מסעי | 'על כן יורה חטאים בדרך'

בפרשתנו אנו קוראים את דיניו של רוצח בשגגה, ושומעים אנו על ערי המקלט המופרשות להגנה ושמירה עליו לפני משפטו ולאחריו:

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן. וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה. וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט...וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם עַל הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה. וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ" (במדבר ל"ה, י-כה).

הפרשנים דנים במעמדו הרוחני של אדם שרצח בשגגה, כבר בהתיחסותה הראשונה של התורה למקרה כזה:

"מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת. וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱ-לֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה" (שמות כ"א, יב-יג).

וכך מביא רש"י מן המדרש:

"והא-להים אנה לידו - ולמה תצא זאת מלפניו הוא שאמר דוד (שמואל א' כ"ד) כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע...".

בהמשך, רש"י מבאר את המשל הקדמוני אולם בפשטות, משל זה מבקש להתמודד עם הביטוי החריף: 'והאלהים אנה לידו', שהרי אם התורה עצמה 'מאשימה' את הקב"ה ברצח, או לפחות בגלגולו לידי אותו שוגג, מדוע יש להענישו? ועל כך משיב המדרש: מרשעים יצא רשע, רוצה לומר שלא בכדי זימן ד' יתברך לאותו אדם שירצח בשגגה, שהרי ראוי הוא למעשה שכזה בגלל התנהגותו הקודמת, מעשיו וכד',[1] וכך מברר את הדברים הרבי מקראקא, בעל ה'מאור ושמש':

"והענין הוא שכשהאדם עובר עבירה בשוגג ומה גם עבירה חמורה כרציחה הגם שעשאה בבלי דעת אף על פי כן הפגם הוא גדול עד למאד, ולא נזדמן לאדם דבר רק בשביל שעשה מתחלה עבירות ולא שם אל לבו לשוב עליהם על כן עבירה גוררת עבירה עד שבאת לידו עבירה הגדולה הזאת שהיא רציחה, כמו שפירשו רבותינו ז"ל במכות על פסוק והאלקים אנה לידו כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע" (מאור ושמש, מסעי).

הכיוון המשותף הן לחז"ל והן לבעל ה'מאור ושמש', הוא לפשפש בעברו של אותו רוצח בשגגה ולגלות שבעצם איננו שה תמים שבמקרה נתגלגלה לידו צרה כזו של רציחת נפש בשגגה. האלוקים מכוון את השגחתו באופן כזה, שמי שחוטא הקב"ה מגלגל לידו אף שלא ברצונו חטאים נוספים, בבחינת 'בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו'.

אף על פי שמדובר כאן בחטא הספציפי והחמור של רציחת נפש, נדמה כי יש בפתרון זה בכדי להשליך על כל מושג השוגג, כשהטענה הנטענת היא שחטא השגגה הוא ביטוי לפגם רוחני ומעשי. על כן אין לראותו כאירוע חד פעמי, מקרי, שאיננו מלמד ואיננו משקף את אישיותו הרוחנית של החוטא. אם אדם מחלל שבת בשוגג, עליו לפשפש במעשיו ולשאול את עצמו, מדוע אינה לידו, ד' יתברך חטא זה.[2]

החטא פוגם

כיוון אחר לחלוטין, המבקש להתמודד עם בעיית העונש כלפי הרוצח בשוגג, נמצא ב'שפת אמת', ואלו הם דבריו:

"במדרש על ערי מקלט טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. בגמ' דייקי בפ' יתמו חטאים מן הארץ חוטאים לא כ' רק חטאים כו'. וכמו כן יש לדייק בפסוק זה יורה חטאים. כי החטא עושה רושם כמ"ש ז"ל שנברא משחית מכל חטא והוא להורות שאין עונש החטא ע"י שמורד בו ית' בלבד רק שגוף החטא בורא משחית לכן אף שוגג צריך תיקון והוא ע"י גלות כמ"ש אא"ז מו"ר ז"ל על מ"ש בצרה תקלוט כבצר כי השי"ת נתן ערי מקלט למי שיודע שאין לו מקום ע"י שנזדמן לו חטא גדול כזה להרוג נפש. וזה עצמו נותן לו מקום שהשי"ת נותן מקום למי שאין לו אבל כשסומך עצמו על זה המקום אינו נותן לו כו' ודפח"ח. נמצא כי עיקר מקומו מה שיודע שאין לו מקום. וזה עצמו תיקון החטא כפי מה שהוא מתחרט לפני השי"ת ואינו מוצא לו מקום כמו כן חטא שלו ומלאך המשחית אינו מוצא לו מקום והשי"ת נותן לכולם מקום וז"ש יורה חטאים כו'. ובס' תומר דבורה מהרב הרמ"ק כתב שזה חסד גדול מהשי"ת שנותן מקום להמשחית שבא ע"י חטא האדם כו' ע"ש" (שפת אמת, מסעי תרל"ד).

ה'שפת אמת' פותח בהבחנה חשובה הנעשית בהקשר אחר.

כאשר שכניו הבריונים של ר' מאיר מטרידים את מנוחתו הוא מבקש לקללם, אולם אשתו, ברוריה, מכוונת את תשומת ליבו אל הפסוק 'יתמו חטאים מן הארץ' ומדייקת בו: נאמר 'חטאים ולא חוטאים', על כן יש להתפלל להעלמותם של החטאים מן העולם, ולא של החוטאים. במילים אחרות, מוכיחה ברוריה את בעלה באומרה לו, מדוע תתפלל למותם של הרשעים ולא לחזרתם בתשובה שלמה.[3]

ההבחנה בין החטא לחוטא, בהקשרם של ברוריה ור' מאיר, יש בה בכדי להיטיב עם החוטא, בקובעה כי אין לזהות את החטא עם החוטא ובמילים אחרות, לא החוטא הוא הרשע אלא מעשיו, ועל כן דרך התשובה סלולה בפניו ומשעה שיחדל ממעשיו, יתומו חטאיו וממילא יחדל להיקרא חוטא. זהו פתח התשובה הנפלא ביותר, המבקש לטעון כי המעשה הוא המגדיר את האדם ועל כן מעשיו יקרבוהו ומעשיו ירחקוהו.

ה'שפת אמת', משתמש באותה ההבחנה אולם הוא מבקש להעמיק בה, ומהעמקה זו נולדת הפעם חומרה יתירה כלפי החוטא והדברים מתחדדים בחוטא בשוגג.

כפי שראינו, גם חז"ל וגם בעל ה'מאור ושמש' מבקשים להסביר את גלותו של החוטא בשגגה אל עיר המקלט, על אף שבחטא שוגג מדובר כאן, בהנחה ששגגה זו, היא עצמה כבר סוג של עונש להתנהגותו הקודמת של הרוצח.

ה'שפת אמת' מבקש ללכת בדרך אחרת. השוגג איננו בעל 'עבר פלילי', והשגגה הרי היא שגגה לכל דבר, אולם ההבחנה בין השגגה למזיד נוגעת להבנת הרובד הכפול שיש בחטא. ישנו רובד אחד, הניתן לכנותו המישור המשמעתי. החוטא במזיד הרי הוא מורד בד' יתברך, מפר את דברו ואיננו שומע לצו האלוקי. העונש על כך הוא בבחינת 'סנקציה' שמוטלת על מי שמורד בד', בלשונו של ה'שפת אמת'. מישור זה נוגע לא לחטא עצמו אלא לחוטא. האישיות היא החוטאת במרידתה בד' והיא הנענשת על מרידה זו.

הרובד השני, הוא הרובד האונטולוגי - היישותי. ברובד זה, מניח ה'שפת אמת' לחוטא, ועוסק בחטא עצמו. החטא, קובע ה'שפת אמת', הוא בעל ממשות, ועל כן מי שחטא, יוצר בעולם, בלשונו של ה'שפת אמת', משחית.[4]

החטא, על פי תפיסה זו, יוצר דינמיקה והתרחשות ממשית בעולם.[5] החטא יוצר אוירה שלידתה מכוחו של המעשה, אולם משעה שהיא קיימת במציאות, היא עצמה כבר מחוללת ומולידה מעשים משלה. חבורת ליצנים המתכנסת למושב ליצים, יוצרת אוירה ומולידה דינמיקה, אולם משעה שזו נוצרה, היא עצמה משפיעה על החבורה, ממריצה ומהווה מקור השראה גם עבור מי שאך ברגע זה הצטרף.

ברובד זה, היחס הוא כלפי החטא ותולדתו, כלפי ה'משחית' שנברא בעולם עקב החטא ועל כן מישור זה, איננו נוגע לחוטא, אלא למציאות האובייקטיבית שנעכרת ומתקלקלת עקב לידתו של החטא והגעתו לעולם.

תפילת יתמו חטאים, ימשיך ה'שפת אמת' צעד נוסף בעקבות ברוריה ויאמר, איננה מבקשת את הפסקתם של מעשי החטא על ידי החוטא, אלא בקשת השמדת ה'משחיתים', כילויה של האנרגיה השלילית שנוצרה בעולם עקב החטא עצמו.

רובד זה איננו מתיחס לחוטא, ועל כן שאלת הכוונה איננה רלוונטית לו. השאלה האם מדובר ביצירת 'משחית' בשוגג או יצירתו במזיד, איננה קובעת דבר ביחס לצורך להכרית ולאבד את אותו משחית שנוצר. מנקודת מבט זו, אף השוגג זוקק תיקון גדול, ושאלת הכוונה איננה משפיעה על הצורך להתמודד עם השלכותיו הקיומיות של החטא.

ד' הוא נחלתו

החוטא בשוגג, אם כן, זקוק לתיקון, הוא וחטאו, ואף המשחית הנולד מחטא זה. ותיקונם של כל אלו הוא בהגליית החוטא לעיר המקלט. וכאן מחדש ה'שפת אמת' חידוש עצום: "כי השי"ת נתן ערי מקלט למי שיודע שאין לו מקום, על ידי שנזדמן לו חטא גדול כזה להרוג נפש".

החוטא בשגגה מאבד את מקומו, וכך כותב ה'שפת אמת' במקום אחר:

"בפסוק הילד איננו ואני אנה אני בא. איתא דראובן פתח בתשובה תחלה ולכן הושע הנביא שבא מראובן פתח ג"כ בתשובה. כי זו תשובה שלימה שאינו מוצא לו שום מקום ומציאות בעולם ע"י החטא" (שפת אמת, וישב תרס"ד).

מדובר בחוויה נפשית המכוננת את תנועת התשובה - תחושת איבוד המקום.

בכדי להבין תנועה זו, נראה כי יש להתחיל בחוטא בשגגה ומכאן לעבור לכל חטא, כפי שמשתמע מדברי ה'שפת אמת' בפרשת וישב, שם לא מדובר בהכרח על רוצח בשגגה.

מי שנזדמן לו חטא בשגגה ובודאי עוון רציחה, נכנס למעמד בלתי מוגדר. מחד הוא איננו רוצח, ואין מקומו מאחורי סורג ובריח עם רוצחים במזיד. מאידך הוא איננו יכול לקום בבקר כאדם מן השורה כאילו כלום לא קרה. נתגלגל דבר לידו, נעשה עוול בעולם, נחסרה שלמותו, נברא משחית, וכיצד יוכל הוא לעבור לסדר היום.[6] היכן מקומו? האם מקומו בחברת צדיקים שלא חטאו וישרים שלא פשעו, או שמא מקומו בחברתם של פושעי ד' ומכעיסיו?

הוא חווה חויה של תלישות, של העדר מקום, של חוסר השתייכות. החטא שאלוקים אינה לידו, טרף את כל קלפיו והפכו לאדם חסר מקום, חסר הגדרה וחסר שייכות - הוא חסר מנוחה ונעדר נחלה. מלמדנו ה'שפת אמת', בשעה שאיש זה איבד את נחלתו, במובן מסוים, הוא זוכה להסתופף בחברתם של אחרים שאף הם נעדרי נחלה - הלווים. וכשם שאלו בהעדר נחלתם זכו לנחלה אחרת, בבחינת ד' הוא נחלתם, כך גם אדם זה שחטאו הביא לאובדן מקומו ונחלתו - זוכה לבחינת ד' הוא נחלתו.

עיר המקלט, היא משכנם של נעדרי הבית - הבלתי מקוטלגים! היא מקומם של המבקשים נחלה, לאחר שהחטא הנוראי נישלם מאדמתם וממקומם הברור, היציב והמוגדר.

במובן הרחב יותר, נראה שהדברים נכונים עבור כל חוטא וכל פושע, בשעה שנתפקח משכרון החטא. הוא מתבונן על החטא, על המציאות החדשה שהוא נקלע אליה עקב חטאו, אל האוירה המקיפה אותו, אל כל אותם משחיתים הסובבים אותו ומציבים אותו כעת, בעל כורחו, וגם אם לפני רגע קט, הזיד ושיתף עמם פעולה, במציאות שהוא איננו מזדהה עימה, שהוא איננו חש נוח בקרבה, שהוא זר ומנוכר לה. הוא נעדר מקום, ונעדר הזדהות.

האמנם אני הוא זה? האמנם לבושים אלו שנתלבשו בי בעקבות מעשי, הם הם בגדי? היכן אני? שואל הוא את עצמו, ומבקש יד מושטת ומבקש מקום.[7]

קובע ה'שפת אמת', שכשם שהחטא יוצר מציאות, ויוצר מקום שבקרבו שוכן האדם, כך תחושת העדר המקום, העדר השייכות, אובדן הבית, מתממשת בדמותו של מקום - היא עיר המקלט: "נמצא כי עיקר מקומו מה שיודע שאין לו מקום".

חווית החטא, מלמדנו ה'שפת אמת', היא חוויה של העדר מקום, ודווקא תלישות זו, מציבה את האדם מול הקב"ה - ד' הוא נחלתו. חווית העקירה מן השורש, הניתוק ממעין מים חיים, הפחד של 'והיה כל מוצאי יהרגני' (בראשית ד', יד), מציבים את האדם מול ד' יתברך, כחוסה בצילו, שהרי אין לו שום צל אחר לחסות בו: "כי אבי ואמי עזבוני וד' יאספני" (תהילים כ"ז, י).

האדם שחטא סופג התנכרות מן הסביבה, מן החברים מן המשפחה, אין לו אלא את אביו שבשמים האוספו אל חיקו ומקבלו בחסד. אולם התנאי לחסות בצל כנפי השכינה, הוא הנכונות לוותר על כל מקום אחר, ולהתמסר לחלוטין לחוויה של העדר מקום.

יסודה של התשובה הוא באובדן דרך, בחוסר אונים, כמעט ביאוש, וכל כרסום קטן בחוויה טוטאלית זו, איננו מאפשר את החסות בצל השכינה, את ההגעה אל עיר המקלט, כפי שרומז ה'שפת אמת' אצלנו, וכפי שהוא מבאר במפורש בתורה ב'וישב':

אמר ההפרש ביניהם כי באמת בעל תשובה שיודע שעל ידי החטא אין לו מקום אז השי"ת נותן לו מקום כמ"ש ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה. וזה בצר ותוקף שניתן לבעל תשובה. אבל אם הוא סומך על זה זה נקרא בצרה. שסומך על זה המקום ואז אינו קולט כלל עכ"ד. (שם).

הידיעה מראש, והמודעות לידיעה זו, כי ד' הוא נחלתנו, ובסופו של דבר, הוא יאסוף אותנו תחת כנפיו, פוגמת בחוויית התלישות, ואיננה מאפשרת את ההתמסרות אל הנוודות והנכונות לצעוד לגלות.[8]

צריך ממש 'לשכוח' כביכול, את הידיעה כי ד' יאסוף אותנו, בכדי שנאבד לגמרי את היציבות תחת רגלינו, בכדי לאפשר לחטא לערער לגמרי את מקומנו, ואזי נזכה להקלט בנחלת ד', ומקומו של ד' יהפוך להיות מקומנו.

על כן יורה חטאים בדרך

ה'שפת אמת', מבקש ללכת בדרכה של ברוריה, ולדייק בלשון 'חטאים ולא חוטאים', אלא שהפעם הפסוק הוא 'על כן יורה חטאים בדרך'. לא החוטאים, או לכל הפחות, לא רק החוטאים, זקוקים להדרכה אל דרך הישר, אלא גם החטאים עצמם, המציאות שנולדה מכח אותו חטא, אף היא זקוקה להדרכה ולהכוונה אל עיר המקלט. עיר המקלט היא משכנם של החוטאים אולם גם של המשחיתים שנבראו מכוחם של החטאים: "וזה עצמו תיקון החטא כפי מה שהוא מתחרט לפני השי"ת ואינו מוצא לו מקום כמו כן חטא שלו ומלאך המשחית אינו מוצא לו מקום והשי"ת נותן לכולם מקום וז"ש יורה חטאים כו'".

גם המשחית, גם האנרגיות השליליות שנוצרו עקב החטא, גם האווירה והאטמוספירה שנולדו סביב החוטא וחטאו, זקוקים לבית, למקום, לבית אחיזה. כל ממשותם באה להם בהיותם מחוברים למקום, לבית, לאדם, לסביבה. אווירת לצים זקוקה למושב, ובהתפזר המושב מתפזרת גם האווירה. החטא והמשחית הנולד ממנו, זקוקים לחוטא, למשכנו, לאורח חייו השגרתי, כדי לחול בהם, לפעול בקרבם, לקבל לבוש וכלי השפעה.

בשעה שהחוטא נעדר מקום, בשעה שהוא נע ונד, בשעה שהוא תלוש, בשעה שהוא איננו קם בבוקר שלמחרת החטא, כבכל יום, בשעה שהוא איננו ממשיך בחייו השגרתיים, אזי גם המשחית איננו מוצא מקום להאחז בו, ואף הוא נעדר מקום. הוא איננו הופך להיות חלק מן המציאות, מפני שהוא עצמו הביא לניתוקו של האדם מן המציאות, ותלישותו של האדם מן המציאות, הופכת להיות תלישותו של החטא.

חזרתו של האדם אל המציאות, תביא בעקבותיה בהכרח גם את המשחית לשכון בה, לפעול בה ולפגום אותה. אולם כשהאדם תלוש, כשהוא מנותק מן המציאות, כשאין לו מקום בעולם, הרי שגם המשחית איננו מוצא את מקומו, ואין לו דרך ויכולת להשפיע במציאות.

תחושת התלישות, בעקבות החטא, מלמדנו ה'שפת אמת', הכרחית בשביל להביא לכילויו של המשחית, ולהתמוססותה של האוירה שנולדה בעקבות החטא. החזרה המיידית למסלול החיים הרגיל, אולי תאפשר לאדם לשכוח את חטאו, ולשוב לדרך המוטב, אולם לעולם ועד הוא והמציאות שבקרבה הוא חי, ישאו עמהם את המשחית שנולד בעקבות החטא, את המטען החורג, המוטל על כתפיו עקב חטאו.

מן האנרגיות השליליות, מן האטמוספרה שיצרתי בעקבות החטא, ניתן להתעלם, אולם לא ניתן לבטלן, להביא לכילויין, אלא בדרך הבאתן אל נחלת ד', אל המקום שבו הן ניצבות ביחד איתי לפני ד' - בעיר המקלט.

החזרה לשגרה מתקנת אולי את האדם - את החוטא, כיון שיש בה התנתקות גמורה מן החטא, אני כבר אינני חלק ממנו והוא איננו חלק ממני.[9] אולם היא איננה מתקנת את החטא עצמו ואת המציאות שנולדה בעקבותיו. לשם כך, צריך להשאר חלק ממנו, לא להתנתק ממנו כל כך מהר. לחוש את עולו על כתפינו, ולהרגיש שעול זה הופך אותנו לנעדרי בית ומקום, ואזי יאסוף ד' אותנו אליו, אותנו ביחד עם חטאנו - "והשי"ת נותן לכולם מקום וזהו שכתוב על כן יורה חטאים בדרך".

בדברים אלו, ישנה הדרכה חשובה ביותר ביחס לדרך התשובה. פעמים רבות נופל אדם בחטאיו, לעתים בשוגג ולעתים במזיד. הרצון האינסטינקטיבי פעמים רבות הוא לשוב אל השגרה ולשכוח מן החטא - זוהי התשובה הגדולה ביותר, להתנתק ממנו, לשוב אל החיים. היכולת לעשות זאת, מבוססת על האמונה והידיעה, כי ד' הוא נחלתו, ושעריו פתוחים לבעלי תשובה, וידיו מושטות אל המתחרט ואל השב מחטאו.

אולם לשיטתו של ה'שפת אמת' יש בכך וויתור. החטא יצר מציאות, ומציאות זו תלווה את האדם גם אם ישוב אל שגרת חייו ודוקא אם ישוב אליה. מפני שאותה אוירה, אותה תחושה מקיפה המלווה את האדם שחטא, נטמעת בשגרת חייו, מתלבשת בקרבה, וזורעת את זרעיה הרעילים, שבבוא היום יתנו שורש פורה ראש ולענה.

החוטא חייב, כך על פי ה'שפת אמת', לחוש את חווית ה'אַיֶכָּה'. היכן אני בעולם?

עליו לחוש כקין בשעתו 'והיה כל מוצאי יהרגני'. יצאתי מחיקה החם והמגן של הטהרה והקדושה, ונזרקתי בעל כורחי - בשוגג, או מתוך בחירה - במזיד, אל מקום אחר, שאינני רוצה לשכון בו, שאיננו מוצא בו את מקומי, שאינני יכול לבנות בו את ביתי. ואני מחפש מקום, אני מחפש בית, אינני יודע כיצד אוכל לחזור לחיי, לאחר שנפלתי בחטא זה? מי יקבל אותי? מי יהיה מוכן לשכוח את חטאי, להתעלם מהם, ולקבל אותי מחדש? והמשחית שרק מחפש ומבקש לעצמו מקום לשכון, החטא הארעי שמבקש לעצמו בית קבע, שמבקש להסתגל בשגרת חייו של אותו חוטא שנפל ברגע אחד, שמבקש, להפוך את החטא, התחושות, והאנרגיות שנולדו ממנו, לנחלת האדם ולחלק בלתי נפרד מאישיותו, אותו משחית ממתין לאותו מקום שיאפשר לו להגשים את כל אלו, לבנות ולהיבנות, אך לשווא! האדם נתלש ונזרק, ועימו החטא וגרורותיו שאף הם נעדרי מקום, נעדרי אחיזה, ביחד עם החוטא.

וה'אין מקום' הזה, מלמדנו ה'שפת אמת', החלל הגדול הזה שנוצר, הכלי הריק שהתרוקן ויבש לחלוטין, הם הם מקומו החדש של אותו חוטא - ד' הוא נחלתו.

מתוך הסערה, מתוך חוסר האונים, מתוך אובדן הדרך, מבקש הוא לעצמו עיר מקלט, מבקש הוא מקום מבטחים, מקום שיקבל, שיכיל, שיאפשר, ורק אחד מוכן בחסדו, לאפשר את כל אלו לאותו חוטא ופושע - ד' הוא נחלתו.

ואזי, אל נחלת ד', מצטרף גם החטא, גם התחושה, גם האנרגיה. הכל נאסף תחת כנפי השכינה, ומתבטל לאורה, ונספג בזיוה, ואין יותר חטא, ואין יותר אוירה, ואין יותר אנרגיה שלילית, ואור של תשובה מעודן ממלא את האדם ומאפשר לו מחדש לבנות את ביתו, עקב בצד אגודל, נדבך על גבי נדבך, לבנה על גבי לבנה. בנקיות, בהתחדשות, בהעדר מטענים עודפים וקודמים - טוב וישר ד', על כן יורה חטאים בדרך!