פרשת נשא - ההסתכלות האלוקית מול זו האנושית

  • הרב מאיר שפיגלמן

פרשת נשא*

ישנן פרשיות שכאילו לא שפר עליהן גורלן, ואין נוהגים להתעסק בהן. תילי תילים של פירושים נכתבו על מעמד הר סיני, יציאת מצרים וחטאו של משה, ומאות רמזים ודרושים נאמרו על עשרת הדברות ותרי"ג המצוות. במאמר זה, ברצוני לעסוק בכמה פרשיות "זנוחות", כאלו שיחסית לא עסקו בהן רבים לא קשרו באותיותיהן תילי תילים של תגים ורמזים. נתחיל בדיון בסידור כליו של המשכן, נמשיך ונבחן את סדר מסעותיהם וחנייתם של שבטי ישראל במדבר ונחתום בעיון קצר בסדרם של אבני האפוד והחושן. דומני שנגלה, בסיומו של המאמר, קו משותף העובר בין נושאים רבים בתורה, המעניק הסבר מחשבתי לפרשיות הסדר שבמקרא.

משכן העדות

די במבט קצר בתרשים המשכן, כדי לגלות שהמשכן בנוי על ציר מזרח-מערב. הכניסה למשכן היא ממזרח, וככל שמתקדמים מערבה - עולה רמת הקדושה. לאחר הכניסה דרך שער החצר נפגש במזבח העולה, ולאחריו נמצא את הכניסה לקודש. בתוך הקודש שוכן מזבח הקטורת, ופנימה לו - השולחן והמנורה. מעבר להם נמצאת הכניסה לקודש הקדשים, ובתוכו - הארון, הכפורת והכרובים. במקביל לכך, כותב הרמב"ם שגם כל הכלים שבמקדש מכוונים על ציר מזרח-מערב - "אורכן לאורכו של בית ורחבן לרוחב הבית" (הל' בית-הבחירה ג', יב), פרט לארון העדות[1]. העובדה שהארון עומד בניצב לצירו הכללי של המשכן מובנת, שכן הארון הוא המקום הקדוש ביותר במשכן, והכלים כולם מובילים אליו.

לתמונה המושלמת, לכאורה, שציירנו ישנו יוצא דופן בולט אחד - מזבח העולה. העלייה לכבש המוביל למזבח מצויה במפתיע דווקא בצד דרום, ולא, כצפוי, בצד מזרח. בצורה בה הוא מונח, המזבח כאילו חוסם את הכניסה לקודש, ולא משתלב במבנהו הכללי של המשכן. ניתן להסביר שהמזבח זהה לשאר הכלים בפרט זה, שכן הטיפול בו נעשה מצד דרום כפי שהטיפול בשולחן ואולי במנורה נעשה בציר צפון-דרום; אך סביר יותר היה שהעלייה למזבח תיעשה בציר מזרח-מערב, שכן הכבש הוא חלק אינטגרלי מהמזבח[2], וככל כלי המשכן היה צריך גם הוא להיות מונח על הציר המרכזי של המשכן.

תעמקות בדיניו של מזבח העולה מעלה תמיהה נוספת הקשורה בכיוונו. המשנה קובעת שלאחר העלייה על כבש המזבח פונים הכהנים לצד ימין (מזרח), וכך מקיפים אותו כנגד כיוון השעון (משנה זבחים נא.). הגמרא מנמקת קביעה זו בכך ש"כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין" (יומא טו:), אך דווקא בשל סיבה זו עדיף היה, לכאורה, לפנות את הפנייה הראשונה שמאלה, כדי ששאר ארבע הפניות הנדרשות להקפת המזבח יהיו לימין. אמנם, ניתן להסביר שרק כאשר ישנן שתי אפשרויות עלינו להעדיף את הפנייה הימנית, וכאשר ניתן לפנות רק שמאלה אין בכך כל פגם, אך בהמשך דברינו נציע תשובה נוספת, עקרונית יותר, לשאלה זו.

כדי להבין את פשר כיוונו המוזר של המזבח וכיוון הסיבוב עליו, נבחן פרשייה "לא פופולארית" נוספת - זו המתארת את סדר חניית השבטים במחנה המדבר.

איש על מחנהו

מחנה ישראל במדבר הורכב מארבע קבוצות של שבטים, כאשר כל קבוצה מורכבת משלושה שבטים. ראשית, נסביר כיצד חילקו את השבטים לקבוצות, ובהמשך נסביר כיצד קבעו את סדר חנייתם.

בעיקרון, סדרם הטבעי של 12 השבטים הוא לפי סדר הולדתם, כאשר מקבצים את כל ילדיה של אותה אם ביחד. זהו הסדר בו מופיעים בני יעקב (פרט ליוסף) בתחילת פרשת שמות (שמות א', ב-ד), וזהו גם הסדר בו הם מופיעים בפרשת וישלח:

"בני לאה - בכור יעקב ראובן ושמעון ולוי ויהודה ויששכר וזבֻלון. בני רחל - יוסף ובנימִן. ובני בלהה שפחת רחל - דן ונפתלי. ובני זלפה שפחת לאה - גד ואשר...". (בראשית ל"ה, כד-כו)

שבט לוי לא נמנה עם שאר השבטים במניינים שבספר במדבר, והוא גם לא חנה במחנה ישראל. במקומו התחלק שבט יוסף לשני שבטים - אפרים ומנשה - כדי להשלים את מניין השבטים ל12-. כאשר באה התורה לחלק את השבטים לארבע קבוצות שיחנו מארבעת צדדיו של המשכן, היא מעמידה בראש כל קבוצה בכור לאמו. בעיקרון, לארבע האימהות נולדו, כצפוי, ארבעה בכורים: ראובן בכור לאה, יוסף בכור רחל, גד בכור זלפה ודן בכור בלהה. בכורתו של ראובן נתחלקה לשלושה חלקים: תואר הבכור נותר לראובן[3], יוסף קיבל את בכורת הנחלה, ואילו המלוכה עברה ליהודה (דברי-הימים א' ה', א). בסך הכל, ישנם חמישה בכורים שיכולים לעמוד בראש קבוצות השבטים: ראובן, יהודה, אפרים (שקיבל את בכורת יוסף (בראשית מ"ח, יט)), גד ודן.

אם ננסה לחלק את השבטים לפי סדר תולדותם לארבע קבוצות, כך שבראש כל קבוצה יעמוד בכור, נקבל את הסדר הבא:

ראובן, שמעון, לוי;
יהודה, יששכר, זבולון;
אפרים, מנשה, בנימין;
גד, אשר, דן, נפתלי.

כפי שבני לאה קודמים לבניה של רחל, כך גם אמורים היו בני זלפה שפחת לאה להיפקד לפני בני בלהה שפחת רחל, ולכן גד ואשר קודמים לדן ונפתלי[4]. ברם, כיוון ששבט לוי אינו נפקד עם אחיו, נבחר שבט גד, הבכור לאמו, להחליף אותו, ושבט דן בכור בלהה הוקדם לראש קבוצתו, כדי ששוב יופיע בכור בראש כל מחנה. לכן סדר קבוצת בני השפחות הוא דן, אשר ונפתלי[5]. כעת, לאחר שהבנו כיצד חולקו השבטים לקבוצות, ננסה לבחון את סדר החניה.

הדרך הפשוטה להסביר את סדר חניית השבטים היא לנסות ולהסביר מדוע כל קבוצת שבטים חונה דווקא בכיוון שהיא חונה בו: מדוע יהודה חונה במזרח, מהו הקשר בין ראובן והדרום וכיצד יכולים היינו לדעת מראש שדן יחנה דווקא בצפון. אנו ננסה ללכת בדרך אחרת, חדשנית במידת מה: לא נבדוק בצורה נפרדת את הרוח בה חנה כל אחד מהשבטים, אלא ננסה לבחון את התמונה הכוללת, זו של מחנה ישראל כולו.

קל לראות שהמחנות מסודרים לפי סדר תולדותיהם. אם נתחיל את מנייננו מקבוצת ראובן, החונה בדרום, ונתקדם כנגד כיוון השעון - נקבל את סדר השבטים לפי סדר תולדותם (פרט להחלפת לוי בגד, שהתייחסנו אליה לעיל)[6]. עם זאת, ניתן למנות את קבוצות השבטים גם בסדר שונה (וזהו הסדר בו מזכירה אותם התורה): אם נתחיל מבני יהודה, החונים במזרח, ונתקדם עם כיוון השעון - נקבל את סדר השבטים לפי חשיבותם: ראשונה קבוצה יהודה, הנגיד על אחיו, לאחריה קבוצה ראובן הבכור, אחריה יוסף - בכור רחל והבכור לנחלה, ולבסוף דן ובני השפחות.

את אותו סדר ניתן לגלות אף במחנה הלויים: בני לוי החשובים ביותר הם, כמובן, משה, אהרן ובניו הכהנים, שחנו מצד מזרח. אם נתקדם מהם עם כיוון השעון נפגוש את קבוצת הלויים החשובה ביותר - בני קהת, שנשאו את הארון וחנו בדרום, לאחריהם את בני גרשון - נושאי המשכן - שחנו במערב, ולבסוף את בני מררי, הנושאים את הקרשים, החונים בצפון. אם כן, גילינו שהן במחנה ישראל והן במחנה הלויים מסודרים השבטים לפי סדר חשיבותם, אם מתחילים ממזרח ומתקדמים עם כיוון השעון.

כעת ננסה להיזכר במזבח העולה: הקשינו לעיל מדוע פונה הכהן את כל פניותיו (פרט לראשונה שבהן) לצד שמאל, למרות ש"כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין". אם נאמץ שוב את ההסתכלות הכוללת, שבה נעזרנו בבחינת המחנות, נגלה שהכהן עולה על המזבח מצד דרום ומסתובב כנגד כיוון השעון. במחנה ישראל, כזכור, ניתן להסתובב בשני אופנים: אם מתחילים מדרום כיוון הסיבוב הוא כנגד כיוון השעון, ואם מתחילים ממזרח כיוון הסיבוב הוא עם כיוון השעון. מחנה הלויים מסודר לפי סדר החשיבות כאשר מתחילים ממזרח ומסתובבים עם כיוון השעון. נראה שלכל התבניות הללו משותף כלל אחד: כאשר התורה מסדרת קבוצות בכיוון סיבוב עם כיוון השעון - יש להתחיל למנות ממזרח, ואילו כאשר כיוון הסיבוב הוא נגד כיוון השעון - יש להתחיל למנות בדרום. במילים אחרות: ציר מזרח-מערב מקביל לסיבוב עם כיוון השעון, ואילו ציר צפון-דרום מקביל לסיבוב כנגד כיוון השעון.

כיוון, סיבוב והתגלות

כידוע, התורה אינה מבזבזת מילים לריק. כל מילה ומילה הכתובה בתורה היא מכוונת ובעלת משמעות, ועלינו לנסות ולהבינה. קל וחומר שלשתי הפרשות הפותחות את ספר במדבר, העוסקות רובן ככולן בכיווני נסיעה וחניה, יש משמעות. עד כה הסברנו לפי איזה סדר סודרו מחנות השבטים, ועתה ננסה לעמוד על משמעות הסדר הזה. בצורה כזו ננסה לעמוד על משמעותם של כיווני הסיבוב ורוחות השמים, וכך נוכל להבין גם את כיוונו של מזבח העולה, וכן פרשיות נוספות בתורה, העוסקות גם הן בנושאים אלו.

כפי שראינו, המשכן בנוי על ציר מזרח-מערב כך שקדושתו עולה ככל שמתקדמים מערבה. אם כך, ניתן להציע שציר מזרח-מערב הוא ציר הקדושה. ניתן למצוא לכך ראיות רבות בפסוקי התורה: כאשר לוט נוסע מאברהם ועובר מזרחה לגור בסדום כותבת התורה "ויסע לוט מקדם" (בראשית י"ג, יא), ורש"י מביא את דרשת חז"ל: "הסיע עצמו מקדמונו של עולם". לפי דברינו הדרשה אינה עומדת בניגוד לפשט הכתובים, שכן ציר הנסיעה של לוט - ממערב למזרח - אכן מסמל שינוי בקדושה. בדומה לכך, לאחר החטא הקדמון שוכנו הכרובים מקדם לגן-עדן, הרוח היוצאת מעם ה' היא בדרך כלל בציר מזרח-מערב, כבקריעת ים סוף, במכות מצרים ובשליו, ועוד. ציר צפון-דרום, לעומת זאת, הוא ציר אנושי. זוהי הסיבה לכך ש"הנותן מטתו בין צפון לדרום - הויין ליה בנים זכרים" (ברכות ה:), וכן ש"הרוצה להחכים - ידרים, ושיעשיר - יצפין" (ב"ב כה:). אברהם הציע ללוט חלוקה בציר דרום-צפון (זוהי משמעותה של ההצעה "אם השמאל ואימינה" כאשר כיוון ההסתכלות הוא קדימה - לכיוון קדם), דהיינו חלוקה בציר האנושי[7].

לפי דברינו ברור מדוע המשכן בנוי על ציר מזרח-מערב, ואילו המזבח עומד דווקא על ציר צפון-דרום. בניגוד למשכן עצמו, המציין את "ביתו" של הקב"ה - "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם" - המזבח הוא מקום הפגישה בין האדם ורבש"ע. ביום חנוכת המזבח התגלה הקב"ה לכל העם באש על המזבח, ואש התמיד המצויה עליו מאז מציינת נוכחות שכינה תמידית בעם ישראל. למעשה - כל קרבן יוצר מפגש מסויים בין האדם ואלוקיו, כאשר האש האוכלת את הקרבן מציינת כי הקרבן עלה לרצון ומנחתו של האדם נתקבלה ע"י הקב"ה. לכן טבעי שהמזבח - בניגוד למשכן - עומד בציר צפון-דרום, ולא בציר מזרח-מערב.

כזכור, ראינו לעיל שציר צפון-דרום מקביל לסיבוב כנגד כיוון השעון ואילו ציר מזרח-מערב מקביל לסיבוב עם כיוון השעון. אם נתחיל לבחון את מחנה ישראל מצד מזרח - צד השכינה - ונתקדם עם כיוון השעון, נקבל את סידור השבטים לפי חשיבותם בסדר יורד: יהודה, ראובן, אפרים ודן. לעומת זאת, אם נתחיל מצד דרום - הצד האנושי - ונתקדם כנגד כיוון השעון, נקבל את סידורם של השבטים לפי סדר הולדתם.

באותה צורה ניתן גם להסביר את כיוון כניסתם של בני ישראל לארץ: בני ישראל היו אמורים להילחם בכנענים בצורה טבעית ולהיכנס לארץ מצד דרום. לאחר שהמרגלים טענו שאין בכוח ישראל לכבוש את הארץ סובב הקב"ה את בני ישראל במדבר, ולבסוף הם נכנסו מצד מזרח בדרך ניסית: הירדן נבקע לשנים ויריחו נכבשה בדרך נס. יריחו, העיר המזרחית ביותר, הפכה לחרם, כיוון שהיא מזכירה את חטא המרגלים, שגרם לכיבוש הניסי מצד מזרח.

האפוד והחושן

בפרשת תצווה מצווה התורה על הכהן הגדול לשאת על גופו את שמות שבטי ישראל בשני בגדים שונים: באבני האפוד ובאבני החושן. כאשר אנו באים לדון באופן כתיבת השבטים על האפוד והחושן, עלינו לדון בשתי שאלות מקבילות: ראשית - אלו שבטים נכתבו על החושן והאפוד: האם לוי ויוסף, או שמא אפרים ומנשה; ושנית - מהו סדרם של השבטים על האבנים.

את סדר השבטים על שני אבני האפוד קובעת התורה במפורש - "כתולדותם". ניתן להבין שבביטוי זה התורה אינה מתכוונת להורות רק את סדר השבטים, אלא גם לקבוע ששבט לוי ייכתב על אבני האפוד - 'כתולדותם' ולא 'כשבטיהם'. ואכן, הראשונים מסכימים שעל אבני האפוד נכתבו שמותיהם של לוי ויוסף, ולא של אפרים ומנשה (הל' כלי המקדש ט', ט)[8]. המקור הראשון לסדר השבטים על האפוד הוא ברייתא המובאת בגמרא בסוטה:

"שתי אבנים טובות היו לו לכהן גדול על כתיפיו, אחת מכאן ואחת מכאן. ושמות שנים עשר שבטים כתוב עליהם, ששה על אבן זו וששה על אבן זו, שנאמר 'ששה משמותם על האבן האחת' וגו'. שניה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם מפני שיהודה מוקדם... רבי חנינא בן גמליאל אומר: לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים (ספר במדבר) חלוקין באבני אפוד, אלא כדרך שחלוקין בחומש שני (ספר שמות). כיצד? בני לאה כסידרן, בני רחל אחד מכאן ואחד מכאן, ובני שפחות באמצע. ואלא מאי אני מקיים 'כתולדותם'? כשמותן שקרא להן אביהן ולא כשמות שקרא להן משה - 'ראובן' ולא 'ראובני'...". (סוטה לו.)

ההבנה הרגילה בגמרא היא שהתנאים נחלקו רק בנושא סדר השבטים על אבני החושן: לדעת תנא-קמא הסדר הוא סדר הילודה פרט ליהודה החורג מהסדר - יהודה, ראובן, שמעון וכו'; ואילו ר' חנינא בן גמליאל סבור שהסדר הוא סדר האימהות: על האבן הראשונה נרשמו בני לאה, ועל האבן השנייה נרשמו בתחילתה ובסופה בני רחל ובאמצע בני השפחות[9]. ניתן להציע שמחלוקת התנאים נוגעת גם לשאלה העקרונית יותר - האם נכתבו על האבנים לוי ויוסף, או שמא אפרים ומנשה. ר' חנינא בן גמליאל משתמש במילה "חלוקין", ולא "סדורין", וייתכן שכוונתו היא שגם שמות השבטים - ולא רק סדרם - מתאימים לתחילת ספר שמות, ולכן נכתבו על האבנים לוי ויוסף, בניגוד לספר במדבר, שם מופיעים במקומם אפרים ומנשה. ייתכן (אף שאין זה הכרחי) שתנא-קמא חולק על ר' חנינא גם בשאלה זו, ולדעתו נרשמו על האבנים שמות אפרים ומנשה במקום לוי ויוסף.

בניגוד לסדר השבטים על שני אבני האפוד, התורה אינה קובעת את סדר השבטים על 12 אבני החושן. לדעת הרמב"ם נכתבו השבטים על החושן לפי סדר תולדותם, בדומה לאפוד (הל' כלי-המקדש ט', ז; וכן ברש"י שמות כ"ח, כא), אך בספר הזוהר (פקודי רל.) ובתשובות הגאונים (הרכבי סי' ד') הישוו בין מבנהו המיוחד של החושן - 12 אבנים בצורת 4 קבוצות של 3 (3X4) - ובין סדר החנייה במדבר. לפי פירוש זה ייתכן שישנו הבדל כפול בין החושן והאפוד: ראשית, סדר השבטים בשני הבגדים שונה, ושנית - בעוד על אבני האפוד נרשמו שבטי לוי ויוסף, הרי על החושן הם הוחלפו באפרים ומנשה[10].

גם את ההבדל שבין החושן והאפוד ניתן להסביר על פי דברינו לעיל. השבטים סודרו על אבני האפוד לפי סדר תולדותם, ומכאן שהאפוד מסמל את המצב הראשוני, בו אין כל הבדל בין לוי, יוסף ושאר בני יעקב. בניגוד לאפוד, עליו נרשמו שמות בני ישראל המקוריים, על אבני החושן נרשמו שמות השבטים. במחנה ישראל במדבר, כאשר המקדש - השכינה - מצוי במרכז המחנה, משתנה סדר השבטים מסדר התולדות הטבעי לסדר החשיבות. בדומה לכך, על החושן - המכיל בתוכו את האורים והתומים - סדרם של השבטים משתנה לסדר הקדושה והחשיבות, ולכן סדרם על החושן זהה לסדר החנייה.

לתגובות - [email protected]


[1] כיוונה של המנורה נתון במחלוקת תנאים, ובפסיקה נחלקו הרמב"ם והראב"ד. לדעת הרמב"ם עמדה המנורה בניצב לכיוונו הכללי של הבית, וא"כ לשיטתו רק השולחן עמד במקביל לבית (שהרי המנורה והארון עמדו בניצב לו, והמזבחות הם ריבועיים). לאור עובדה זו, תמוהה ביותר לשונו של הרמב"ם: "השֻלחן... מונח אורכו לאורך הבית ורוחבו לרוחב הבית, וכן שאר כל הכלים שבמקדש - אורכן לאורכו של בית ורחבן לרוחב הבית...", ואכמ"ל.

[2] למרות שהיה פער קטן בין הכבש למזבח, לעניינים רבים מהווה הכבש חלק מהמזבח. גם כאשר הרמב"ם מזכיר את הפער, הוא מציין במפורש את מטרתו - "כדי ליתן האיברים למזבח בזריקה" (הל' בית-הבחירה ב', יג), ואכמ"ל.

[3] בספר דברי-הימים מתואר כיצד בכורתו של ראובן נלקחה ממנו ונתחלקה ליוסף וליהודה, אך מייד לאחר תיאור חלוקת הבכורה שב הספר וכותב "בני ראובן בכור ישראל". הדבר מצביע בבירור על כך שראובן נותר "בכור ישראל" גם לאחר שבכורות הנחלה והמלוכה נלקחה ממנו.

[4] סדר השבטים בפרשות וישלח ושמות מושפע אך ורק מסדר התולדות, כאשר רחל מוקדמת לשפחות שכן היא 'אשה מקורית' של יעקב. לכן בני בלהה קודמים לבני זלפה - שהרי הם נולדו לפניהם. בסדר החניה נכנס קריטריון החשיבות, ולפי קריטריון זה, כפי שכתבנו, קודמת זלפה לבלהה.

[5] לאחר שגד עבר לקבוצתם של ראובן ושמעון, נותרים שבטי השפחות בסדר מבולבל גם כאשר גד חוזר למקומו הטבעי בין השפחות. זוהי הסיבה לכך שבמפקד הראשון של פרשת במדבר סדרם של בני השפחות הוא דן, אשר, גד ונפתלי.

[6] גם כאן קיבצה התורה את כל הבנים של אותה אם ביחד. יש מהאחרונים שהבינו שגם ביחס לשמות השבטים על אבני החושן, עליהם מצווה התורה שייכתבו "כתולדותם", יש לקבץ את בניה של אותה אם ביחד, והן הן הדברים.

[7] באמצעות הסבר זה ניתן להסביר את הדיון, המופיע בגמרא במקומות רבים, ביחס לחשיבותן של הרוחות (ראה גיטין לא:, ב"ב כה:, עירובין סה. ועוד). ניתן להוכיח שיחסם של האמוראים השונים לרוחות השונות הוא עקבי: מר עוקבא ורב נחמן בר יעקב (שהיה מאנשי ריש גלותא= מר עוקבא) סבורים שהרוח המזרחית היא הקשה ביותר, ואילו גניבא, שהיה שרוי במריבה עם מר עוקבא, סבור שדווקא הרוח הדרומית היא הקשה מכולן. בהנחה שהגמרא אינה מביאה מחלוקת בנושאים מטאורולוגיים, נראה שכל רוח מסמלת רעיון מסויים, ומשמעות המחלוקת היא למעשה על חשיבותו של אותו רעיון, ואכמ"ל.

[8] להסכמה זו קיים יוצא דופן אחד - שיטת הגאונים, שבה נדון להלן.

[9] א. הסברנו את הגמרא כפשטה, וכפי שפירש אותה רש"י. הראשונים הסבירו את הגמרא בצורות שונות, כדי לתרץ את שיטת הרמב"ם.

ב. הראשונים נחלקו כיצד לחלק את שנים עשר השבטים בין שתי אבני האפוד: רש"י הבין שיש לרשום את ששת השבטים הראשונים על האבן הראשונה ואת ששת האחרונים - על האבן השנייה (שמות כ"ח, י), ואילו הרמב"ם כותב שהשבטים נרשמו על שתי האבנים לסירוגין: יהודה על האבן הראשונה, ראובן על השנייה, שמעון שוב על הראשונה, וכן הלאה (הל' כלי-המקדש ט', ט).

[10] א. בתשובות הגאונים מובא שסדר השבטים על בגדי הכהונה היה כסדר החניה, ללא הבחנה בין האפוד ובין החושן. לדעת הגאונים, בשני הבגדים הופיעו שבטי אפרים ומנשה במקום שבט לוי. ברם, גם אם נקבל את קביעת הגאונים שסדר האבנים בחושן הוא כסדר החניה, ניתן לחלק בין החושן והאפוד, ולטעון ששבט לוי הופיע על האפוד אך לא על החושן. כך ניתן להציע בדעת הזוהר, המתייחס במפורש רק לאבני החושן, כדי שלא תהיה מחלוקת בינו ובין הגמרא, ממנה מובן ששבט לוי הופיע על אבני האפוד ("כתולדותם").

ב. בתשובות הגאונים מפורש שסדר השבטים על האפוד ועל החושן היה "כסדר גדילתן", אך הדבר תמוה, שכן באותה תשובה גופא מפורט סדר שונה לאפוד ולחושן. ייתכן שיש לגרוס ביחס לאבני החושן "סדר גדולתן", ולא "גדילתן", וכך מובן מדוע לדעת הגאונים סדר השבטים על החושן הוא כסדר החניה ועל האפוד הוא כסדר ההולדה. ואכמ"ל.