פרשת פקודי - תפקידם הכפול של הכהנים

  • הרב אלחנן סמט

פרשת ויקהל-פקודי

משכן ההיוועדות ומשכן העבודה ותפקידם הכפול של הכוהנים


א. צו בן שלושה חלקים ותיאור קיומו של הראשון בלבד

כלתה עבודת המשכן. בני ישראל הביאו את מעשה ידיהם אל משה, ובראותו כי עשו את המלאכה כאשר ציווה ה', בירך אותם (ל"ט, לב-מג). עתה בא ציווי ה' למשה על הקמת המשכן:

וידבר ה' אל משה לאמר: ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד. (מ', א-ב)

שלושה חלקים בצו ה' הזה:

א. מפסוק ג ועד פסוק ח מצווה משה להקים את המשכן ולסדר בו את כליו השונים, תוך שהוא מביא כל כלי אל מקומו ואל תכליתו בעשיית העבודה המיוחדת לו.

והבאת את השלחן - וערכת את ערכו
והבאת את המנרה - והעלית את נרתיה.
ונתת את מזבח הזהב לקטרת[1] לפני ארון העדת...
ונתת את מזבח העלה[2] לפני פתח משכן אהל מועד. ( ד-ו)

וכך עד לסיום הקמת המשכן, עד לציון הפרט האחרון שבו:

ושמת את החצר סביב, ונתת את מסך שער החצר. (ח)

ב. מפסוק ט ועד פסוק יא ממשיך הציווי על משה בהוראה למשוח את כל אלו בשמן המשחה:

ולקחת את שמן המשחה ומשחת את המשכן ואת כל אשר בו וקדשת אתו ואת כל כליו והיה קדש.
ומשחת את מזבח העלה ואת כל כליו וקדשת את המזבח והיה המזבח קדש קדשים.
ומשחת את הכיר ואת כנו וקדשת אתו.[3] (ט-יא)

ג. מפסוק יב ועד לפסוק טו נשלם ציווי ה' למשה בהוראה על סדרת פעולות שיהפכו את אהרן ואת בניו לכוהנים לה':

והקרבת את אהרן ואת בניו אל פתח אהל מועד ורחצת אתם במים.
והלבשת את אהרן את בגדי הקדש ומשחת אתו וקדשת אתו וכהן לי.
ואת בניו תקריב והלבשת אתם כתנות.
ומשחת אתם כאשר משחת את אביהם וכהנו לי והיתה להם משחתם לכהנת עולם לדרתם. (יב-טו)

ופרשת המסורה הזו (מ', א-טז) מסיימת בפסוק:

ויעש משה ככל אשר צוה ה' אתו, כן עשה. (טז)

בהמשך באות שמונה פרשות מסורה קצרות המתארות את מעשיו של משה לשם קיום צו ה' הזה. שבע הראשונות מסיימות באופן זהה במילים "כאשר צוה ה' את משה", ואילו השמינית מסיימת במילים (לג): "ויכל משה את המלאכה". ובכן, מה מתואר בהן? מתוארים בהן הקמת המשכן וסידורו על ידי משה כפי שנצטווה בחלק הראשון של ציווי ה', בפסוקים א-ח. אך לא נאמר בהן דבר על משיחת המשכן וכליו, ולא על קידוש הכוהנים!

פירוט המעשים השונים שעשה משה בהקמת המשכן אינו מאשר אפוא את הכלל שקדם להם בפסוק טז "ויעש משה ככל אשר צוה ה' אתו כן עשה", שכן שני החלקים האחרונים של ציווי ה' - משיחת המשכן וכליו ומשיחת הכוהנים ושאר הפעולות שיש לעשות כדי לכהנם לה' - אינם מפורטים בתיאור מעשיו של משה. האם ניתן למצוא את תיאור קיומם של צווי ה' הללו במקומות אחרים בתורה? ודאי שכן הוא. בויקרא ח' מתוארים המעשים השונים שנעשו בשבעת ימי המילואים - הימים שבהם נתמלאו ידיהם של אהרן ובניו להיעשות כוהנים.[4] הציווי על המעשים שיש לעשות באותם שבעת ימים נכתב בשמות כ"ט. והנה, בפסוקים י-יא באותו פרק בויקרא נאמר דבר שאין עליו ציווי בשמות כ"ט:

ויקח משה את שמן המשחה וימשח את המשכן ואת כל אשר בו ויקדש אתם.
ויז ממנו על המזבח שבע פעמים וימשח את המזבח ואת כל כליו ואת הכיר ואת כנו לקדשם. (ויקרא ח', י-יא)

ההתאמה בין פסוקים אלו לבין חלקו השני של ציווי ה' למשה במקומנו (שמות מ', ט-יא) ברורה.[5] באותו פרק בספר ויקרא מתוארת גם הקדשת אהרן ובניו, בהתאמה לציווי שבשמות כ"ט, ומעשי ההקדשה הללו כוללים אף את קיום חלקו השלישי של ציווי ה' למשה במקומנו (מ', יב-טו).

אף מפתיחתה של פרשת קרבנות הנשיאים בבמדבר ז' ניתן ללמוד על קיומו של החלק השני של צו ה' במקומנו (מ', ט-יא) על ידי משה:

ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן
וימשח אתו ויקדש אתו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו, וימשחם ויקדש אתם. (במדבר ז', א)

נשאלת השאלה: מדוע לא תואר קיומו המלא של צו ה' על ידי משה בגופו של ספר שמות?

רמב"ן בביאורו למ', יח ד"ה ויקם משה את המשכן מתייחס להפרדה בין התיאורים השונים של קיום חלקיו של צו ה':

ולא הזכיר בכאן משיחת המשכן וכליו [כלומר: קיום החלק השני של צו ה'] ולא משיחת אהרן ובניו [קיום החלק השלישי] וקרבנות המילואים [קיום הצו בשמות כ"ט], כי לא עשה אותם עד שסיים כל ההקמה ונצטווה בהם פעם שנית (ויקרא ח', ב) 'קח את אהרן [ואת בניו אתו, ואת הבגדים ואת שמן המשחה ואת פר החטאת ואת שני האלים ואת סל המצות]' כמו שמפורש בפרשת צו.

כלומר: צו ה' במקומנו מהווה תכנית עבודה תלת-שלבית, ואין הכוונה שמשה יקיים את כל האמור בה ברצף אחד. משה הבין שעליו לקיים אך את חלקה הראשון, ולהמתין לציווי נוסף בדבר קיום חלקיה האחרים. ציווי זה אכן בא בהמשך אותו יום שבו הקים משה את המשכן, והוא נוגע למעשים שיש לעשותם לשם קידוש הכוהנים במשך שבעת ימי המילואים.

דא עקא, שדברי רמב"ן הללו אמנם מיישבים את אי-קיומו של החלק השלישי של צו ה', הנוגע לקידוש הכוהנים על ידי משה, אך אינם מיישבים את אי-קיומו של החלק השני - הציווי על משיחת המשכן וכליו, שעליו לא נצטווה משה בשנית בויקרא ח', ב. אמנם בתיאור מעשיו של משה בהמשך אותו פרק (פסוקים י-יא) הוא מקיים אף זאת, בלא שנצטווה על כך.

בביאורו לויקרא ח', י משלים רמב"ן את פירושו:

'ויקח משה את שמן המשחה וימשח את המשכן' - [ולהלן בפסוק יב] 'ויצק משמן המשחה על ראש אהרן' - גם זה עשה משה בסדר נכון, כי כן נצטווה במעשה השמן (שמות ל', כו-ל) 'ומשחת בו את אהל מועד... ואת אהרן ואת בניו תמשח'. על כן... משח אותם כאחד כדי שיהיה המקריב כמזומן לבוא אל המקדש לעבוד.

אלא שעדיין שאלתנו במקומה עומדת: מדוע חילקה התורה את תיאורו של קיום צו ה' על הקמת המשכן, על משיחתו ועל קידוש הכוהנים בין החומשים שמות וויקרא? מדוע לא כללה את הפרקים ח'-ט' שבספר ויקרא, המתארים את קיום הצו בדבר שבעת ימי המילואים והיום השמיני (והכוללים אף תיאור משיחת המשכן), בתיאור הקמת המשכן בספר שמות?

ב. המשכן שהקים משה - משכן ארבעת התמידים

המשכן שהקים משה הוא המשכן המתואר בציווי שבפרשת תרומה: אוהל לארון העדות, שבו עומדים גם כלי הקודש, המוקף חצר, שבה עומד מזבח.[6] אולם אין לטעות: המשכן המתואר בפרשת תרומה ובפרשתנו אינו משכן בלתי-מתפקד. אדרבה: הציווי למשה על עשיית השולחן (כ"ה, כג-ל) כולל אף את הציווי (ל) "ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד"; הציווי על עשיית המנורה (שם לא-לט) כולל אף את הציווי (לב) "והעלה את נרתיה והאיר אל עבר פניה". אף הציווי על עשיית מזבח הנחושת (כ"ז, א-ח) נשלם בציווי לעשות עליו עולת תמיד,[7] ואף הציווי על עשיית מזבח הקטורת (ל', א-י) - שמבחינת סדר העשייה שייך לסדרת הציוויים שבפרשת תרומה - כולל בתוכו את הציווי להקטיר עליו קטורת סמים.

אף בצו ה' למשה להקים את המשכן (בפרשתנו מ', ג-ח) כלולות הוראות על הבאת כל ארבעת הכלים הללו אל ייעודם על ידי עשיית העבודה הראויה לכל אחד מהם, כפי שהראינו בסעיף הקודם (ובהערות 2-1).

ואכן, הקמת המשכן המתוארת בפרשתנו איננה העמדה טכנית של האוהל והכלים במקומם, אלא היא נעשית בהתאמה גמורה לשני הצווים של ה' שנסקרו לעיל: ההקמה כוללת אף את הכנסת הכלים לתפקידם. משה נתן את השולחן במקומו (כג) "ויערך עליו ערך לחם לפני ה' כאשר צוה ה' את משה"; הוא שם את המנורה במקומה (כה) "ויעל הנרת לפני ה' כאשר צוה ה' את משה"; הוא שם את מזבח הזהב במקומו (כז) "ויקטר עליו קטרת סמים כאשר צוה ה' את משה"; ואף את מזבח העולה שם במקומו (כט) "ויעל עליו את העלה ואת המנחה כאשר צוה ה' את משה".[8]

רמב"ן התקשה בדבר זה שאמרנו, שמשה הקים את המשכן ואף הביא את ארבעת הכלים (השולחן, המנורה ושני המזבחות) לשמש בעבודה המיועדת להם - שהרי המשכן וכליו עדיין לא נמשחו (כפי שביאר הוא עצמו, שהמשיחה עתידה להיעשות רק לאחר ציווי נוסף של ה', שמשה המתין לו):

והנה המשכן וכליו לא נתקדשו לעבודה אלא במשיחה, כמו שנאמר (פסוק ט) 'ומשחת את המשכן ואת כל אשר בו וקדשת אתו ואת כל כליו' [ומשמע שבלא קידוש זה אין לעבוד בהם]! על כן פירוש (כג) 'ויערך עליו ערך לחם', (כה) 'ויעל הנרת' - כי עשה כן בזמנם אחרי המשיחה, והנה הם כטעם 'לעשות כן'. ומה שאמר גם כן למעלה [בציווי על הקמת המשכן בפסוק ד] 'והבאת את השלחן וערכת את ערכו' - יצווה שיערוך אותו אחרי המשיחה.

פירושו של רמב"ן קשה מאוד: הן בצו ה' על הקמת המשכן והן בתיאור קיומו על ידי משה הוא מפריד בין פעולות שונות הנתונות בכתוב ברצף - את חלקן הוא מפרש כלשונן (כציווי או כתיאור עשייתו), בעוד שאת האחרות הוא מפרש כתכלית הציווי או העשייה, שזמנה מאוחר יותר.[9]

רמב"ן נכנס בדוחק הזה מפני שתפס את מעשיו של משה בארבעת הכלים הללו (השולחן, המנורה והמזבחות) כ'עבודה' הנעשית במסגרת שבעת ימי המילואים (שבהם שימש משה ככוהן), וממילא הבין כי על 'עבודה' זו חלים כל תנאי העבודה הרגילים: היא חייבת להיעשות בזמנים הראויים לה ובנסיבות המאפשרות אותה, שאחת מהן היא משיחת הכלים שבהם אמורה העבודה להיעשות כדי לקדשם לעבודתם.

אולם באמת נראה שאין המעשים הללו של משה בעשיית המשכן מהווים 'עבודה', אלא הם בגדר השלמת עשייתם של הכלים שבמשכן והבאתם אל 'גמר מלאכתם'.[10] שימת לחם הפנים על השולחן אינה בגדר קיום עבודתו השגרתית אלא בגדר הבאתו אל השלמתו כ'שולחן לחם הפנים', שכן בלא שיהא מונח עליו לחם הפנים - אין הוא שולחן. לפיכך אין חלות על מעשיו אלו של משה כל ההגדרות הרגילות של 'עבודה' וכל המגבלות הכרוכות בהגדרה זו. כך, לדוגמה, צריך לחם הפנים להיערך דווקא בשבת, כאמור במצוותו בספר ויקרא כ"ד, ח: "ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה' תמיד". דבר זה הביא את ראב"ע בביאורו הארוך למ', ב לחשוב בתחילה כי "נראה כי ביום השבת ערך משה הלחם על השולחן, והנה ביום שישי הוקם המשכן או ביום שבת". אולם לפי דברינו אין בכך כל צורך, ובאמת ראב"ע ממשיך ואומר: "אף על פי שאין זה ראיה גמורה [שמשה הקים את המשכן סמוך לשבת], כי יוכל הטוען להשיב 'ביום השבת יערכנו' - הכוהן, אחר שהוקם המשכן, וערך משה הלחם". כלומר, כאן משה הוא העורך את הלחם, ואין הוא עושה זאת ככוהן בעבודתו אלא כמי שמקים את המשכן, ואילו עבודת השולחן תחל רק 'אחר שהוקם המשכן'.

בדומה לכך אין צורך להניח שמשה העלה את נרות המנורה דווקא בערב (כמצוותה בשמות כ"ז, כא "מערב עד בקר") ולא שהקטיר על מזבח הקטורת והעלה עולה על מזבח העולה דווקא באחד הזמנים הכתובים בשתי העבודות הללו, אלא הוא עשה את כל הפעולות הללו מיד עם הצבת כל כלי וכלי במקומו הראוי, כפי שעולה מפשט הפסוקים.[11]

ואם כך, אף המשיחה אינה מעכבת את פעולותיו של משה בארבעת הכלים הנידונים, שכן המשיחה נועדה לקדש כלים אלו לעבודתם הקבועה, ואילו משה פעל את פעולותיו לא במסגרת עבודה קבועה ושגרתית, אלא במסגרת השלמת מלאכתם של כלים אלו וגמר מלאכתם קודם למשיחתם ולקידושם.

ג. משכן ארבעת התמידים

מה טיבו ומה תפקידו של משכן זה, שהוקם על ידי משה בהתאמה גמורה לציווי עשייתו בפרשת תרומה?

זהו משכן שאין בו כוהנים, שכן בכל פרשת תרומה לא נזכרו אהרן ובניו כלל. ובאמת, במשכן כזה אין צורך בכוהנים. כדי לייסד את ארבעת 'התמידים' הקשורים בכלי המשכן - לחם תמיד, נר תמיד, קטורת תמיד ועולת תמיד - דדי היה במשה לבדו. ואכן, מי שקורא את פרשת תרומה - פרשת הציווי על הקמת המשכן וכליו - אינו יכול להעלות על דעתו שמשכן זה חסר דבר מה ושיש צורך בכוהנים שישרתו בו.[12]

ובכן, מה תפקידו של המשכן הזה, שיש בו ארון העדות, ויש בו שולחן ערוך תמיד ונר תמיד דולק וקטורת וקרבן תמידיים? תפקידו מוגדר בראש הציווי על עשייתו, בסיום פרשת הארון:

ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרבים אשר על ארון העדות
את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל. (כ"ה, כב)

לצורך היוועדות זו (הממשיכה את ההיוועדות על הר סיני) הוקם המשכן. ולצורכה גם מוכנים כלי המשכן, לשמש ככלי תשמישו של אורח חשוב ורם המעלה, שכל פעם שיבוא להיוועד עם משה (ובאמצעותו עם ישראל כולם) ימצא אוהל מוכן להיוועדות זו ובו כיסא סמלי לישיבה, שולחן ערוך ונר דולק ו'סעודה' מוכנה. וכך כותב ר"ע ספורנו בפירושו לפרשת תרומה (כ"ה, כג-כה):

אחר מעשה הארון, שהיה כדמות כיסא לשכינה, כאמרו 'ונועדתי לך שם', ציווה על שולחן ומנורה, כמנהגם לפני השרים, כעניין השונמית באמרה (מל"ב ד', י) 'ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה'.

נושאו של ספר שמות - 'ספר הגלות והגאולה', כהגדרת רמב"ן בהקדמתו לספר - הוא גאולתם של ישראל ממצרים וכריתת הברית עמם על הר סיני. עשיית המשכן והקמתו מהווים את שיאו של הספר: "כשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלת אבותם, שהיה סוד א-לוה עלי אוהליהם... ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו עניין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד" (רמב"ן שם).

המשכן מנציח את הברית שנכרתה בהר סיני ומעיד עליה (ומכאן שמו 'משכן העדות'), והוא מהווה מסגרת להמשכתה והשלמתה של ברית זו בהיוועדות ה' עם משה לצוותו אל בני ישראל (ומכאן שמו 'אוהל מועד').[13]

הצד האנושי בברית זו, במה שנוגע למשכן שעליו מדבר ספר שמות, הוא בהתאמצות האנושית שיש בעצם עשיית המשכן, בתרומה של כל נדיב לב ובהיחלצות לבנייתו על ידי כל חכם לב. אולם מרגע שנסתיימה עשייתו - מוכן המשכן כמות שהוא להיוועדות ה' עם משה ולהשכנת כבוד ה' בו. שהרי במשכן זה מצוי ארון העדות, ויש בו שולחן ערוך ונר דולק, וקטורת ועולה מוקרבים על מזבחותיו.

לפיכך ברגע שנסתיים המאמץ האנושי הגדול בעשיית המשכן 'מלמטה למעלה' (ודבר זה מתואר באריכות בפרשות ויקהל ופקודי, וסיומו בל"ט, לג-מג), נשלמה תכליתו זו של המשכן בכיסוי הענן את אוהל מועד ובמילוי כבוד ה' את המשכן 'מלמעלה למטה'.

עוד בטרם נמשחו המשכן וכליו לעבודות הקבועות בהם ובטרם נתקדשו הכוהנים לעבודתם, כבר השרה ה' את כבודו במשכן, והמשכן היה מוכן להיוועדות ה' עם משה כדי שיקבל את המשך המצוות לישראל. כמתואר בסיום ספר שמות.

סדר זה נרמז בפסוקי החתימה של הציווי הגדול על מלאכת המשכן: ראשית (כ"ט , מד) "ונעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי", כנאמר בסיום ספרנו "וכבוד ה' מלא את המשכן", ורק אחר כך (כ"ט, מד) "וקדשתי את אהל מועד ואת המזבח ואת אהרן ואת בניו אקדש לכהן לי" - אירוע שיתואר רק בספר ויקרא. כל הקורא בפרשות המשכן כולן, מפרשת תרומה ועד לסיום הספר, אף שהוא מתוודע לקיומם של כוהנים במשכן ולקיומה של עבודה קבועה בו שתיעשה על ידי הכוהנים (ועל כך נדון בסעיף ז להלן), אין הוא מעלה על דעתו (מלבד רמזים אחדים בפרשת תצוה) כי למשכן ישנו תפקיד גדול ומכריע נוסף על זה שתיארנו עד עתה: להוות "בית לה', מוכן להיות מקריבים בו כל הקרבנות"[14] של ישראל כולן, מוקד תמידי ובלעדי לעבודת ה' של ישראל בהבאת קרבנות ציבור וקרבנות יחיד, בין של נדבה בין של חובה.

תפקיד זה של המשכן הוא אחד הנושאים המובהקים של ספר ויקרא מראשיתו, והוא נשלם בספר במדבר.

ד. בין חנוכת משכן ההיוועדות לחנוכת משכן העבודה

מהו יום הקמת המשכן? דבר זה מפורש הן בציווי ה' למשה בפרשתנו:

ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד (מ', ב)

והן בתיאור קיומו של הציווי על ידי משה בהמשך:

ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן.
ויקם משה את המשכן, ויתן את אדניו... ( טז-יז)

ומיד בסמוך לתיאור סיום פעולותיו של משה בהקמת המשכן - (לג) "ויכל משה את המלאכה" - נאמר:

ויכס הענן את אהל מועד, וכבוד ה' מלא את המשכן. (לד)

נמצא כי בראש חודש ניסן הוקם המשכן על ידי משה, ובאותו יום עצמו שכן בו כבוד ה'. סמיכות שני האירועים הללו זה לזה באותו יום עצמו עולה לא רק מפרשתנו, אלא היא מפורשת גם במקום אחר בתורה:

וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאהל העדת,
ובערב יהיה על המשכן כמראה אש עד בקר. (במדבר ט', טו)

מתי החלו אפוא שבעת ימי המילואים המתוארים בויקרא ח', הימים שבהם נמשחו המשכן וכליו ושבהם נתקדשו הכוהנים לעבודתם? מסתבר שדבר זה החל באותו יום עצמו, לאחר שנתכסה המשכן בענן, והלך ונמשך בשבעת הימים הראשונים של חודש ניסן. נמצא שהיום השמיני שלאחר אותם שבעת ימי המילואים היה ח' בניסן. על יום זה נאמר (ויקרא ט', ד) "כי היום ה' נראה אליכם", ובו אכן נראה כבוד ה' אל כל העם, כנאמר (שם פסוק כד):

ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם.

ובכן, מה בין א' בניסן לבין ח' בו? בא' בניסן נתקדש המשכן בכיסוי הענן ובכבוד ה' שמילאו, ומאותו היום היה הדיבור אל משה מאוהל מועד מבין שני הכרובים; אך המשכן עדיין לא שימש לעבודתם של הכוהנים כמקריבי קרבנותיהם של ישראל. בא' בניסן הפך המשכן למשכן ההתגלות - משכן הקשור במשה בלבד, שבו הוא יקבל מעתה את דבר ה' 'מלמעלה למטה'; ואילו בח' בניסן הפך המשכן גם למשכן העבודה, הקשור באהרן הכוהן, מייצגם של ישראל המביאים אליו את קרבנותיהם 'מלמטה למעלה'.

בשני התאריכים הללו היה גילוי שכינה הקשור במשכן, אולם שני הגילויים הללו נבדלים מאוד זה מזה לא רק בתאריכם אלא גם בכמה פרטים עקרוניים. הבדלים אלו נובעים מכך ששני גילויי השכינה הללו באו לחנוך שתי פעילויות שונות במשכן, או שמא ניתן לבטא זאת בדרך אחרת: לחנוך תחילה את משכן ההתגלות, ורק אחר כך את משכן העבודה.

· מקום גילוי השכינה - בא' בניסן (מ', לד) "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן" - מקום היוועדותו של ה' עם משה; ואילו בח' בו (ט', כד) "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים" - גילוי השכינה קשור במזבח העומד בחצר המשכן, מוקד עבודת הקרבנות.

· הביטוי הנגלה לעין - בא' בניסן זהו הענן השוכן על המשכן, שהוא כאותו הענן אשר כיסה את הר סיני בעת שה' נגלה עליו למשה; זהו ביטוי להתגלות שנועדה לדיבור. לעומת זאת, בח' בניסן נגלתה השכינה באש אשר אכלה את הקרבנות שעל המזבח, ובכך נתבטא רצון ה' בקבלת קרבנותיהם של ישראל.

· מידת השייכות של העם אל האירוע - מילוי כבוד ה' את המשכן בא' בניסן אינו עניין לישראל כולם אלא למשה בלבד - (מ', כה) "ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן".[15] לפיכך אין מתוארת בא' בניסן כל תגובה של העם. אולם התגלות כבוד ה' לעיני העם (המצוי "אל פני אהל מועד") בח' בניסן ביציאת אש מלפני ה' (מקודש הקודשים) אל המזבח החיצון ובאכילתה את העולה ואת החלבים היא אירוע הנוגע לעם, ועל כן (ט', כד) "וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם".

הסדר הזה - קדימת חנוכת משכן ההתגלות לחנוכת משכן העבודה, כשביניהן מגשרים שבעת ימי המילואים - הוא מכוון ומשמעותי מאוד: עבודתם של ישראל את ה' במשכן באה לאחר התגלות ה' למשה ולישראל במשכן ומחמתה. הן עצם התגלות ה' למשה במשכן והן תוכנה המפורט (כפי שנראה להלן) קודמות בזמן ובמהות לעבודתם של ישראל את ה' בהבאת קרבנותיהם למשכן. המשכן, כמייצג הברית שנכרתה בסיני וכממשיכה, משקף סדר זהה של שלבי הברית: יזמה א-לוהית, הבאה לידי ביטוי בפניית ה' לישראל ובהתגלותו אליהם, והיענות העם ליזמה זו בנכונותם לבוא בברית ולעשות את אשר יצווה אותם ה'.

ניתן לנסח זאת גם כך: כהונתו של אהרן, נציגם של ישראל במשכן, נובעת מנבואתו של משה - שליח ה' המקבל את דברו במשכן. ועל כן באותם שבעת ימי המילואים שבהם נתקדשו אהרן ובניו להיות כוהנים לה' שימש משה בכהונה, ורק מכוחו עברה הכהונה לאהרן ולבניו ביום השמיני. מובן שאין לראות בשבעת ימי המילואים רק ימי אימון ולימוד לאהרן ולבניו, אלא הם מהווים גשר מהותי בין חנוכת משכן ההתגלות, שבו משה הוא הכוהן היחיד - הוא המקים אותו והוא המשלימו בקיום ארבעת 'התמידים' - לבין חנוכת משכן העבודה, שבו משמשים בכהונה אהרן ובניו; במהלכם של שבעת הימים הללו עוברת הכהונה ממשה לאהרן - משליח ה' לשלוחם של ישראל.

ה. המחלוקת על זמנם של שבעת ימי המילואים

הדעה הרווחת במדרשי חז"ל[16] ובדברי המפרשים הראשונים שהלכו בעקבותיהם[17] אינה כפי שכתבנו. על פי הדעה המקובלת הזו, קדמו שבעת ימי המילואים להשראת השכינה במשכן המתוארת בסיום ספר שמות, ואילו היום השמיני, שבו נראה כבוד ה' אל כל העם באמצעות האש שאכלה את העולה ואת החלבים שעל המזבח, הוא אותו יום עצמו שבו שרתה שכינה במשכן כמתואר בסוף ספר שמות. נמצא ששבעת ימי המילואים החלו בכ"ג באדר, והיום השמיני חל בראש חודש ניסן.

השאלה היסודית ביותר שאותה צריכה דעה זו לפתור היא זו: הרי הציווי על הקמת המשכן נוקב בתאריך (מ', ב) - "ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד" - ואילו בשבעת ימי המילואים, שלפי הדעה הזאת קדמו ליום זה, מתואר המשכן כעומד על עמדו, ומשה מכהן בו ומקריב קרבנות שונים על המזבח! על כך עונה דעה זו כי המשכן אמנם הוקם כבר בכ"ג באדר, אלא שפורק מדי יום ביומו בכל שבעת ימי המילואים, ורק ביום השמיני הוקם שלא לשם פירוק מידי באותו היום, ועל הקמה זו בא הציווי בשמות מ', ב. דא עקא, שלפירוק המשכן הזה מדי יום ביומו אין כל רמז בכתוב המפרט את המעשים שנעשו באותם שבעת ימי המילואים - לא בציווי בשמות כ"ט ולא בתיאור עשייתו בויקרא ח'.[18]

ולא זו בלבד שאין רמז להקמת המשכן ולפירוקו בשבעת ימי המילואים, אלא שפסוקים מפורשים בויקרא ח' נראים כמתנגדים לאפשרות זו. כך אומר משה לאהרן ולבניו ביום הראשון למילואים:

ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מלאיכם... (ויקרא ח', לג)

ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים. (לה)

כיצד ניתן למלא צו זה כאשר אוהל מועד מפורק - ואפילו פורק אך לזמן קצר בכל יום? והרי ישיבה "יומם ולילה" במשך שבעת ימים, משמעה ישיבה ברציפות שאין בה הפסק. שאלות אלו נידונו הן בדברי חז"ל והן בדברי המפרשים הראשונים, אלא שלא ניתנו להן תשובות מספיקות על פי הפשט.[19]

מהו הדבר שהביא לדעה כה רחוקה מפשוטו של מקרא? נראה כי גרם לכך רצונם של בעלי דעה זו להתאים את האירוע המתואר בויקרא ט' - התגלות כבוד ה' לעיני כל העם - עם התאריך החשוב הנקוב בפירוש בכתוב בשמות: ראש חודש ניסן. לפי הפשט יוצא שהאירוע הזה חל בתאריך חסר משמעות (ח' בניסן), שאף לא נזכר כלל בכתוב. כך שנינו בברייתא המובאת במסכת שבת פז ע"ב:

תנא: אותו יום [=ראש חודש ניסן] נטל עשר עטרות: (א) ראשון למעשה בראשית (ב) ראשון לנשיאים (ג) ראשון לכהונה (ד) ראשון לעבודה (ה) ראשון לירידת האש (ו) ראשון לאכילת קודשים (ז) ראשון לשכון שכינה[20] (ח) ראשון לברך את ישראל (ט) ראשון לאיסור הבמות (י) ראשון לחודשים.

אולם על פי הפשט יינטלו מראש חודש ניסן רובן של עשר העטרות הללו.[21]

לו הייתה זו הדעה היחידה במדרשי חז"ל ובפרשנות הראשונים, היה הדבר מעורר תמיהה. אולם בספרי לפרשת בהעלותך סח[22] מובאת דעתו של רבי עקיבא, העומדת מול כל שאר המקורות הדנים בשאלה זו.

'ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם' (במדבר ט', ו) - מי היו?
נושאי ארונו של יוסף היו - דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבא אומר: מישאל ואלצפן היו - שנטמאו לנדב ואביהוא... שחל שביעי שלהם להיות ערב פסח.

דעת רבי עקיבא היא אפוא שמישאל ואלצפן, שנטמאו לנדב ואביהוא ביום השמיני למילואים (ויקרא י', א-ה), נטמאו בח' בניסן, ועל כן "לא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא" - בי"ד בניסן, שהוא היום השביעי לטהרתם.[23]

מבין מפרשי הפשט הראשונים הלך בדרך זו ראב"ע בביאורו הארוך למ', ב, שעשה זאת מתוך הסתמכות מפורשת על הברייתא שבספרי (אך בלא להזכיר את שמו של רבי עקיבא):

ביום החדש הראשון - מחלוקת הוא. ויש אומרים כי יום השמיני למילואים היה ראש חודש ניסן... והנה מצאנו בספרי כי מישאל ואלצפן היו הטמאים לנפש אדם, והנה יום שמיני למילואים הוא שמיני לחודש. ויש כדמות ראיה על זה. האחת, למה לא הזכיר הכתוב שהיה משה מקים את המשכן וסותרו. ואנה יהיה 'פתח אהל מועד' אחר שיהיה נסתר, כי כתוב (ויקרא ח', לה) 'ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה'... והנה על דרך הפשט 'ביום החדש הראשון' הייתה תחילת הקמת המשכן... וביום הזה משח משה את המשכן ואת כל כליו... ונקהלה העדה פתח אוהל מועד ורחצו אהרן ובניו במים... ככה עשה שבעת ימי המילואים.

ו. מהר סיני למשכן ההיוועדות, ומן ההיוועדות הראשונה בו למשכן העבודה

נשוב אפוא אל דרך הפשט בעקבות רבי עקיבא וראב"ע: בראש חודש ניסן הוקם המשכן ושרתה בו שכינה, ומעתה הוא מוכן להיוועדות ה' עם משה. וביום זה החלו שבעת ימי המילואים, לאחר צו ה' למשה להתחיל בהם ולקדש את אהרן ואת בניו (ויקרא ח', ב). האם צו זה למשה היה הציווי הא-לוהי הראשון שניתן לו באוהל מועד? נראה שלא כך הדבר.

נראה כי הדיבור הראשון אל משה מאוהל מועד הוא הדיבור הפותח את ספר ויקרא בפרקים א'-ה' - הציווי על דיני קרבנות היחיד. דינים אלו מופנים אל בני ישראל ומגדירים את זיקתם אל המשכן מבחינת הבאת קרבנותיהם אליו. ראיה לכך שזהו הדיבור הראשון אל משה מאוהל מועד עולה מן הפסוק הפותח את ספר ויקרא:

ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר.

פתיחה מעין זו לא מצאנו עוד בספר ויקרא. רמב"ן מבאר אותה על רקע הפסוקים המסיימים את ספר שמות (מ', לד-לה) "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן, ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן...". וכך הוא מבאר את הפסוק שבראש ספר ויקרא:

בעבור שלא היה משה יכול לבוא אל אוהל מועד להיותו ניגש אל המקום אשר שם הא-לוהים, רק בקריאה שיקרא אותו... כאשר בהר סיני שאמר (שמות כ"ד, טז) 'ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן'.

נמצא כי ראשו של ספר ויקרא נעוץ בסיומו של ספר שמות, ובין שני הספרים קיימת רציפות של זמן ועניין. מסתבר שיש כוונה מיוחדת בכך שהציווי הראשון שנאמר למשה מאוהל מועד הוא דווקא פירוט דיני הקרבנות המיועדים לבני ישראל. כוונה זו תתברר לנו מתוך ההשוואה הידועה הנרמזת בדברי רמב"ן הללו, והמבוארת יותר בדבריו בראש פרשת תרומה ובפרשתנו (מ', לד).[24]

שמות כ"ד, טו-יח

שמות מ', לד-לה - ויקרא א', א

ויכס הענן את ההר...

ויכס הענן את אהל מועד

וישכן כבוד ה' על הר סיני

וכבוד ה' מלא את המשכן.

ויכסהו הענן ששת ימים

ולא יכל משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן...

ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן.

ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד...

לשם מה נועדה עלייתו של משה להר סיני בעקבות קריאת ה' אליו? לשם הציווי הבא מיד בהמשך, בפרקים כ"ה-כ"ט, שראשיתו:

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה... ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.

לשם מה נועד בואו של משה אל אוהל מועד המלא כבוד ה' בעקבות קריאת ה' אליו? לשם הציווי הבא מיד בהמשך, בפרקים א'-ה' בספר ויקרא:

דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם: אדם כי יקריב מכם קרבן לה'...

קיימת אפוא הקבלה בין ציווי עשיית המשכן לבין ציווי פרטי קרבנותיהם של ישראל: ציווי עשיית המשכן כדי שישמש לשכינת ה' בישראל באמצעות התגלותו למשה ניתן בספר שמות, בהר סיני, מתוך ההתגלות של ה' למשה בהר סיני וכהמשך לאותה התגלות; ציווי הפיכת המשכן למוקד לקרבנותיהם של ישראל ניתן בספר ויקרא, באוהל מועד, מתוך התגלות ה' הראשונה למשה באוהל מועד וכהמשך להקמת המשכן ולהשראת השכינה בו המתוארות בסוף ספר שמות.

ז. תפקידם של הכוהנים במשכן ההיוועדות

בהבחנה שעשינו בין 'משכן ההתגלות', שבו נועד ה' עם משה ושעליו מצווה ספר שמות, לבין 'משכן העבודה', שבו עובדים הכוהנים את ה' בהבאת קרבנותיהם של ישראל ושעליו מצווה ספר ויקרא, התעלמנו עד עתה מפרכה רצינית: אין זה נכון שספר שמות מצווה על משכן ללא כוהנים. אמנם בפרשת תרומה - בציווי על עשיית המשכן וכליו - לא נזכרו הכוהנים כלל, אולם בפרשת תצוה, שהיא המשכו של אותו הציווי, הכוהנים הם העיקר. שני חלקים גדולים בפרשה זו: ציווי עשיית בגדי כהונה (פרק כ"ח), הפותח בפסוק:

ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו מתוך בני ישראל לכהנו לי... (כ"ח, א)

והציווי על שבעת ימי המילואים (פרק כ"ט), הפותח בפסוק:

וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי... (כ"ט, א)

לא רק שתי החטיבות הגדולות הללו של פרשת תצוה עוסקות בכוהנים, בקידושם ובתפקידם במשכן, אלא אף פתיחתה של הפרשה וחתימתה, העוסקות שתיהן בעבודה בשניים מכלי המשכן - במנורה ובמזבח הקטורת - מייעדות עבודות אלו לכוהנים. בפתיחת הפרשה נאמר (כ"ז, כא) "באהל מועד... יערך אתו [את נר התמיד] אהרן ובניו"; ובחתימתה נאמר (ל', ז-ח) "והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהיטיבו את הנרת יקטירנה. ובהעלת אהרן את הנרת בין הערבים יקטירנה...".

אף בסיום ספר שמות בא הציווי על קידוש הכוהנים:

והקרבת את אהרן ואת בניו אל פתח אהל מועד... וכהן לי. ואת בניו תקריב... וכהנו לי. (מ', יב-טו)

אמנם נכון הדבר שקיומם של רוב הציוויים הללו הנוגעים לכוהנים אינו מתואר בספר שמות אלא בספר ויקרא, והוא מאוחר לאירועים שבהם מסתיים ספר שמות. הציווי היחיד הנוגע לכוהנים שקיומו מתואר בספר שמות הוא עשיית בגדי הכהונה, שלה מוקדש חלק ניכר מפרשת פקודי (ל"ט, א-לא). אולם די במה שהראינו ללמד שספר שמות עוסק בהרחבה בנוכחות הכוהנים במשכן ובתפקידם בו (לפחות מבחינת הציווי). ואם כך, יש בזאת לכאורה כדי להפריך את הבחנתנו בין 'משכן ההתגלות' שבו עוסק ספר שמות לבין משכן עבודתם של הכוהנים שבו עוסק ספר ויקרא.

עלינו לתת את הדעת על תפקידם של הכוהנים במשכן המתואר בספר שמות. הרי אין הם מצווים בספרנו על הקרבת קרבנותיהם של ישראל, ובכן מהו תפקידם?

דבר זה מלמדת פרשת תצוה הן בפתיחתה והן בחתימתה: תפקידם של הכוהנים הוא לעשות את עבודות התמיד בארבעת הכלים שבמשכן. אמנם המשכן שהקים משה (כמצוותו בפרשת תרומה, הכולל את ארבעת התמידים שעשאם משה כחלק מהשלמת הכלים שבמשכן), ראוי הוא להיוועדות ה' עם משה כמות שהוא, אף כשאין בו עדיין כוהנים ובטרם נתקדשו המשכן וכליו לעבודתם הקבועה.[25] אולם היוועדות זו אינה מעשה חד-פעמי, אלא היא עתידה לחזור פעמים רבות ובמשך זמן רב. ההיוועדות הזאת, שהיא אפשרית כל הזמן, צריכה להיות מלווה באוהל שכליו מוכנים תמיד לקבל את פניו של ה' הנועד עם משה. ואת התפקיד הזה, לשמור על התמדתם של ארבעת התמידים במשכן, הטיל ה' על אהרן ועל בניו.

זהו גם עניינה של הפרשה הקצרה המקדימה את פרשת תצוה:

ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד.
באהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדת יערך אתו אהרן ובניו מערב עד בקר לפני ה'
חקת עלם לדרתם מאת בני ישראל.[26] (כ"ז, כ-כא)

לראשונה שומעים אנו אפוא בראש פרשת תצוה כי יש לאהרן ולבניו במשכן תפקיד מיוחד לבצע עבודות מסוימות. כבר עתה מסתבר שלא רק נר התמיד הוא באחריותם, אלא אף לחם התמיד שעל השולחן (כ"ה, ל). אלא שהעבודה בהעלאת נר התמיד בכל ערב וערב תדירה יותר מהחלפת לחם התמיד (הנעשית רק אחת לשבוע, כמצווה בויקרא כ"ד, ח), ועל כן נבחרה דווקא היא להציג את תפקיד הכוהנים במשכן.

לכשנגיע לחתימת הציווי על עשיית המשכן בסוף פרק כ"ט, ונלמד על הצורך בהעלאת עולת התמיד על מזבח הנחושת, נוכל להסיק שאף תפקיד זה מוטל על אהרן ועל בניו.[27] ואילו בנספח הראשון לציווי עשיית המשכן - בציווי על עשיית מזבח הקטורת ועל עבודתו - מפורש הדבר שאף עבודת התמיד הזו מוטלת על אהרן, והיא קשורה להטבת הנרות על ידו בבוקר ולהעלאתם על ידו בין הערביים.

מסגרת זו של פרשת תצוה - נר התמיד בראשה וקטורת התמיד בחתימתה - יוצרת הגדרה ברורה של תפקיד הכוהנים במשכן. הם האחראים לארבע עבודות התמיד שבמשכן, ומן השתיים המפורשות יש ללמוד גם על השתיים שבהן לא נתפרש הדבר.

מעתה, לאחר שבראש פרשת תצוה נרמז, באמצעות פרשת נר התמיד, כי זהו תפקידם של הכוהנים, ממשיך הציווי על משה לבאר כיצד יפעלו הכוהנים במשכן ומהו הדבר שיהפוך אותם לכוהנים: יש לעשות לאהרן ולבניו בגדי קודש "לקדשו לכהנו לי" (כ"ח, א-ה). לקראת סיום פרק כ"ח, לאחר פירוט בגדי הקודש שיש לעשותם, נאמר:

והלבשת אתם את אהרן אחיך ואת בניו אתו,
ומשחת אתם, ומלאת את ידם וקדשת אתם וכהנו לי. (כ"ח, מא)

כיתר חלקי המשכן, נעשו אף בגדי הקודש הללו על ידי בצלאל ואנשיו (ל"ט, א-לא), ואף הם הובאו אל משה כחלק מן המשכן העשוי (ל"ט, מא).

בציווי ה' למשה על הקמת המשכן שבראש פרק מ' חוזר ה' על הציווי שבפרשת תצוה על הקרבת אהרן ובניו, על הלבשתם בבגדי הקודש ועל משיחתם, כדי שבכך יתקדשו לכהן לה'.[28]

נמצא שתפקידם של הכוהנים בספר שמות קשור קשר אמיץ לתפקידו של המשכן בספר זה כמשכן ההתגלות: בקיום עבודות התמיד המוטלות עליהם מתאפשרת ההיוועדות בין ה' למשה באוהל מועד בכל עת.

אלא שאם כך, חוזרת השאלה ששאלנו בראש העיון: מדוע אין ספר שמות משלים את תיאור קיום צו ה' על ידי משה גם במה שנוגע לקידוש הכוהנים? התשובה שניתנה עד עתה, כי קידוש הכוהנים קשור בתפקידם בהקרבת קרבנותיהם של ישראל וכי תפקיד זה של המשכן נידון בספר ויקרא דווקא, אינה מתאימה למה שנתברר בסעיף זה ביחס לתפקידם של הכוהנים בספר שמות.

ח. בגדי הכהונה מרמזים על תפקידם של הכוהנים במשכן העבודה

לכשנתבונן בעין פקוחה בציווי על עשיית בגדי הכהונה שבפרק כ"ח, לא נוכל שלא למצוא בו רמזים לכך שתפקידם של הכוהנים חורג ממה שנאמר עד עתה והוא רחב בהרבה משמירת התמידים במשכן ההתגלות.

כבר בציווי על עשיית האפוד אנו נרמזים על כך:

ולקחת שתי אבני שהם ופתחת עליהם שמות בני ישראל. (כ"ח, ט)

ושמת את שתי האבנים על כתפת האפד אבני זכרן לבני ישראל,

ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזכרן. (יב)

ושוב בציווי על עשיית חושן המשפט ועל האורים והתומים:

והאבנים תהיין על שמת בני ישראל, שתים עשרה על שמתם... (כא)

ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט על לבו בבאו אל הקדש לזכרן לפני ה' תמיד.

ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התמים והיו על לב אהרן בבאו לפני ה',

ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד. (כט-ל)

תפקידם של הכוהנים כפי שהוגדר עד עתה, אין בו כדי לבאר את ההדגשה המשולשת הזו כי אהרן הוא מייצגם של בני ישראל לפני ה' במשכן וכתפיו ולבו מוקדשים לנשיאת שמותם לפני ה' לזיכרון.

במעשה הציץ ניתן הפתרון לרמזים אלו:

ועשית ציץ זהב טהור ופתחת עליו פתוחי חתם קדש לה'. (לו)

והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנת קדשיהם,

והיה על מצחו תמיד, לרצון להם לפני ה'. (לח)

הציץ מלמד על כך שתפקידו של אהרן קשור לא רק בעבודות התמידים שבמשכן ההתגלות, אלא גם בקודשיהם של בני ישראל ובמתנותיהם המובאים למשכן והנעשים על ידו (או על ידי בניו), שהציץ שעל מצחו הוא המרצה אותם. כאן, לראשונה, נרמז תפקידם של הכוהנים ותפקידו של המשכן בהקשר לעבודת הקרבנות שעתידים בני ישראל להביא - הוא ההקשר שבו עוסק ספר ויקרא.

כאן מתגלה אפוא למפרע הטעם לנשיאת אהרן את שמותם של בני ישראל על כתפיו ועל לבו לזיכרון לפני ה': אהרן הוא שלוחם של ישראל בעבודתם את ה' באמצעות הבאת קרבנותיהם אל המשכן.[29]

בגדי הכהונה נועדו אפוא לא רק למשרתי משכן ההתגלות "לכבוד ולתפארת" להם, אלא גם לשלוחי ישראל במשכן העבודה, כבגדי שירות וייצוג של שולחיהם לשם ריצוי עבודתם במשכן.

הכוהנים ובגדיהם מהווים אפוא חוליה מקשרת בין שני תפקידיו של המשכן: הם האחראים על עבודות התמיד שבו, כדי שיוכל לשמש כמשכן ההיוועדות, והם העושים בו את עבודת הקרבנות בשמם של בני ישראל כולם.[30]

ט. שני ציוויים שונים על הקדשת הכוהנים

בארבעה מקומות בספר שמות בא ציווי על הקדשת הכוהנים לעבודתם, ואלו הם:

1. כ"ח, א-ב ופסוק מא שם - במסגרתו של פרק כ"ח, המצווה על עשיית בגדי הכהונה.

2. כ"ט, א-לז - הציווי על שבעת ימי המילואים.

3. ל', ל - בתוך הציווי על עשיית שמן המשחה ועל השימוש שיש לעשות בו.

4. מ', יב-טו - במסגרת הציווי על משה להקים את המשכן.

מבין ארבעת המקומות הללו בולט הציווי בפרק כ"ט בייחודו, ולא רק בגלל אריכותו הרבה אלא גם מפני שיש בו תוספות שאינן בכל שאר המקומות, כפי שנבאר. הציוויים האחרים בספרנו חוזרים זה על זה, ואם נתבונן במפורט שבהם, זה שבפרק מ', יתברר כי אלו הן הפעולות שיש לעשותן כדי לקדש את הכוהנים: (א) להקריב את אהרן ואת בניו אל פתח אוהל מועד; (ב) לרחוץ אותם במים; (ג) להלבישם בבגדי הקודש; (ד) למשוח אותם בשמן המשחה.[31] התוצאה של כל המעשים הללו תהיה "וקדשת אתו וכהן לי".

שתי תוספות עקרוניות מאוד מצויות בפרק כ"ט:

א. מערכת שלמה של קרבנות שיש להביאם לשם מילוי ידי הכוהנים (י-כח).

ב. פעולות הקידוש של הכוהנים ושל המזבח צריכות לחזור על עצמן במשך שבעה ימים (לה-לז).

לכאורה פרק כ"ט מצווה על תהליך שונה לגמרי של קידוש הכוהנים. ולא היא: כל ההוראות הכלולות בציוויים האחרים שבספר שמות כלולות גם בפרק כ"ט, בפסוקים א-ט.[32]

מהו פשר ההבדלים הללו שבין ההוראות השונות לקידוש הכוהנים בספרנו? לאור התפקיד הכפול של הכוהנים במשכן התשובה נראית ברורה. ההוראות המיוחדות לספר שמות (להוציא את פרק כ"ט) נועדו לקדש את הכוהנים לתפקידם במשכן ההתגלות שעליו מצווה ספר שמות. תפקיד זה אינו כולל את עבודת הקרבנות של בני ישראל. לשם קידושם לתפקיד זה - של משרתי המשכן, הדואגים לאחזקתו ולהתמדת כלי הקודש שבו בתפקידם - די בקידושם בפעם אחת, וגם אין צורך בהבאת קרבנות מיוחדים לשם מילוי ידיהם, שהרי תפקידם זה אינו כרוך בעבודת הקרבנות.

פרק כ"ט, לעומת זאת, מצווה על קידוש הכוהנים לתפקידם כשלוחי ישראל בעבודת הקרבנות. זהו תפקיד שונה במהותו המחייב הליך שונה של קידושם - העברת תפקיד הכהונה ממשה אל אהרן ובניו במשך תקופת זמן של שבעה ימים (על משמעותו של הליך זה עמדנו בסעיף ד לעיל בסופו).

פרק כ"ט שייך בעצם לתפקידו של המשכן כמשכן העבודה ולתפקידם של הכוהנים בו, שבהם עוסק ספר ויקרא, ושם אכן בא התיאור המפורט של קיום ההוראות שבפרק כ"ט (ויקרא ח'). מדוע מופיע אפוא פרק זה בספרנו?

"יש בכלל מאתיים מנה" - הציווי המפורט על קידוש הכוהנים בפרק כ"ט כולל בתוכו ממילא את הציוויים האחרים על קידושם שבספר שמות, כפי שראינו לעיל. כשם שהציווי על עשיית בגדי הכהונה כולל בתוכו אף אותם בגדים או חלקי בגדים (אבני האפוד ואבני החושן וציץ הזהב) שנתייחדו לתפקידם של הכוהנים כמקריבי קרבנותיהם של ישראל, כך בא אף הציווי על קידוש הכוהנים בספר שמות בצורתו השלמה, הכוללת את הכשרת הכוהנים לכל תפקידיהם במשכן.

נמצא אפוא שאת הוראות הקידוש של הכוהנים המיוחדות לספר שמות (בפרק כ"ח ובפרק מ') אין צורך לקיים בפני עצמן, משום שקיומן נכלל ממילא בקיום ההוראות של פרק כ"ט - בויקרא ח'.

זו הסיבה לכך שמשה עיכב את קיום שניים משלושת החלקים בצו ה' אליו בפרק מ'. הציוויים על משיחת המשכן וכליו ועל קידוש הכוהנים בפרק מ' מתייחסים למשכן ההתגלות של ספר שמות, אך הם עתידים להיכלל גם במעשים שיחלו באותו יום במסגרת שבעת ימי המילואים - לקראת חנוכת משכן העבודה ביום השמיני. ומכיוון שאין לעשות פעולות אלו בפני עצמן ואף אין לעשותן פעמיים (באותו היום) - המתין משה לצו ה' הנוסף שיורה לו להתחיל בפעולות של שמות כ"ט - בפעולות שבעת ימי המילואים.

ומניין ידע משה להמתין לצו זה? נראה שידע על כך מהכללת פרק כ"ט בציווי עשיית המשכן. פרק כ"ט 'מרוקן' לתוכו את ההוראות על קידוש הכוהנים בפרק כ"ח שלפניו, ובכך הוא מלמד שאת הוראות פרק כ"ח (על הלבשת הכוהנים בבגדי הקודש ומשיחתם בשמן המשחה) אין לקיים עד שיגיע זמן קיומן של הוראות פרק כ"ט - עד שיחלו המעשים של שבעת ימי המילואים לקראת הפיכתו של משכן ההתגלות גם למשכן עבודתם של ישראל.



[1] נראה שכוונת הציווי היא לתת את מזבח הזהב במקומו ולתת עליו קטורת. כך אכן עשה משה, כמתואר בפסוקים כו-כז בהמשך. וראה רמב"ן לפסוק כז: "אולי בכלל ונתת את מזבח הזהב לקטרת - שתקטירנו עליו מיד".

[2] בציווי לתת את 'מזבח העולה' במקומו כלול ממילא הציווי להעלות עליו עולה, ודבר זה מתחייב מהכינוי של המזבח כאן 'מזבח העולה' (ולא 'מזבח הנחושת', בהקבלה ל'מזבח הזהב' הנזכר בפסוק ה). וכך אכן עשה משה, כמתואר בפסוק כט.

[3] פירוט הציווי על משיחת מזבח העולה והכיור (בניגוד לשאר כלי המשכן, שלא נתפרטו) נובע מכך שהללו אינם עומדים באוהל, ועל כן אינם כלולים בציווי שבפסוק ט.

[4] 'מילוי יד' פירושו מינוי ומתן סמכות. לדעת רש"י (כ"ח, מא ד"ה ומלאת את ידם) זהו ניב המבוסס על המנהג לתת ביד המתמנה לתפקיד חדש חפץ המבטא את כניסתו לתפקידו זה. וראה רמב"ן שם.

[5] מלבד ההזאה בשמן המשחה על המזבח שבע פעמים, שעליה כתב רש"י לויקרא ח', יא: "לא ידעתי היכן נצטווה בהזאות הללו". וראה רמב"ן שם.

[6] מובן שגם שני הכלים שלא נזכרו בפרשת תרומה אלא בנספחים לציווי עשיית המשכן - מזבח הקטורת והכיור - כלולים מטבע הדברים בתיאור הקמת המשכן על ידי משה בפרשתנו.

[7] בעיוננו לפרשת תצוה הראינו שאף שפרשת עולת התמיד נכתבה בסוף פרק כ"ט, ביחד עם חתימת הציווי על הקמת המשכן, היא שייכת לפרשת ציווי עשיית המזבח.

[8] המילים "כאשר צוה ה' את משה", החוזרות בתיאור מעשיו של משה פעם אחר פעם, מתייחסות אפוא לשני ציוויים של ה' למשה: זה שבפרשת תרומה (בתוספת לשני הנספחים השייכים לפרשת תרומה) - על עשיית המשכן וכליו, וזה שבפרשתנו - על