פרשת פנחס - האם נהגו מוספים במדבר?

  • הרב יהודה ראק

מפורסמת היא שיטת הרמב"ן שקרבנות המוספים, המנויים בפרשת המוספים בפרשתנו, לא נהגו במדבר, אלא רק מזמן הכניסה לארץ. בשיעור הנוכחי נבחן שיטה זו של הרמב"ן, ונציע שיטה לפיה המוספים נהגו – אך היו שונים מאשר לדורות, ונבחן את משמעות הדברים.

עיקרי דברי הרמב"ן הם בפרשת אמור, בתחילת פרשת המועדות (ויקרא כ"ג, ב):

"...אבל הזכיר המועדים כאן בתורת כהנים, בעבור שהם ימי הקרבנות. וירמוז אליהם (=אל הקרבנות) כמו שאמר 'והקרבתם אשה לה'', ואמר סוף הפרשה 'אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש להקריב אשֶה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים'.

אבל לא האריך לבאר המוספים, שלא רצה שינהגו להם במדבר. ואחרי שמנה באי הארץ בחומש הפקודים וצוה 'לאלה תחלק הארץ', ביאר המוספים כולם בפרשת פינחס, שיעשו אותם בארץ מיד ולדורות... אבל הימים עצמם נוהגים מיד".

הרמב"ן משווה את פרשת המוספים (בפרשתנו) לפרשת המועדות (הפרשה הפותחת 'אלה מועדי ה'...' בפרשת אמור, ויקרא פרק כ"ג). הרמב"ן עומד על כך שנושא מרכזי בפרשת המועדות הוא עניין הקרבנות. כמעט בכל המועדים מופיע הלשון 'והקרבתם אשה לה' ', ולקראת סוף הפרשה, בפסוק מסכם, מודגש עניין הקרבנות (כ"ג, לז): "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסחים דבר יום ביומו...". הפנייה כאן היא אל הציבור, ואם כן מדובר בחיוב של קרבנות ציבור המיוחדים למועדים – ואלו הם כמובן קרבנות המוספים.

למרות העובדה שעצם חיוב הקרבנות מודגש בפרשת המועדות, פרשת המועדות איננה מפרטת את הקרבנות עצמם (למעט במקרה של חג השבועות), אלא מסתפקת בביטוי הסתמי 'אשה לה''.  רק אצלנו, בפרשת פנחס, התורה באה ומפרטת את קרבנות המוספים (במדבר כ"ח, א-ג):

"וידבר ה' אל משה לאמר:

צו את בני ישראל, ואמרת אלהם:

את קרבני לחמי לאִשַי, ריח ניחוחי, תשמרו להקריב לי במועדו.

ואמרת להם:

זה האשֶה אשר תקריבו לה':

כבשים בני שנה תמימים שנים ליום...

וביום השבת, שני כבשים בני שנה תמימים... עולת שבת בשבתו, על עולת התמיד ונסכה.

ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה', פרים בני בקר... על עולת התמיד יֵעשה ונסכו.

ובחודש הראשון... בחמשה עשר יום לחודש הזה – חג, שבעת ימים... והקרבתם אשה עולה לה', פרים בני בקר... על עולת התמיד יֵעשה ונסכו...

וביום הבכורים...

ובחודש השביעי באחד לחודש...

ובעשור לחודש...

ובחמשה עשר יום...

אלה תעשו לה' במועדיכם, לבד מנדריכם ונדבותיכם לעולותיכם ולמנחותיכם ולנסכיכם ולשלמיכם.

ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה".

אין ספק שפרשת המוספים מתייחסת באופן ישיר לקרבנות ה'אשֶה' של פרשת המועדות. כך עולה מהלשון 'זה האשה אשר תקריבו לה' '. כך עולה גם מסיכום הפרשה "אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם לעולותיכם ולמנחותיכם ולנסכיכם ולשלמיכם", הדומה להפליא לפסוק הסיכום לקראת סוף פרשת המועדות (ויקרא כ"ג, לז-לח): "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש להקריב אשה לה' אולה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו, מלבד שבתות ה' ולמבד מתנותיכם ומלבד כל נדריכם ומלבד כל נדבותיכם אשר תתנו לה' ".

הרמב"ן מסיק ממבנה זה שבפרשת המועדות, שנאמרה בשנה הראשונה או השניה במדבר, שהתורה רק מלמדת על כך שבעתיד יקריבו קרבנות במועדים, כאשר הפירוט מגיע רק בפרשת המוספים של פרשת פנחס. וכיוון שפרשת המוספים, על פי מקומה בסדר המקראות, נאמרה רק בשנת הארבעים, לקראת הכניסה לארץ, הרמב"ן מסיק שחיוב קרבנות המוספים היה רק מזמן הכניסה לארץ.

 

בשיטת הרמב"ן יש מספר קשיים.

הקושי העיקרי הוא שבפרשת המועדות, הכניסה לארץ מוזכרת רק פעם אחת – בתחילת הקטע העוסק בעומר ובשתי הלחם: "וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל, ואמרת אלהם: כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם, וקצרתם את קצירה – והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן...". הרמב"ן לומד מכאן בניין אב לכל הפרשה שקרבנותיה נוהגים רק מזמן הכניסה לארץ. אולם אם כך, התורה היתה צריכה לפתוח כך את פרשת המועדות בכללותה. העובדה שהתורה פותחת כך רק את הקטע הספציפי העוסק בקרבנות בעלי אופי חקלאי מובהק מוכיחה שרק קטע ספציפי זה מוגבל לזמן הכניסה לארץ, אבל שאר הפרשה נהג גם במדבר.

שנית, יש פערים בין הפרשות הדורשים הסבר בכל מקרה, אך קשים במיוחד לאור הסברו של הרמב"ן. פערים אלה הם: קרבן התמיד; שבת; וראש חדש. קרבן התמיד מצוי בפרשת תצוה, אך בפרשת המועדות איננו מופיע. השבת נזכרת בתחילת פרשת המועדות, אך אין בה זכר לחיוב קרבן. ראש חודש לא נזכר כלל בתורה לפני פרשת המוספים. פרשת המוספים, לעומת זאת, פותחת בקרבן התמיד, במוסף של שבת ובמוסף ראש חודש. פערים אלה, כאמור, ראויים להסבר בכל מקרה, אך קשים במיוחד לפי הרמב"ן, הסובר שעיקר תפקידה של פרשת המוספים הוא פירוט קרבנות המוספים הנזכרים בפרשת המועדות.

 

נראה שהמפתח לפתרון הבעיה הוא עצם הסתמיות של הציוויים במועדות 'והקרבתם אשה לה' '. כאמור, ציווי זה ניתן לדור יוצאי מצרים – כפי שעולה מסדר המקראות, וגם הרמב"ן מסכים לזה. וכאמור, התורה לא תלתה את קיום המצוה בזמן הכניסה לארץ – כפי שעולה מהעובדה שרק לגבי העומר וחג השבועות נאמר 'כי תבואו אל הארץ'. נראה שמשמעות הדברים היא בתקופת המדבר בני ישראל היו מצווים בהבאת קרבנות מיוחדים במועדים, אך לא נצטוו בפרטי הקרבנות.

נמצא, שחיוב קרבנות המועדים בתקופת המדבר היה חיוב ייחודי, הדומה לחובה וגם לנדבה. עצם הבאת קרבנות ציבור במועדות היה חובה; אך מספר הקרבנות וסוגיהם היה כנדבה (לגבי מושג הנדבה בכלל לגבי ציבור, ראה רמב"ן לויקרא א', ב).

נראה שיש מודל דומה לזה בקרבנות הנשיאים. ה' אמר למשה (במדבר ז', יא): "נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח", מבלי לפרט את הקרבן, והנשיאים החליטו מה לנדב.

מעתה, אין לראות בפרשת המוספים פרשה שבאה רק לפרט את פרטי הקרבנות הנזכרים בפרשת המועדות. פרשת המוספים באים לשנות את ההלכה שנהגה בתקופת המדבר: עד עתה החיוב היה לקרבנות כלשהם, הנתונים לבחירת עם ישראל, בעוד שמעתה התורה מצווה ומגדירה את הקרבנות הספציפיים. אמנם יש יחס ברור בין הפרשות, ופרשת המוספים בהחלט מוסבת על הקרבנות הנזכרים בפרשת המועדות, כפי שהראה הרמב"ן; אבל היא לא רק מפרטת תוכן שעוד לא נודע, אלא מחדשת ומשנה את תכני הציווי.

המשימה שמוטלת עלינו עתה היא להבין את השינוי. בעצם, עלינו להבין שלושה דברים: את ענייננה של פרשת המועדות, עניין שבהקשרו היה ראוי לחייב קרבנות סתמיים, לא מוגדרים, אשר פרטיהם מסורים ביד ישראל; את עניינה של פרשת המוספים, עניין שבהקשרו ראוי לחייב קרבנות מסויימים ומוגדרים; ואת הגורמים לשינוי בסוף תקופת המדבר.

 

לשם כך, נעבור לעיין באופן ישיר בפרשת המועדות (ויקרא כ"ג).

בפרשת המועדות יש מספר קשיים מבניים.

נצטט תחילה את עיקרי הדברים מהפרשה:

"(א) וידבר ה' אל משה לאמר: (ב) דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם: מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי

(ג) ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש כל מלאכה לא תעשו שבת היא לה' בכל משובותיכם.

(ד) אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם:

(ה) בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערבים – פסח לה'. (ו) ובחמשה עשר יום לחודש הזה חג המצות לה', שבעת ימים מצות תאכלו. (ז) ביום הראשון מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו, (ח) והקרבתם אשה לה' שבעת ימים. ביום השביעי מקרא קודש, כל מלאכת עבודה לא תעשו.

(ט) וידבר ה' אל משה לאמר: (י) דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם: כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן... (טו) וספרתם לכם ממחרת השבת... (טז) ...והקרבתם מנחה חדשה לה'... (יח) והקרבתם על הלחם שבעת כבשים... אשה ריח ניחוח לה'... (כא) וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו חוקת עולם בכל מושבותיכם לדורותיכם...

(כג) וידבר ה' אל משה לאמר: (כד) דבר אל בני ישראל לאמר: בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש. (כה) כל מלאכת עבודה לא תעשו, והקרבתם אשה לה'.

(כו) וידבר ה' אל משה לאמר: (כז) אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים הוא מקרא קודש יהיה לכם, ועיניתם את נפשותיכם, והקרבתם אשה לה'. (כח) וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כיפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלוהיכם. (כט) כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה. (ל) וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה. (לא) כל מלאכה לא תעשו חוקת עולם לדורותיכם בכל משובותיכם. (לב) שבת שבתון הוא לכם ועיניתם את נפשותיכם. בתשעה לחודש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם.

(לג) וידבר ה' אל משה לאמר: (לד) דבר אל בני ישראל לאמר: בחמשה עשר יום לחודש השביעי הזה חג הסוגות שבעת ימים לה'. (לה) ביום הראשון מקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו. (לו) שבעת ימים תקריבו אשה לה'. ביום השמיני מקרא קודש יהיה לכם והקרבתם אשה לה', עצרת היא, כל מלאכה לא תעשו.

(לז) אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש להקריב אשה לה', עולה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו, (לח) מלבד שבתות ה' ומלבד מתנותיכם ומלבד כל נדריכם ומלבד כל נדבותיכם אשר תתנו לה'.

(לט) אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי, באספכם את תבואת הארץ, תחוגו את חג ה' שבעת ימים. ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון. (מ) ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר... (מא) וחגתם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה חוקת עולם לדורותיכם... (מב) בסוכות תשבו שבעת ימים...

(מד) וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל".

 

הקושי הראשון בפרשת המועדות הוא ביחס שבין פסוק ב לפסוק ד. שני הפסוקים בנויים כמשפטי פתיחה ומספקים כמעט אותה אינפורמציה. ביניהם, התורה מצווה על השבת. לשם מה יש צורך בשני פסוקים כאלה; וכיצד בא משפט פתיחה בפסוק ד אחרי שהתורה כבר תיארה מועד אחד (השבת)?

שנית, בפסוקים לז-לח נאמר 'אלה מועדי ה'... מלבד שבתות ה' '. כיצד הפסוק מסכם שהמועדים בפרשה הם מלבד השבת? הרי השבת היא המועד הראשון בפרשה! זאת ועוד: פשטות הפסוק מורה המועדים בפרשה הם מועדים שיש בהם קרבנות, מלבד הזדמנויות אחרות של הקרבת קרבנות – כנדרים ונדבות. השבת מופיעה ברשימת ההזדמנויות האחרות להקרבת קרבנות, ומשמע מכך שבשבת מקריבים קרבנות. אולם השבת היא המועד היחיד בפרשה שבו לא נזכר עניין הקרבנות כלל!

פסוקים לז-לח הם קשים גם מבחינה אחרת: מצד תוכנים וסגנונם ניכר שהם פסוקי סיום; אלא שהם מופיעים באמצע הפסוקים העוסקים בחג הסוכות! ארבעה פסוקים שלמים עוסקים בחג הסוכות לאחר שהתורה כבר סיכמה 'אלה מועדי ה' '!

בעיה מבנית נוספת היא, שמצד אחד יש לפרשה פתיחה וסיום: 'אלה מועדי ה'... אלה מועדי ה'...', המתייחסים לכלל המועדות בפרשה כאל תוכן הפרשה; אך מצד השני, רוב המועדות נבדלות זו מזו בדיבור חדש! כלומר, ה' בדיבור הראשון ציין שמדובר בהתחלה של רשימת מועדות מלאה, והתייחס לרשימה זו אף בסיכום, אף על פי שבסוף כל מועד סיים דיבורו, ולאחר מכן פתח דיבור חדש למועד הבא!

על כרחנו אנו מפרשים שיש בפרשה שתי בחינות.

אנחנו משתמשים כאן במתודולוגיה פרשנית המכונה 'שיטת הבחינות'. שיטה זו פותחה על ידי מו"ר הרב מרדכי ברויאר. את דברי הרב ברויאר על אודות שיטתו ואת פרשנותו באמצעות שיטתו ניתן למצוא בספרו 'פרקי מועדות', בספרו 'פרקי בראשית' ובספר ' 'שיטת הבחינות' של הרב מרדכי ברויאר'. לפי שיטת הבחינות, הקב"ה כתב את התורה במבנה ריבודי, עם סיפורים או קטעים הלכתיים מקבילים, 'בחינות' שונות, שכל אחד מהם יכול לעמוד ולהקרא בפני עצמו, באופן שתתכנה סתירות ביניהם. לעיתים רבות הבחינות משולבות זו בזו ליצירת קטע מצורף. הקטע המצורף מטשטש את נקודות המעבר מסיפור לסיפור, אבל גם משמר את הקשיים שבמעברים ביניהם. כל סיפור מביע תוכן עצמאי, שהוא חשוב כשלעצמו, ואשר יש יחס ביניהם, המצדיק את שילובם לסיפור אחד. באמצעות הקשיים הנובעים מצירוף הבחינות, כגון כפילויות וסתירות, ניתן לחשוף את שתי ה'בחינות' העצמאיות ולאחר מכן לעמוד על משמעויותיהן. כאן ניישם מתודולוגיה זו לפרשת המועדות.

העובדה שלפרשה יש שני משפטי פתיחה (ב,ד), ומשפט סיום (פסוקים לז-לח) המופיע לפני סיומה המלא של הפרשה – מלמד שיש כאן שתי בחינות. כל משפט פתיחה פותח בחינה אחרת, כאשר השבת (ג) שייכת רק לבחינה אליה שייך משפט הפתיחה הראשון. משפט הסיום שייך רק לבחינה אחת, ופסוקי חג הסוכות, המופיעים אחרי משפט הסיום (לט-מג), שייכים רק לבחינה אשר אין לה משפט סיום.

במשפט הסיום נאמר 'אלה מועדי ה'... מלבד שבתות ה'...'. מכאן, שמשפט הסיום שייך לבחינה בה לא מופיעה השבת, כלומר, לבחינה אליה שייך משפט הפתיחה השני. ממילא, פסוקי הסוכות המופיעים אחרי משפט הסיום שייכים לבחינה אליה שייך משפט הפתיחה הראשון.

ניכר מסגנונו של פסוק לט, הבא מייד אחרי משפט הסיום, שהוא מוסר מידע חדש, העוסק בקביעת חג הסוגות: 'אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי, באספכם את תבואת הארץ – תחוגו את חג ה' שבעת ימים...'. מכאן, שבבחינה זו חג הסוכות לא נזכר קודם לכן, אלא פסוקים לד-לו שייכים לבחינה של משפט הפתיחה השני.

שתי הבחינות לפי הניתוח שלנו עד כה הן:

I

II

משפט פתיחה (ב)

 

השבת (ג)

 

 

משפט פתיחה (ד)

...

...

 

סוכות (לד-לו)

 

משפט סיום (לז-לח)

סוכות (לט-מג)

 

 

 

בחלוקה זו די כדי לעמוד על המאפיינים הטכסטואליים הבסיסיים של הבחינות. שני משפטי הפתיחה מגדירים את נושא הפרשה כ'מועדי ה' ' שהם הזמנים אשר עם ישראל 'קוראים אותם מקראי קודש'. כלומר, הנושא המרכזי של הפרשה, המשותף לשתי הבחינות, הוא ציווי על קידוש זמנים לה', ועל האופנים השונים לביטוי קדושה זו.

ביטוי מעשי אחד של קדושת הזמנים הוא משותף לשתי הבחינות – איסור המלאכה. איסור מלאכה מופיע לגבי השבת, בפסוק ג השייך ל-I, וגם בפסוקי הסוכות השייכים ל-II (לד-לו). איסור המלאכה, אם כן, הוא הביטוי הבסיסי ביותר של קדושת הזמנים. משמעותו, כנראה, הוא ייחוד הזמן מצרכי החולין לשם התמקדות בה' ובעבודתו, במשמעות הכללית ביותר של עבודה זו.

אולם, הבחינות נבדלות זו מזו במאפיינים אחרים. ההבדל הבולט ביותר הוא בעניין שאנו עוסקים בו בשיעור זה – עניין קרבנות המועדים. משפט הסיום של בחינה II מגדיר את האופן שבו קוראים את המועדים מקראי קודש כהקרבת אשה לה': 'אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש להקריב אשה לה'...'. בשבת, כפי שראינו, אין בפרשת המועדות קרבן. נמצא, שזהו הבדל יסודי בין הבחינות: בחינה II קובעת את קידוש הזמנים על ידי קרבנות ציבור, בעוד שבבחינה I  הקידוש נעשה באופנים אחרים.

לא נשלים במסגרת זו את הניתוח המלא של הפרשה לבחינות. נציין רק שניתן להראות שרוב המועדים הנוספים, שעוד לא ניתחנו, מתחלקים לבחינות, באופן שיש ביטוי לכל מועד בשתי הבחינות. ישנם רק שני יוצאים מן הכלל: השבת, כפי שראינו, שייכת רק ל-I; פסח וחג המצות שייכים רק ל-II.

לענייננו – עניין קרבנות המועדים – אנו מעוניינים רק בבחינה II. אנו בוחנים, לא את היחס בינו לבין בחינה I, אלא את היחס בינו לבין פרשת המוספים. חלוקת פרשת המועדות לבחינות הוסיפה לנו נתון חשוב לעניין זה – לא זו בלבד שהשבת של פרשת המועדות אין בה קרבנות ציבור, אלא בבחינת פרשת המועדות העוסקת בקרבנות הציבור, לא מופיעה השבת.

 

נמצא, שההבדלים בין פרשת המועדות (כאשר אנו מצטמצמים, מכאן ואילך לבחינה II) לבין פרשת המוספים הם:

  • פרשת המועדות קובעת חיובים של קרבנות ציבור סתמיים, לא מוגדרים.
  • פרשת המועדות קובעת חיובים של קרבנות ציבור רק ברגלים ובימים הנוראים – לא בשבתות ולא בראשי חדשים, בעוד פרשת המוספים כוללת בתוכה את קרבן התמיד, וקובעת גם מוספי שבתות וראשי חדשים.

הזמנים בהם עוסקת פרשת המועדות הם מגוונים באופייהם הספציפיים – מחד, חגים שמחים כסוכות, ומאידך, יום עינוי נפש ביום הכיפורים. נמצא, שההמאפיין המאחד את הפרשה איננו בתחום האופי הספציפי של המועדים המופיעים בו, אלא באופן קידוש הזמן – מקרא קודש באיסור מלאכה ובקרבנות ציבור.

אף על פי כן, הפרשה איננה קובעת קידוש לשבתות ולראשי חדשים. דבר זה טעון הסבר: אם הפרשה יכולה לקבוע את אותו מנגנון קידוש זמן לזמנים כה שונים כמו חג המצות, חג הסוכות ויום הכיפורים, מדוע לא לשבת?

נראה שפרשת המועדות מתמקדת בזמנים ייחודיים – לא של יום-יום ואף לא של זמנים החוזרים מידי שבוע או מידי חודש.

ההסבר לכך הוא כנראה שמשמעות קידוש הזמן בהקשר זה הוא נתינת נופך של חגיגיות ושל ייחודיות לזמן, וחיבור חגיגיות זו לקירבת ה' באמצעות הקרבנות. אמנם, בחינה I מקדשת גם את השבת, אך בחינה II כנראה שואפת לתחושה סובייקטיבית עמוקה וגורפת יותר – השקעה מלאה של לב האדם בעבודת ה', חוויה שקשה לקיימה באופן שוטף, אלא דורש לעצמו זמן ייחודי מייועד.

לפי זה ניתן להבין גם מדוע התורה איננה קובעת את פרטי הקרבנות. אמנם התורה, כיוון שהיא חפצה בקרבנות אלה, הייתה צריכה לצוות עליהם, אבל אופי הקרבנות הרצויים בהקשר זה הוא של קרבנות נדבה. המתנדב – בין אם הוא יחיד ובין אם הוא ציבור – בהכרח מתעלה מעל לצייתנות מוחצנת ומשקיע את מחשבתו ואת רגשותיו בנדבתו ובקרבנו. משום כך התורה פתחה את ציווי המשכן ב'מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי', ומשום כך הדיבור הראשון מאוהל מעוד בעקבות השראת השכינה בו היה פרשת קרבנות נדבה (ויקרא א'-ג'). אף בפרשת המועדות, ההצטמצמות לזמניים ייחודיים, מספר פעמים בשנה, והשארת פרטי הקרבנות לנדבת הציבור – משתלבים יחד למאורעות ייחודיים של התנדבות ציבורית חגיגית לקירבת ה'.

עניינה של פרשת המוספים הוא אחר לגמרי. פרשת המוספים פותח באמירה כללית (במדבר כ"ח, ב): "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו". והפרשה פותחת בקרבן התמיד, המועתק כמעט מילה במילה מפרשת קרבן התמיד הבא בסוף ציווי המשכן.

עניינה של הפרשה הוא שמירת לחם ה' על המזבח – הדאגה לעבודה קבועה ושמורה, המקיימת את המשכן כמסגרת קבועה של עבודת ה' המאפשרת את שכינת ה' בה תמיד. לא חגיגיות ייחודית וחווייתית, אלא קביעות ורציפות. הקביעות והרציפות מושפעים מהזמנים ומותאמים אליהם – זמן מיוחד ראוי לעבודת ה' מיוחדת. בשבת, זמן שהאדם מכפיל את לחמו, לחם משנה – הציבור מכפיל את קרבנו – שני כבשים נוספים על שני כבשי התמיד. בזמנים ייחודיים אחרים, כראשי חודשים ושאר מועדים – הציבור מוסיף עוד על קרבנו הקבוע. משום כך, התורה מדגישה בכל מועד שהקרבנות הם 'על (=נוסף) עולת התמיד'. כלשון חז"ל: "שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקן" (ביצה כ:).

פרשת המוספים מופיעה בתורה מייד בעקבות סיפור העברת המנהיגות ממשה ליהושע. כנראה, בתקופת משה, תקופה של שכינה גלויה והנהגה הנובעת מקשר ישיר של משה עם הקב"ה – הקשר של עם ישראל עם הקב"ה הוא קבוע ורציף ממילא. אין צורך בקרבנות ייחודיים כדי לשמור על מערכת היחסים – מספיק קרבן התמיד. יש, כמובן צורך להעמיק את מערכת היחסים ולהעצימו, ולשם כך באה פרשת המועדות של פרשת אמור. אך הקביעות והרציפות גלויים ובולטים ממילא.

לדורות, שתי הפרשות מחייבות. במישור המעשי, אין סתירה, שהרי פרשת המוספים כוללת בתוכה את המעשים המצווים מפרשת המועדות. אולם במישור החווייתי, ניצבים בפנינו שני אתגרים. אנו מצווים, מחד, לשלב את כל הזמנים הייחודיים שלנו – חגים ומועדים, ואף מאורעות ייחודיים בחיינו הפרטיים – במגמה קבועה ורצופה של עבודת ה' בחיינו; ומאידך, להשקיע בהתקרבות לה' בזמנים אלו ולחוות התקרבות זו – כאילו היה כל זמן כזה ייחודי ומנותק מחיינו היום-יומיים.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יהודה ראק

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

*

**********************************************************

*