הרשמה בעיצומה

פרשת מסעי - לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה

  • הרבנית שרון רימון

א. הקדמה

פרשת מסעי, החותמת את ספר במדבר, עוסקת בשני נושאים עיקריים: סיכום מסעות ישראל במדבר, והכנות אחרונות לקראת הכניסה לארץ. בכך, פרשה זו, האחרונה בספר, מהווה סיכום מתאים לתוכנו של ספר במדבר, המתאר את ההליכה במדבר לקראת הכניסה לארץ. אנו נתמקד בתיאור המסעות (פרק ל"ג, פסוקים א' - מ"ט), וננסה לראות כיצד הוא מסכם את תקופת המדבר.

שאלה כללית אותה יש לשאול בנוגע לתיאור המסע היא האמנם יש כאן רק רשימה גיאוגרפית של מקומות בהם עברו ישראל בדרכם במדבר, או שמא פרשת מסעי מלמדת משהו עקרוני יותר הנוגע למסע ישראל במדבר?

עיון בפרשה יראה כי אין כאן רשימה בלבד, אלא באמצעות תיאור המסע התורה מלמדת אותנו את מהות המסע במדבר.

ב. "על פי ה'"

הפתיחה לפרשת מסעי היא כפולה:

(א) אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:

(ב) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם:

לכאורה, פסוק א' הוא הפתיחה לתיאור המסעות; מה מוסיף פסוק ב'?

פסוק ב' מוסיף את המילים "על פי ה'". כלומר, פסוק זה בא להדגיש שמסעי בני ישראל במדבר היו על פי ה'[1] - המסעות אינם רק "ביד משה ואהרון", כמסע רגיל של עם שנדד במדבר, אלא הם הליכה על פי ה'.

הדגשה זו מתאימה ביותר לתיאור של המסע בספר במדבר, כיוון שהוא מתאר את הנסיעה של ישראל במדבר כמחנה שהשכינה במרכזו[2]. זאת אנו רואים בפרק ט', המתאר את המסע במדבר ומדגיש שכל הנסיעה במדבר הייתה על פי ה':

(יח) עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ:
(יט) וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא יִסָּעוּ:
(כ) וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ:...
(כג) עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה:

הבטוי "על פי ה'" מופיע שבע פעמים בתיאור מסע ישראל במדבר בפרק ט', ובמסע הראשון של ישראל, בפרק י', נאמר שוב:

(יג) וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה:

בפרשת מסעי, המהווה סיכום למסעות ישראל במדבר, בוחרת התורה לשוב ולהדגיש שאופי המסע של ישראל במדבר היה "על פי ה'". כלומר - זהו המאפיין המרכזי ביותר של מסעות ישראל במדבר.

ג. אילים ורפידים

רוב המסעות בפרשת מסעי מתוארים בקצרה: "ויסעו מ... ויחנו ב...". אירועים שונים כמעט ואינם נזכרים בפרשה זו, ובכל זאת בחרה התורה להזכיר ארבעה אירועים - שפע המים באילים (פסוק ט'), חוסר המים ברפידים (י"ד) מות אהרון (פסוקים ל"ח - ל"ט) ומלחמת הכנעני (פסוק מ') העובדה המפתיעה היא שלא הוזכרו האירועים המרכזיים (כמו מתן תורה או חטא העגל), ודווקא אירועים שנראים שוליים כן נזכרו. מדוע נזכרו אירועים אלה? האם הם יכולים ללמד על מטרת כתיבתה של פרשת מסעי?

שני האירועים הראשונים אותם מזכירה פרשת מסעי הם שפע המים באילים, וחוסר המים ברפידים. מדוע בחרה התורה להזכיר שני אירועים אלה?

המכנה המשותף לשני האירועים האלה הוא בעיות המים במדבר. מדוע התורה מזכירה דווקא אירועים אלה? במהלך הנסיעה במדבר היו כמה מקומות ואירועים נוספים שניתן ללמוד מהם על בעיות המים שהיו לישראל במדבר ועל הנסים שעשה ה' כדי לספק לישראל מים במדבר, ומדוע התורה לא מזכירה אותם?

נעיין במקומות בהם מוזכרת בעיית המים במדבר:

א. מדבר שור (שמות, פרק ט"ו, פסוק כ"ב):

וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם:

בפרשת מסעי (פרק ל"ג, פסוק ח') מוזכר רק שהעם הלך שלושה ימים במדבר אתם (הוא מדבר שור), ולא מוזכר חסרון המים.

ב. מרה (שמות שם):

(כג) וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה:
(כד) וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה: וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם

בפרשת מסעי (פסוק ח') מוזכר רק המקום מרה, ולא מוזכרת ההתרחשות בו.

ג. אילים (שמות שם, פסוק כ"ז):

ויָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם:

נווה מדבר זה נזכר בפרשת מסעי (פסוק ט') במפורט, בדיוק באותה לשון.

ד. מדבר סין (שמות, פרק ט"ז): בהגיעם למדבר סין בני ישראל מתלוננים על הרעב, ובתגובה ה' מבטיח להם מן (ובשר בין הערביים).

בפרשת מסעי מוזכר מדבר סין (פסוק י"א), אך לא נזכרת התלונה ולא נזכר המן.

ה. רפידים (שמות, פרק י"ז, פסוקים א' - ז'):

וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם: וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה... וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה... וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה ... וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה ...וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן:

בפרשת מסעי מוזכר האירוע ברפידים (פסוק י"ד), אך הוא מוזכר בצורה מאד חלקית: לא מוזכרת התלונה ולא מוזכר הנס של הוצאת המים מן הסלע, ומוזכר רק חסרון המים.

ו. קדש מדבר צין (במדבר, פרק כ', פסוקים א - י"ד):

וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם... וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן... וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה ... וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ:... וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם:... וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם: הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה' וַיִּקָּדֵשׁ בָּם:

אירוע טרואמתי זה, שבעקבותיו נגזר על משה ואהרון לא להיכנס לארץ - גם הוא אינו מוזכר בפרשת מסעי; מוזכר רק המקום "מדבר צין היא קדש" (פסוק ל"ו).

נראה, שהתורה בוחרת לסכם את נושא המים במדבר בשני כללים עקרוניים:

מצד אחד - חסד ה', שדאג להם למים במדבר. דוגמא לכך היא אילים: למרות שבני ישראל היו ארבעים שנה במדבר, הם לא היו כל הזמן במקומות צחיחים וקשים, אלא הם גם חנו במקומות שהיו נווה מדבר[3]. מצד שני, התורה דואגת להזכיר את הקושי שבהליכה במדבר, אשר אין בו מים, ודוגמא לכך היא רפידים, מקום בו לא היו מים. לכן לא מוזכרת התלונה ברפידים, לא מוזכר שרפידים נקראה "מסה ומריבה", ולא מוזכרת מלחמת עמלק שהייתה שם; מוזכר רק החסרון במים, המהווה דוגמא לקושי שבהליכה במדבר[4].

קושי זה עומד לזכותם של ישראל, כפי שאומר ירמיהו בפרק ב' פסוק ב':

כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה:

התלונות והמריבות הנובעים מהקושי, והנסים הבאים בעקבות התלונות מתארים את ההתמודדות עם המציאות של הליכה במדבר, אך בסיכומו של דבר פרשת מסעי מלמדת שהם אינם העיקר; הסיכום הכולל הוא שבהליכה במדבר היה חסד הדדי: חסד ה' הדואג לצרכיהם של ישראל במדבר, וחסד של ישראל ההולכים אחרי ה' במדבר למרות הקושי הגדול[5].

ד. קדש

התעלמות פרשת מסעי מ'קדש מדבר פארן'

נעקוב אחר קטע אחד מרשימת המסעות בפרשת מסעי, שלא נזכרו בו אירועים, ובכל זאת הוא מעניין מאד:

(טז) וַיִּסְעוּ מִמִּדְבַּר סִינָי וַיַּחֲנוּ בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה:
(יז) וַיִּסְעוּ מִקִּבְרֹת הַתַּאֲוָה וַיַּחֲנוּ בַּחֲצֵרֹת:
(יח) וַיִּסְעוּ מֵחֲצֵרֹת וַיַּחֲנוּ בְּרִתְמָה:....
(לו) וַיִּסְעוּ מֵעֶצְיוֹן גָּבֶר וַיַּחֲנוּ בְמִדְבַּר צִן הִוא קָדֵשׁ:

נשווה מסלול זה, למסלול המתואר בבמדבר פרקים י' - י"ג:

וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן: (פרק י' פסוק י"ב)

בחניה הראשונה של ישראל במדבר פארן, מתחילות התלונות של העם, שבעקבותיהן ה' מכה בעם, והמקום נקרא קברות התאווה:

(א) וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר:...
(לג) הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד:
(לד)ו ַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים:
(לה) מִקִּבְרוֹת הַתַּאֲוָה נָסְעוּ הָעָם חֲצֵרוֹת וַיִּהְיוּ בַּחֲצֵרוֹת: (פרק י"א).

בחצרות לקתה מרים בצרעת:

(א) וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה ...
(טו) וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם:
(טז) וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר פָּארָן : (פרק י"ב)

במדבר פארן מתרחש חטא המרגלים:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן... וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן ...וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת:... וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה...(פרק י"ג, פסוקים א' - כ"ו).

חטא המרגלים התרחש בקדש ברנע, היא קדש שבמדבר פארן[6], הנמצאת בגבול הדרומי של ארץ כנען. משם בני ישראל היו אמורים להיכנס לארץ. אולם, בעקבות חטא המרגלים, נגזר על ישראל להסתובב במדבר עוד 38 שנה:

...פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף: (פרק י"ד, פסוק כ"ה).

היכן הם הסתובבו במשך כל השנים האלה? ספר במדבר לא מתאר את המקומות בהם שהו ישראל ב-38 השנים הללו, וגם לא מזכיר אירועים שארעו בשנים אלה. לאחר חטא המרגלים מתוארת רק מחלוקת קרח ועדתו, שהייתה כנראה סמוך לחטא המרגלים, ויש עוד כמה קבצי מצוות.

התחנה הבאה המוזכרת בנדודי ישראל במדבר היא קדש מדבר צין, אליה הגיעו בתחילת השנה הארבעים[7]:

(א)וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם:
(ב) וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה... (פרק כ').

בקדש מדבר צין מתה מרים, שם הייתה שוב תלונה על חוסר מים[8], ובעקבותיה חטא משה ואהרון שבגללו נגזר עליהם לא להיכנס לארץ. אירוע נוסף שהתרחש בקדש היה שליחת שליחים אל מלך אדום בבקשה לעבור בארצו.

נסכם את מסעות בני ישראל ממדבר סיני עד קדש מדבר צין:

לפי התיאור בספר במדבר, ממדבר סיני בני ישראל נסעו לקברות התאווה, משם נסעו לחצרות, ומשם הגיעו לקדש מדבר פארן, שם חטאו במרגלים; בעקבות כך הם הסתובבו במדבר "בדרך ים סוף" במשך 38 שנים, אך לא ידוע לנו היכן, ובתחילת השנה הארבעים הגיעו לקדש מדבר צין.

לפי התיאור בפרשת מסעי, ממדבר סיני בני ישראל נסעו לקברות התאווה ומשם לחצרות. עד כאן המסלול זהה, אך לאחר חצרות לא מוזכרת קדש מדבר פארן, ולעומת זאת, מוזכרים 18 מסעות במקומות שלא נזכרו בספר במדבר, ובסופם מוזכר שהגיעו ל"מדבר צין היא קדש". עובדה זו תמוהה מאד, כיוון שקדש במדבר פארן איננה מקום שולי במסעות ישראל במדבר: במקום זה אירע חטא המרגלים, ובעקבותיו נגזר עליהם להסתובב במדבר. זהו, כמובן, אירוע מאד חשוב במסעות ישראל במדבר. כמו כן, העם שהה בקדש למשך זמן די ארוך: "ותשבו בקדש ימים רבים" (דברים, פרק א', פסוק מ"ו); קדש ברנע הייתה נווה מדבר גדול, שהיה מאד נח לחנות בו, ולכן ישבו שם ימים רבים. מדוע, אם כן, פרשת מסעי איננה מזכירה מקום חשוב זה?

ההסברים להשמטת קדש מדבר פארן בפרשת מסעי

מכיוון שקדש מדבר פארן היא מקום כל כך מרכזי, וקשה להבין את ההתעלמות ממנו, הועלו מספר השערות:

אפשרות אחת להבנה היא ש-18 המסעות (מרתמה עד עציון גבר) הם מסעות במדבר פארן מחצרות עד קדש, ורק אחריהם אירע חטא המרגלים בקדש. לפי דעה זו, קדש מדבר צין היא קדש מדבר פארן[9], ואירעו בה שני אירועים: בשנה השנייה - חטא המרגלים, ולאחר 38 שנה- מות מרים ומי מריבה[10].

אפשרות אחרת היא, כפי שפירש רש"י, ש"רתמה" היא המקום בו אירע חטא המרגלים, וכל המסעות שנזכרו אחרי כן הם מסעות ההסתובבות במדבר ב-38 השנים. פירוש רש"י יוצר התאמה בין פרשת מסעי לבין הפרשות האחרות בבמדבר, אך קשה מאד להסביר את הופעת השם רתמה במקום קדש[11].

אפשרות אחרת היא[12], שמיד לאחר חצרות בני ישראל הגיעו לקדש מדבר פארן, ובעקבות חטא המרגלים יצאו משם והסתובבו ב"דרך ים סוף". המקומות ב"דרך ים סוף" לא פורטו בספר במדבר עצמו, אך פרשת מסעי מזכירה אותם. אלה המקומות מ"רתמה" עד "עציון גבר"[13]. מעציון גבר הם חזרו חזרה אל האיזור של קדש, אך לא התיישבו באותו מקום בדיוק, בקדש מדבר פארן, אלא במקום קרוב לו, הוא קדש מדבר צין[14]. כאמור, קדש מדבר פארן היא נווה מדבר גדול מאד, וכנראה שעם אחר התיישב בו כאשר ישראל נדדו במדבר, ולכן הם לא יכלו לחזור לשם. לכן, בני ישראל התיישבו בקדש מדבר צין, הקרובה לשם, אך אין בה מספיק מקורות מים, ולכן בקדש מדבר צין הם מתלוננים על מחסור במים, ("מי מריבה" - במדבר פרק כ').

לשם הנוחות, נסכם בטבלה את סדר המסעות על פי הפירוש השלישי:

לפי ספר במדבר

לפי פרשת מסעי 

מדבר סיני

מדבר סיני 

קברות התאווה

קברות התאווה 

חצרות

חצרות 

קדש במדבר פארן

------- 

הסתובבות במדבר "בדרך ים סוף"

רתמה, רמון פרץ, לבנה, רסה... עציון גבר  

קדש במדבר צין

קדש מדבר צין

המסע במדבר כהכנת העם לכניסה לארץ

אפשרות זו מעלה את השאלה הקשה: מדוע פרשת מסעי מתעלמת מקדש מדבר פארן, מקום מרכזי שאירע בו חטא המרגלים ובו ישב העם ימים רבים?

נניח לרגע שאלה זו, ונבחן נקודה מעניינת נוספת:

גם אם קדש מדבר פארן איננה קדש מדבר צין, קשה להתעלם מן הדמיון ביניהן - שתיהן נקראות "קדש", ושתיהן נמצאות באותו איזור, על גבול הכניסה לארץ. כך, בני ישראל מגיעים פעמיים אל קדש, אל גבול הארץ המובטחת:

בפעם הראשונה הם מגיעים ל"קדש" בשנה השנייה, אחרי מסע קצר בן שתי תחנות בלבד (ממדבר סיני, דרך קברות התאווה וחצרו, ישר לקדש). הם עומדים על גבול הארץ המובטחת ועומדים להיכנס אליה, אך ברגע האחרון הם נכשלים: הם מחליטים לשלוח מרגלים, ומשם מתגלגל החטא שבעקבותיו הם לא נכנסים לארץ, אלא נגזר עליהם להתעכב במדבר במשך 38 שנים, עד מות כל הדור ההוא.

בפעם השנייה הם מגיעים ל"קדש" בשנה הארבעים, אחרי הסתובבות ארוכה במדבר, במשך 38 שנה. שוב הם עומדים על גבול הארץ המובטחת ועומדים להיכנס אליה, ושוב, על סף הכניסה לארץ, יש חטא המונע כניסה לארץ: חטאם של משה ואהרון במי מריבה, מונע את כניסתם לארץ.

אולם, הפעם זהו חטאם של משה ואהרון בלבד - רק משה ואהרון ימותו במדבר בעקבות חטא זה, ולעומת זאת העם כולו מתחיל תהליך של כניסה לארץ: מבחינת העם, ההגעה השנייה לקדש היא תיקון של ההגעה הראשונה לקדש, ומשם מתחילה הכניסה לארץ.

כאמור, פרשת מסעי איננה מזכירה את קדש הראשונה, אלא רק את קדש השנייה. כאן אנו חוזרים לשאלה ששאלנו: מה המשמעות של ההתעלמות מ"קדש" הראשונה?

התמונה העולה מתיאור כזה היא כאילו לא הייתה הגעה אל הגבול ואחר כך חזרה אל המדבר: מיד לאחר חצרות בני ישראל הסתובבו במדבר, ורק לאחר ההסתובבות הגיעו ל"קדש" בגבול הארץ - ומיד משם נכנסו לארץ. פרשת מסעי מפרטת את המקומות בהם הסתובבו במדבר 38 שנים - היא איננה מתעלמת מ-38 השנים של ההסתובבות, אך היא מתעלמת מהעובדה שההסתובבות במדבר נבעה מכשלון ומן העובדה שבני ישראל כבר היו יכולים להיכנס לארץ בשנה השנייה.

יתכן שפרשת מסעי רוצה להציג תפיסה שונה של שנות ההסתובבות במדבר: היא רוצה להראות שגם ההסתובבות במדבר במשך 38 שנים לא הייתה מיותרת ועונש בלבד, אלא היא חלק מהתהליך שעם ישראל עבר במדבר כהכנה לקראת הכניסה לארץ, תהליך שהיה "על פי ה'" והיה בלתי נמנע[15]: ההסתובבות במדבר במשך שנים רבות ומות כל הדור שהיו עבדים במצרים הכינה את העם לקראת כניסה לארץ.

כלומר, פרשת מסעי מדלגת על התחנה הראשונה בקדש וכביכול אומרת לקורא: זה לא היה ריאלי להגיע אל גבול הארץ ולהיכנס לארץ כבר בשנה השנייה לצאתם ממצרים, כיוון שהם לא היו מוכנים לכך. מכך נובע כי ההסתובבות במדבר לא הייתה רק עונש על חטא, אלא היא הייתה הכרח המציאות. בשנה השנייה עם ישראל לא היה מסוגל להיכנס לארץ - נפשם עדיין הייתה נפש של עבד, והבטחון שלהם בה' עוד לא היה מספיק גדול. לכן המרגלים ראו את עצמם כחגבים לעומת יושבי הארץ, ולכן העם נבהל כל כך מדברי המרגלים. התוצאה של שליחת המרגלים הייתה הסתובבות במדבר עוד שנים רבות, עד שהעם יתחשל ויהיה ראוי להיכנס לארץ - עד שימותו כל האנשים שנפשם הייתה נפש של עבדים ולא היו מסוגלים להיכנס לארץ ולהלחם עליה; עד שיתבסס בליבם הקשר בינם לבין הקב"ה והבטחון שלהם בה' כמספק את צרכיהם, ויהיה להם מספיק בטחון שהם מסוגלים להיכנס לארץ למרות הקשיים, מפני שה' יעזור להם גם בכיבוש הארץ.

כפי שהזכרנו לעיל, פרשת מסעי מתארת את ההליכה במדבר בה נדרשים ישראל לבטוח בה' בצורה מוחלטת וללכת אחריו למרות הקשיים, ומצד שני מתואר שה' מספק את צרכיהם במדבר. ארבעים שנה של הליכה במדבר באופן כזה בנו מערכת יחסים מיוחדת מאד בין ישראל לקב"ה - לאחר כל השנים האלה ישראל חשים את האהבה ביניהם לבין ה', ואת הבטחון שה' איתם והוא ילחם את מלחמותיהם. עם תחושה כזו הם יכולים להיכנס לארץ.

ה. מות אהרון

האירוע הבא המוזכר בפרשת מסעי הוא מות אהרון בהר ההר (פרק ל"ג, פסוקים ל"ח-ל"ט). מדוע פרשת מסעי מציינת דווקא את מות אהרון?

אהרון מת בשנה הארבעים, בעקבות חטא מי מריבה. על גזירת מותם של אהרון ומשה בגלל חטא מי מריבה נאמרו פירושים רבים, מפני שקשה מאד להבין שבעקבות חטא כזה ימותו המנהיגים הדגולים ולא יכנסו לארץ. פרשת מסעי מציגה את מות אהרון באור שונה:

וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (פרק ל"ג, פסוק ל"ח).

כשם שכל המסעות היו על פי ה', וכשם שההסתובבות במדבר ומות כל הדור ההוא הייתה הכרח ולא רק תוצאה של כשלון רגעי בחטא המרגלים - כך גם מות משה ואהרון במדבר הוא על פי ה', כחלק מהתכנית הכללית: כל דור המדבר איננו יכול להיכנס לארץ, וגם המנהיגים של דור זה - משה ואהרון - נשארים במדבר, עם העם שלהם[16].

פרשת מסעי מדגישה את תאריך מותו של אהרון: בשנה הארבעים, בחודש החמישי. אהרון הוא האחרון למתי המדבר (מלבד משה), ומותו של אהרון מסמל את מותו של כל דור המדבר, ואת סוף ההסתובבות במדבר - לאחר מות אהרון אפשר להתחיל להיכנס לארץ.

ו. "וישמע הכנעני"

מיד לאחר מות אהרון, המהווה את סיום תקופת ההסתובבות במדבר, פורצת המלחמה עם הכנענים (במדבר, פרק כ"א, פסוק א). הכנענים שומעים על התקרבות ישראל אל גבול הארץ ויוצאים לקראתם למלחמה. פרשת מסעי טורחת לציין מלחמה זו, למרות שהיא איננה מזכירה את המלחמות האחרות (מלחמת עמלק, והמלחמות בעבר הירדן המזרחי). מדוע?

מלחמה זו מתוארת בפרשת חוקת:

(א) וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי:
(ב) וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם:
(ג) וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה: (במדבר, פרק כ"א).

ישראל מגיעים אל גבול הארץ; הכנענים מרגישים מאוימים, ולכן הם מתקיפים את ישראל. ה' שומע לתפילת ישראל, ועוזר להם לנצח את הכנענים. מקום המלחמה נקרא חרמה, בעקבות הנצחון.

מלחמה זו דומה מאד למלחמה אחרת: לאחר חטא המרגלים, כאשר ישראל שומעים שלא יוכלו להיכנס לארץ, הם מנסים להעפיל אל ההר ולהיכנס לארץ למרות שה' לא איתם. (במדבר, פרק י"ד, פסוקים ל"ז - מ"ה). התוצאה של ההעפלה היא

וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה: (שם, פסוק מ"ה).

נשים לב לדמיון בין המלחמות: פעמיים ישראל נמצאים באזור קדש, פעמיים פורצת שם מלחמה עם הכנענים (יושבי ההר - איזור ערד), ובשתי הפעמים מקום המלחמה נקרא "חרמה".

בפעם הראשונה, לאחר חטא המרגלים, ישראל עלו למלחמה בזמן שלא היו ראויים להיכנס לארץ, הם עלו נגד רצון ה', וניגפו במלחמה. לעומת זאת, בפעם השנייה, בתום 40 שנות הסתובבות במדבר, ישראל עולים למלחמה כאשר הם כבר מוכנים לכניסה לארץ, הם עולים בעזרת ה', ומנצחים.

המלחמה השנייה היא תיקון של הראשונה: הפעם ישראל ראויים להיכנס לארץ, והם יוצאים למלחמה מתוך תפילה לה', ולכן הם מצליחים במלחמה. זו המלחמה הראשונה על כיבוש הארץ, ומכאן מתחילים ישראל להיכנס לארץ.

אין פלא, אפוא, שפרשת מסעי מזכירה דווקא את המלחמה הזו, הראויה להיות הפתיחה למלחמות הכיבוש של הארץ.

ז. סיכום

רשימת המסעות בפרשת מסעי איננה רק רשימה המיועדת לצורך זיהוי גיאוגרפי: פרשת מסעי באה לסכם את תקופת הנדודים במדבר ולתת לה משמעות.

הפרשה מציגה את ההסתובבות במדבר כהסתובבות על פי ה'. היא איננה מזכירה את קדש ברנע, בה אירע חטא המרגלים, אך היא כן מזכירה את המסעות במדבר ב-38 השנים שלאחר חטא המרגלים; בכך מוצגים מסעות אלה כחלק מהמסע על פי ה', שהיה דרוש והכרחי כדי להכין את העם לקראת הכניסה לארץ. שנות ההסתובבות במדבר, בארץ לא זרועה, הביאו לקשר מיוחד בין עם ישראל לבין ה', קשר של חסד הדדי, קשר של בטחון ואהבה. הפרשה מציגה את הבנייה של הקשר המיוחד הזה על ידי הזכרת החניה בנווה המדבר אילים, ומצד שני הזכרת רפידים בה לא היו מים. לאחר התבססות הקשר המיוחד הזה, יכולים ישראל להגיע אל המקום שלא הוזכר לעיל - קדש, בגבול ארץ כנען; שם כלו מתי מדבר עם מותו של אהרון, שם מתחילה המלחמה על כיבוש הארץ עם ניצחון על הכנעני יושב ערד - ומשם מתחיל המסע החדש אל ארץ כנען.

 

[1] בהתאם לפירושי ראב"ע וחזקוני, לפיהם "על פי ה'" מתאר את "מסעיהם". לעומת זאת, הרמב"ן פירש כי המילים "על פי ה'" מתארות את כתיבת המסעות - כתיבת המסעות הייתה על פי ה'.

[2] ראו בשיעורי לפרשת במדבר.

[3] התורה בחרה דווקא באילים, מפני שאילים היא המקום היחיד המוזכר במפורש בתורה שהיה נווה מדבר. אמנם אנו יודעים שהישיבה בקדש ברנע נמשכה ימים רבים (דברים, פרק א', פסוק מ"ו: "ותשבו בקדש ימים רבים", ורש"י שם מפרש שהכוונה היא ל19 שנה) מפני שהיה שם נווה מדבר גדול מאד, אך זה לא מסופר במפורש בתורה.

[4] כדי להדגים את החסרון במים במדבר, התורה הייתה יכולה לבחור גם במקומות אחרים. יתכן שהבחירה ברפידים היא אקראית, ובאותה מידה יכלה התורה להזכיר את מדבר שור, מרה או קדש מדבר צין; היא בחרה דוגמא אחת כדי להדגים את הקושי שהיה בחסרון מים במדבר. אולם, יתכן שיש משמעות לבחירת רפידים דווקא. לדעת הרמב"ן (בפרושו לפסוק י"ד), נזכרה דווקא רפידים "בעבור היות עניין רפידים דבר גדול שניסו את ה'... ונקדש לעיניהם...ובאה אליהם שם מלחמת עמלק". כמו כן, מעניין לשים לב שהמסע אל רפידים הוא המסע היחיד (חוץ מן המסע הראשון מהר סיני בבמדבר פרק י') עליו נאמר שהיה "על פי ה'", ויתכן שמסיבה זו פרשת מסעי, המתארת מסע על פי ה', מזכירה דווקא את האירוע ברפידים.

[5] הרמב"ם (מורה נבוכים, חלק ג', פרק נ') אומר שמטרתה של פרשת מסעי היא להוכיח שבני ישראל הלכו במדבר שאינו מתאים לחיי אדם, ובכל זאת הם הצליחו לחיות בו 40 שנה; בכך מתגלה חסד ה', והנסים הגדולים שנעשו לבני ישראל. הספורנו (במדבר פרק ל"ג, פסוק א') מפרש כך:

רצה האל יתברך שיכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה.

בהסבר שהצענו שני הפרושים מתחברים: ההליכה במדבר מבטאת גם חסד ישראל שהלכו אחרי ה' למרות הקושי הגדול, וגם את חסד ה' שדאג לקיומם במדבר.

[6] בדברים א' פסוק י"ט נקראת קדש מדבר פארן בשם קדש ברנע.

[7] ראו פירוש האבן-עזרא לפסוק זה.

[8] החסרון במים מלמד שקדש במדבר צין איננה קדש במדבר פארן, כי קדש במדבר פארן הייתה נווה מדבר גדול, ולכן לא חסרו שם מים.

[9] ראו אטלס כרטא, עמודים 40-41.

[10] השערה זו יוצרת בעיות רבות מאד מבחינה גיאוגרפית ומקראית, ולא נלאה את הקוראים בפרטי הויכוח. ניתן לקרוא על כך בספר "מסעי סיני" מאת מנשה הראל, בעיקר בעמודים 277-281. כמו כן, עיינו הערה 8 לעיל.

[11] לפי רש"י במקום, קדש מכונה בפרשת מסעי "רתמה", והיא מכונה כך

על שם לשון הרע של המרגלים, שנאמר "מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה, חצי גיבור שנונים עם גחלי רתמים". (תהילים, פרק כ', פסוקים ג' - ד).

אמנם ידוע לנו על מקומות שנקראו על שם המעשה שקרה שם, וגם פרשת מסעי מזכירה מקומות שנקראו על שם האירוע (כמו מרה וקברות התאווה), אך במקומות אלה התורה עצמה מספרת על קריאת המקום בשם המסויים בעקבות האירוע, וכך אנו יכולים לזהות בברור בין המקום לבין האירוע. לעומת זאת, בסיפור חטא המרגלים לא נאמר שהמקום נקרא רתמה בעקבות חטא המרגלים, ואנו שומעים על כך לראשונה רק בפירוש רש"י, וגם זה לא בשעת האירוע, אלא רק לאחר מכן, בפרשת מסעי.

[12] תודה לרב יואל בן-נון שהאיר את עיני בנושא זה.

[13] ידוע שעציון גבר הייתה בצפון ים סוף, ולכן היא מתאימה להיות נקודת הקצה בהסתובבות ב"דרך ים סוף".

[14] להבנת המסלול עיינו במפה הנמצאת בקובץ נפרד המצורף לשיעור. המפה לקוחה מהספר "מסעי סיני", מאת מנשה הראל. זיהוי המקומות לפי המוצג במפה זו שונה בכמה נקודות עקרוניות מאד מהמפה באטלס כרטא, ועיינו שם לצורך השוואה.

[15] אפשר להסביר על פי זה את הפער בין תיאור שליחת המרגלים על פי ה' בספר במדבר, לבין תיאור שליחת המרגלים ביוזמת העם בספר דברים: שליחת המרגלים, אשר גרמה לעיכוב במדבר הייתה כשלון של העם, אך הייתה על פי ה'. ה' ידע שישראל אינם מסוגלים עדיין לכניסה לארץ, והם זקוקים עדיין להסתובבות במדבר.

[16] העובדה שמות משה ואהרון נגזר עליהם בנפרד משאר, מורה על כך שהם אינם ככל העם, והם עצמם כן היו ראויים להיכנס לארץ כבר בשנה השנייה, אך בסופו של דבר הם לא נכנסו לארץ מפני שהם המנהיגים של אותו דור. (ראה בהרחבה: פרקי מועדות ב' מאת הרב ברויאר, חטא המרגלים וחטא משה רבנו, בעיקר עמודים 441-444).