עדות הניסים', הקב"ה מתחבא בטבע ופורץ ברגע אחד ומצומצם בדמותו של נס. לעומת תודעה אמונית הנשענת על הבריאה המתמדת, שבה הקב"ה מופיע כל הזמן בהנהגה הטבעית, כשהטבע איננו מבלבל ומסיח את האדם מלראות באופן גלוי את הקב"ה.

לדעת ר' לוי יצחק, מעלה אמונית זו נקנית לישראל במעמד הר סיני, שבו הופיע הקב"ה לפניהם באופן בלתי אמצעי. מעמד הר סיני, בניגוד ליציאת מצרים, לא פרץ, כך לפחות על פי הכתובים, באופן קיצוני את חוקי הטבע. אין ספק שים הנקרע לגזרים מרשים יותר מענן כבד וערפל, אלא שבמעמד הר סיני הדגש איננו על הנס, אלא על הבלתי אמצעיות, שעל ידה הופיע הקב"ה בקולו ובדיבורו לעיני בני ישראל. ומשעה זו קנו ישראל את המעלה האמונית לראות בכל הבריאה כולה את ההתגלות האלוקית, ועל כל פתיחת עינים והזזת יד יכולים הם להגיד שירה כפי שאמרו על ים סוף.

המשכן - צמצום

על רקע מעלה רוחנית זו, מגיעה הטרגדיה הנוראה של חטא העגל, וברגע אחד, מאבדים בני ישראל, את שתי המעלות גם יחד. המשכן, כך על פי ר' לוי יצחק, מקנה מחדש לישראל את המעלה הראשונה - היא מעלת 'אמונת העדות', ולכן זהו משכן העדות.

נראה שהדברים הבאים יוכלו להסביר מדוע כוחו של המשכן יפה למעלה הראשונה ולא למעלה השניה:

"וכן מצינו בפרשת תשא בציווי מלאכת המשכן שזה נאמר אחר הקלקול כמו שפרש"י שם בפסוק ויתן אל משה ככלותו. ואף לפי מה שכתב הרמב"ן ז"ל (ר"פ ויקהל) שהכל נאמר כסדר ונצטוו על מלאכת המשכן קודם מעשה העגל מכל מקום הענין של ציווי מלאכת המשכן היה רק מפני שצפה השם יתברך מקודם שעתידין לקלקל ולתיקון הקלקול יוצרכו למשכן שלולא הקלקול היה ראוי להיות השכינה בתחתונים בכל מקום משכן ישראל כמו קודם קלקול אדם הראשון והיה כל מחנה ישראל כמו קדושת מקום המשכן" (פרי צדיק, ואתחנן ה).

ר' צדוק הכהן מלובלין מבקש לקבוע באופן קטגורי שהמשכן הוא תגובה ותוצאה ישירה של חטא העגל. לולא החטא לא היה צורך במשכן, וכל ההנהגה האלוקית הנגזרת מכך היתה אחרת.[5] ההנהגה האלוקית הראויה, על פי ר' צדוק הכהן, היא 'להיות השכינה בתחתונים בכל מקום משכן ישראל... והיה מחנה ישראל כמו קדושת מקום המשכן'. המשכן, מלמדנו ר' צדוק, הוא בחינה של צמצום, שהרי בעצם בנית המשכן, מחד הבאנו לגילוי שכינה, אולם מצד שני צמצמנו אותה למקום, זמן ואדם. רק במקדש, רק בזמן מסוים ורק לאנשים מסוימים.[6]

צמצום זה, על פי ר' צדוק, הוא פועל יוצא של חטא העגל. וממילא המשכן הוא ביטוי לירידה מהנהגה אלוקית בבחינת 'לית אתר פנוי מיניה', לפחות כלפי עם ישראל, לבחינה של 'ועשו לי מקדש'. ר' צדוק איננו מסביר מדוע דוקא חטא העגל גרם לנפילה זו אולם נראה שלא יקשה לקשר בין הדברים. תחילתו של המהלך המוביל אל העגל, הוא בהעדרו של משה ובקושי שהעדרות זו מעוררת אצל בני ישראל:

"וַיַּרְא הָעָם כִּי בשֵׁשׁ משֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות ל"ב, א).

בני ישראל פיתחו תלות בהנהגתו של משה וקשרו בינה לבין הקירבה לאלוקים, וממילא בהעדר משה צריך לעשות 'אלוהים'. חווית הגילוי האלוקי שבהר סיני לא הופנתה למקומות הנכונים. במקום לראות כיצד הנוכחות לה זכו ישראל במעמד הר סיני פותחת צוהר חדש להתבוננות במעשי הבריאה מזוית של גילוי, ביקשו ישראל להצטמצם ולהפנות את מבטיהם למושא חומרי, מוגדר ומיוחד, שהוא יוגדר כ'תחום הקודש'. בני ישראל בוחרים בגילוי האלוקי המצומצם והמוגדר, ומבקשים להגשימו בעגל מעשה ידי אדם. בִּמקום שיהיה העולם, שהוא מעשה ידי אלוקים, משכנו של הקב"ה, ביקשו בני ישראל להשכין את הקב"ה במעשה בשר ודם, וממילא מכח היותו של מעשה בשר ודם מוגדר למקום ולזמן, כך גם יהיה הגילוי האלוקי.

המשכן, במידה רבה, הוא היענות לבקשתם של ישראל במעשה העגל. אף המשכן הוא מעשה בשר ודם, ואף הוא תוחם את הגילוי האלוקי למקום ולזמן. ומכאן נוכל לשוב לדברי ר' לוי יצחק מברדיטשוב.

בשעה שהושלם העגל, קראו בני ישראל בקול גדול: 'אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים'. בקריאה זו, מלמדנו ר' לוי יצחק מברדיטשוב, עשו בני ישראל שני דברים.

הראשון, הוא הנמכת התודעה האמונית, מרמה של הכרה בנוכחותו המלאה של הקב"ה בהיותו בורא את העולם ומתמיד בבריאתו, לתודעה של 'עדות' בניסים שעשה הקב"ה לישראל: 'אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים'. קריאה זו, משיבה את בני ישראל לתודעת יציאת מצרים ולא לתודעת מעמד הר סיני. ישראל שבים ונאחזים בניסים הגלויים להם זכו, ובכך שבים הם אל התודעה הראשונה המצומצת, לפיה מתגלה הקב"ה ברגעים מסויימים בפריצת חוקי הטבע. אלא שעדות זו של ישראל 'עדות שקר' היא, שהרי בני ישראל מייחסים את הניסים הגלויים לאותה יצירת זהב חומרית - העגל.

על פי ר' לוי יצחק מברדיטשוב, המשכן מותיר את ישראל במדרגה אליה הם נופלים בחטא העגל. הוא אמנם מתקן את 'עדות השקר', ובמקומה מציב את 'משכן העדות' המעיד על בעל הניסים האמיתי, אולם הוא מותיר את האמונה, התודעה ואת עבודת ד' ברמה של 'עדות'. המשכן, כפי שראינו אצל ר' צדוק, מצמצם את ההנהגה האלוקית לזמן ומקום, ממש כשם שתודעת הניסים מצמצמת את ההתגלות האלוקית למציאות הנס.

כאשר עם ישראל על כל מציאותו הוא משכנה של השכינה, הנס מגולם בטבע ובעצם ההנהגה הטבעית שבקרבה חי ישראל. ד' שוכן בכל בית, בכל מעשה ובכל תנועה, וכל העולם כולו אומר כבוד. במציאות שבה נבנה משכן ולתוכו מתנקזת הנוכחות האלוקית, שב הטבע להיות 'מסתיר', והחול הוא חול והקודש הוא קודש. במציאות כזו רק הנס מאפשר את החיבור אל הקודש ואל ההתגלות, והטבע דומם.

עוד מוסיף ר' לוי יצחק מברדיטשוב, כי בעוד המשכן תיקן את 'עדות השקר' והותיר את ישראל באמונה הראשונה של יציאת מצרים, הרי שבמעשה מסירות הנפש של כל יהודי ויהודי, הולכת ונבנית מחדש קומת האמונה השניה - ההכרה באמיתותו של ד' ובהיותו בורא. במסירות נפש ישנה יציאה מן המסגר של המציאות הטבעית, חוקיה וגבולותיה. בתשתיתה של מסירות הנפש, ניצבת הכרה שכל המציאות כולה היא בעצם לבוש ומעטפת לגילוי האלוקי שאליו אנו חותרים. מי שמוכן למסור את נפשו למען ד' יתברך, מעצב את חייו על פי אמות מידה אחרות ובהתנהלות זו, הוא מעניק משמעות רוחנית פנימית לכל המציאות הסובבת, ובשפת ר' לוי יצחק: הוא הופך את הטבע לנס, ועל ידי כך הוא משיב לאט לאט את האמונה הגבוהה שנקנתה במעמד הר סיני, ונשמטה בעקבות חטא העגל.

אם חטא העגל הוא ביטוי לצמצום ההתגלות האלוקית, והמשכן, במידה רבה, מאמץ צמצום זה, הן מבחינת ההנהגה הניסית מול ההנהגה הטבעית, לשיטת ר' לוי יצחק, והן מבחינת הנוכחות האלוקית בעולם כולו מול עולם של הבחנות בין קודש לחול, לשיטת ר' צדוק, הרי שבמסירות נפש נפרצים מחדש הגבולות והנוכחות האלוקית שבה ומתפשטת בעולם כולו.

נעשה ונשמע - עולם רוחני מול עולם גשמי

ראינו כי יש המבקשים לראות במשכן צמצום להופעה האלוקית ולאמונה בה, ונראה כי ה'שפת אמת' מבקש להרחיק לכת צעד אחד נוסף, וכך הוא כותב:

"אלה פקודי המשכן משכן העדות כו' עדות הוא שמחל הקב"ה חטא העגל. ובגמרא עדות הוא שהשכינה שורה בישראל כו'. כי המשכן היה תיקון החטא ומקודם החטא לא הוצרכו לעבודה במעשה ומלאכה על ידי שהקדימו נעשה לנשמע היה בטל כח העשיה לגמרי. ואחר שחטאו במעשה הוצרכו לברר בפועל על ידי מעשה שעל ידי שעשו המשכן כרצון המקום ברוך הוא כדכתיב כאשר צוה כו' " (שפת אמת, פקודי, תרל"ה).

קודם החטא, קובע ה'שפת אמת', זכו ישראל למדרגה שבה 'בטל כח העשיה לגמרי'. ולמדרגה זו זכו על ידי הקדמת נעשה לנשמע. וכך הוא כותב במקום אחר:

"כי שורש התורה למעלה כדכתיב ונעלמה מעיני כל חי. רק על ידי הביטול אליו יתברך זוכין בני ישראל להמשיך אור התורה בתוכם. וזכו בני ישראל לזה בהקדמת נעשה לנשמע. שעל ידי המסירת נפש מתעלין בני ישראל מלבוש הגשמיי. וכמו שהיו במתן תורה כמלאכי השרת. ואחר החטא אבדנו זאת המדרגה" (שפת אמת, תרומה תרמ"ד).

כמו ר' לוי יצחק, גם ה'שפת אמת' רואה במסירות הנפש הבאה לידי ביטוי בקריאתם של ישראל 'נעשה ונשמע' את הדרך להתעלות מעל העולם החומרי. עבודת המשכן היא כל כולה עבודה בגשמיות. מהמשכן עצמו העשוי זהב וכסף ונחשת ושאר חומרים, דרך הקרבנות, המנחות, הדם, השחיטה, האכילה והשתיה, הנהוגים בעבודתו מידי יום ביומו. 'עבודה בגשמיות' זו, קובע ה'שפת אמת' היא פועל יוצא של חטא העגל, ושוב הזיקה ברורה, שהרי העגל הוא נסיונם של ישראל להגשים את עבודתם אל המוחש והמושג.

ושוב ניתן לראות במשכן היעתרות לצורך זה של ישראל. מסירות נפשם של ישראל בהקדימם נעשה לנשמע, נבעה מן הנכונות להתעלות מעל הבנתם, הכרתם והשגתם, ובכך יש בעצם שחרור מן הגשמי ומן המגביל. בכך חרגו ישראל מגבולם וזכו למדרגת 'מלאכי השרת'. שחרור זה משחרר גם מן הצורך לעבודה בגשמיות.

בקשת העגל, חוזרת ומתייחסת לרמת השגתם של ישראל - 'לא ידענו מה היה לו'. עם ישראל לפתע מבקש לדעת, להבין, להקדים נשמע לנעשה, ובכך הוא שב ומאמץ את גבולותיו האנושיים. לכן רק 'עגל זהב' יכול לספק את צרכיהם הרוחני של עם ישראל, בשעה שצורך זה לוקח בחשבון את גבולות ההכרה ומגבלות החושים.

המשכן אף הוא, קובע ה'שפת אמת', מכיר במגבלה זו, ומציע לעם ישראל 'עבודה בגשמיות' שתתן מקום גם לצורך הגשמי-חושי של ישראל.[7]

המשכן, על פי הדברים הללו, מכיל בקרבו דבר והיפוכו. מחד, הוא מגלה שכינה ומנכיח את האלוקות בעולם, ומאידך, הוא מצמצמה. צמצום זה מופיע בכמה רבדים.

ראשית, ברובד ההבחנה שבין נס לטבע, בין פרטיקולריות ל'כוליות', בין 'אמונת עדוּת' להכרה באמיתותו.

שנית, ברובד הנוכחות האלוקית שבעולם, בהבחנה שבין קדושת מקום, זמן ואדם, לבין קדושה מלאה בבחינת 'לית אתר פנוי מיניה', בין 'ובהיכלו כולו אומר כבוד' לבין 'מלא כל הארץ כבודו'.

שלישית, ברובד העבודה הדתית, בהבחנה שבין עבודה בגשמיות, דרך מצוות, דרך מעשים, דרך קרבנות, לבין עבודה שכולה רוחניות, בבחינת דבקות, ובהקדמת נעשה לנשמע.

המשותף לכולם, שככל שנגביר את מסירות נפשנו בבחינת 'נעשה ונשמע' למען ד' יתברך, כך נזכה לתקן את השלכותיו של חטא העגל שאין דור שאין לך בו פורענות ממנו, ולהתקרב למעלת 'הר סיני', שהאמונה המזהירה הצומחת ממנה, תגלה את מלכותו עלינו במהרה בבחינת 'מלא כל הארץ כבודו'.