פרשת קדושים - `ערלה` ו`ראשית`

  • הרבנית שרון רימון

פרשת קדושים - ערלה ו"ראשית" / שרון רימון

א. הערלה והביכורים

בפרשתנו מופיעים איסור ערלה ומצוות נטע רבעי:

(כג) וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל:
(כד) וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה':
(כה) וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי ה' אֱלוֹקֵיכֶם: (ויקרא, פרק י"ט).

איסור ערלה הוא איסור להשתמש בפירות האילן בשלוש השנים הראשונות, ומצוות נטע רבעי היא חובה להעלות את הפירות של השנה הרביעית לירושלים, ולאכלם שם בטהרה[1]. שתי המצוות קשורות זו בזו: לאחר שלוש שנים בהם הפירות אסורים - בשנה הרביעית הם מוקדשים, ובהמשך נעסוק בקשר המהותי בין שתי המצוות.

בקריאה ראשונה נראה שאיסור ערלה דומה למצוות ביכורים, המופיעה בספר דברים:

(א) וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ:
(ב) וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלוֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: (פרק כ"ו).

שתי המצוות עוסקות בפירות הראשונים, ובשתיהן האדם איננו אוכל מן הפירות הראשונים. כמו כן, בשתי המצוות פותחת התורה ב"כי תבוא אל הארץ".

אולם, ההבדל בין מצוות הביכורים לבין איסור ערלה בולט מאד: במצוות הביכורים הפירות הראשונים מוקדשים לה', ומובאים למקדש במעמד של שמחה והודיה לה', ולעומת זאת באיסור הערלה הפירות הראשונים אינם ניתנים לה', והתורה אף מדגישה את הצד השלילי בלבד: "לא יאכל".

גם הכינוי הניתן לפירות אלה הוא תמוה: התורה מכנה את הפירות "ערלים", וחוזרת על כך שלוש פעמים בפסוק אחד: "וערלתם ערלתו... ערלים".

ב. משמעות המילה ערלה במקרא ובפרשתנו

המילה "ערל" בתנ"ך היא בעלת משמעות שלילית.

המקור הראשון בו מופיעה המילה "ערלה" הוא בבראשית י"ז:

(י) זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר:
(יא) וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם:...
(יד) וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר:

המשמעות הראשונה של המילה ערלה בתורה היא חלק בגוף האדם שצריך להסירו. משמעות זו בוודאי איננה חיובית, וכמו כן אדם שאינו נימול נקרא ערל, וכינוי זה איננו חיובי[2].

בכמה מקומות מופיעה המילה "ערל" בהקשרים אחרים:

א. "ערל שפתיים":

(יב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם:[3] (שמות, פרק ו').

ב. 'ערל לב':

(ד) הִמֹּלוּ לַה' וְהָסִרוּ עָרְלוֹת לְבַבְכֶם[4]... (ירמיהו, פרק ד').

ג. 'ערל אזן':

(י) ...הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב... (ירמיהו, פרק ו').

בשלושת הביטויים האלה אין הכוונה לערלה ממש, המוסרת על ידי מילה, אך בשלושת הביטויים האלה המילה "ערלה" מציינת מצב שלילי. נראה שבשלושת הביטויים האלה השימוש במילה "ערלה" הוא בהשאלה מן המשמעות המקורית[5], והכוונה היא לפגם כלשהו, שצריך להסירו ולתקנו.

רש"י הסביר את משמעות המילה "ערלה" בכל המקומות כ"אטימות"[6], ואבן עזרא פירש בדרך דומה[7], ולפיו משתמשים בביטוי "ערל" כדי לבטא כבדות, קושי מסויים וחוסר שלמות.

הערלה היא, אפוא, מילה המציינת פגם, ואם כן השימוש במילה "ערלה" לגבי הפרי הוא חריג ואיננו מובן. בנוסף לכך, בפסוקים אחרים התורה אומרת למול את הערלה, כלומר להסיר את הערלה[8] ולתקן את הפגם, ואילו כאן משמעות המילים "וערלתם ערלתו" היא כנראה הפוכה ממילה: צריך לגרום לפרי להיות ערל. אם כן - מה המשמעות של ערלה בפירות, ומה מקומו של האדם בערלה זו?

רש"י מסביר שגם בפרשיית איסור ערלה (ויקרא פרק י"ט) משמעות הביטוי היא "אטימות":

(כג) "וערלתם ערלתו" - 'ואטמתם אטימתו', יהא אטום ונסתם מליהנות ממנו.

כלומר - צריך לאטום את הפרי ולא לאכלו, אלא לאסרו בהנאה[9]. לפי פירוש זה, בפרי עצמו אין בעיה, והוא ככל האיסורים שבתורה; האדם מצווה להפוך את הפרי ל"ערלה", כלומר לאטום את הפרי מפני הנאת האדם.

אולם על פירושו של רש"י קשה: מדוע משתמשת התורה בלשון "ערלה" דווקא לגבי איסור זה, והרי יש הרבה איסורי הנאה, שהתורה איננה מכנה אותם "ערלה"?

ראב"ע מסביר אחרת את השימוש בלשון "ערלה" לגבי הפרי:

(כג) ...וטעם "וערלתם ערלתו" - שאותו הפרי הוא חשוב כערלה שהיא מזקת ולא תועיל כערלת שפה ואוזן וערלת בשר. וטעם "וערלתם" - שיהיה נחשב בעיניכם כדבר ערלה... (שם).

לפי ראב"ע, הערלה מוסרת מפני שהיא חלק מיותר, לא מועיל ואף מזיק, וכך גם הפרי בשלוש השנים הראשונות צריך להחשב בעינינו כ"ערלה" - כחסר תועלת ומזיק[10].

אולם, כעת צריך לענות על שאלה אחרת - מדוע נאסר הפרי בשלוש השנים הראשונות?

ג. טעם איסור ערלה

בוסר - מזיק

הרמב"ן סובר שהפירות בשלוש השנים הראשונות הם כפירות בוסר, המזיקים לגוף:

...ואמת הדבר עוד, כי הפרי בתחילת נטיעת האילנות רב הלחות דבק מאד מזיק לגוף ואיננו טוב לאכלה, כדג שאין לו קשקשת (ויקרא פרק י"א, פסוק ט'), והמאכלים הנאסרים בתורה הם רעים גם לגוף: (רמב"ן, ויקרא, פרק י"ט פסוק כ"ג).

לפי פירוש זה, מובן מדוע נקראים הפירות הראשונים "ערלה": פירות אלה הם מזיקים, ולכן יש להסירם ולא להשתמש בהם.

אולם, מדוע אמרה התורה "וערלתם ערלתו"? מה מקומו של האדם בהפיכת הפרי לערלה?

בוסר - לא ראוי להקדשה

בתחילת דבריו (שם) הרמב"ן נתן טעם אחר לאיסור ערלה:

וטעם המצוה הזאת, לכבד את ה' מראשית כל תבואתנו מפרי העץ ותבואת הכרם ולא נאכל מהם עד שנביא כל פרי שנה אחת הלולים לה'. והנה אין הפרי בתוך שלש שנים ראוי להקריבו לפני השם הנכבד, לפי שהוא מועט, ואין האילן נותן בפריו טעם או ריח טוב בתוך שלש שנים, ורובן לא יוציאו פירות כלל עד השנה הרביעית. ולכך נמתין לכולן ולא נטעום מהם עד שנביא מן הנטע שנטענו כל פריו הראשון הטוב קדש לפני השם ושם יאכלוהו ויהללו את שם ה', והמצוה הזאת דומה למצות הבכורים.

לפי דברים אלו, עיקר המצווה היא מצוות "נטע רבעי", בה מביאים את הפירות הראשונים לבית המקדש; איסור ערלה הוא רק הקדמה למצוות "נטע רבעי" - יש צורך לחכות שלוש שנים, עד שהפירות יהיו מספיק משובחים ויהיו ראויים להבאה למקדש[11].

כנגד עבודה זרה

טעם שונה לגמרי לאיסור ערלה מביא הרמב"ם במורה נבוכים:

[12]...קדמוני ע"ז גם ציינו שהם הרקיבו דברים תוך שהקפידו שהשמש תמצא במזלות ידועים ועשו מעשי כשפים רבים. הם טענו שיהיה זה מוכן אצל כל אחד, שבשעה שייטע עץ פרי יזרה סביבו מאותו דבר רקוב, ואז ימהר העץ לצמוח ולהניב פרי בזמן קצר יותר שלא כרגיל. הם ציינו שזה עניין מופלא מבין ענייני הכישוף להחשת תנובת הפרי. וכבר הסברנו והודענו לך שהתורה מתרחקת מכל אותם מעשי כשפים. לכן אסרה תורה כל מה שמניבים עצי הפרי במשך שלוש שנים מיום נטיעתם, ואז אין צורך להחיש צמיחתם...כעבור שלוש שנים גומרים רב עצי הפרי בארץ ישראל מטבעם להניב את פריים, ואין נזקקים לאותו מעשה כשפים...[13] (מורה נבוכים, חלק ג', פרק ל"ז[בתרגום מיכאל שוורץ]).

לפי הרמב"ם, גם איסור ערלה שייך לאיסורים שמטרתם להרחיק את בני ישראל מדרכי עבודה זרה: עובדי עבודה זרה היו עושים מעשי כישוף מסויימים כדי לזרז את הוצאת הפירות, ולאחר מכן היו מקריבים את הפירות לאליליהם; ה' אסר עלינו לאכול את הפירות הראשונים כך שלא נשתמש בכשפים אלה, ולא נטעה להאמין שעבודת אלילים מזרזת את הבשלת הפירות.

גבול להתערבות האדם

ניתן להשתמש בדברי הרמב"ם לכיוון נוסף: יתכן שעצם הניסיון של האדם לזרז את הוצאת הפירות איננו חיובי. אמנם ה' נתן לאדם רשות לשכלל את העולם, אך יש דברים שבהם התורה מגבילה אותנו ואיננה מאפשרת לעשותם, למרות שהם נראים לנו כשכלול. למשל, איסור כלאיים: יתכן שהאדם יחשוב שפעולה מסויימת של הכלאה משכללת ומשבחת את הבהמות או את הפירות, אך הקב"ה אומר שמעשה זה איננו ראוי. כך גם לגבי הערלה: באופן טבעי עץ איננו מוציא פירות רבים וטובים בשלוש השנים הראשונות. יתכן שבני האדם יכולים לעשות מעשה שיגרום להוצאת פירות מוקדם יותר, ופעולה זו נראית כהשבחה ושכלול, אך הקב"ה מודיע שמעשה זה פסול, ולכן אין להשתמש בפירות השנים הראשונות.

לפי פירוש זה, השימוש בביטוי השלילי "ערלה" לגבי הפירות הגדלים בשלוש השנים הראשונות, בא להרחיק את האדם מלזרז את הבשלת הפירות בשנים אלה: הפירות ממילא אסורים, ולכן אין טעם להתאמץ לגדלם. פירוש זה גם מבהיר את חלקו של האדם באיסור: "וערלתם ערלתו" - האדם צריך להשאיר את הפירות "ערלים", ולהמנע מהשבחתם.

אולם, מדוע לא אומרת התורה במפורש שאסור לזרז את גדילת הפירות ולהשביחם? מדברי התורה משמע שהפירות הגדלים באופן טבעי הם "ערלים" ושיש בהם בעיה.

ד. ערלה ומצוות ה"ראשית"

הקדושה במצוות הראשית

יתכן שאפשר להבין את איסור הערלה בכיוון נוסף:

בראשית דברינו השווינו בין הערלה לביכורים, שתי מצוות העוסקות בפירות הראשונים. מספר מצוות נוספות עוסקות ב"ראשית", ובכולן מצטווים ישראל לתת מן הראשית לה':

א. הקדשת הבכורות לה':

קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא: (שמות, פרק י"ג פסוק ב').

ב. מצוות הביכורים:

וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלוֹקֶיךָ: (דברים, פרק כ"ו פסוק י').

רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלוֹקֶיךָ: (שמות, פרק כ"ג, פסוק י"ט).

ב. תרומה, הניתנת לכהן המשרת בשם ה':

רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ: (דברים, פרק י"ח, פסוק ד')

ג. הפרשת חלה:

רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה: (במדבר, פרק ט"ו פסוק כ').

ד. הנפת העומר ואיסור חדש:

כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן: (ויקרא פרק כ"ג, פסוק י') .

אולם, בעוד שבמצוות הביכורים, התרומה, החלה והעומר אנו מקדשים את הראשית ונותנים אותה לה', באיסור הערלה אנו דוחים את הראשית ומציינים אותה כפגומה; רק לאחר מכן, את הפירות של השנה הרביעית, שהם אינם הראשית, מקדישים. אם כן, על רקע מצוות הראשית האחרות, השימוש בביטוי "ערלה" כלפי פירות הראשית הוא תמוה מאד.

הערלה - הראשית הפגומה

נראה כי התורה רוצה ללמדנו מהו היחס הראוי לפירות הראשית האלה - הפירות בשלוש השנים הראשונות הם אינם הביכורים, הפירות הנפלאים להם ציפינו; אלו הם פירות "ערלה", פירות מזיקים ומיותרים. התורה מכנה את הפירות הראשונים בכינוי ערלה דווקא כדי לומר כשם שהערלה בגוף היא מצב לא שלם, והסרת הערלה היא התיקון, וכשם שהאדם נברא לא שלם, ועליו לעשות מעשה כדי לתקן את גופו ולהשלימו - כך הפירות הראשונים אינם מושלמים, אלא הם "ערלה".

רעיון זה מופיע במפורש במדרש:

שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא: איזה מעשים נאים של הקב"ה או של בשר ודם? אמר לו: של בשר ודם נאים. אמר לו טורנוסרופוס הרשע: הרי השמים והארץ, יכול אתה לעשות כהם? אמר לו ר' עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטין בהן, אלא בדברים שהן מצויין בבני אדם. אמר לו: למה אתם מולים? אמר לו אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכך הקדמתי ואמרתי לך מעשה בשר ודם הם נאים משל הקב"ה. הביאו לי שבולים וגלוסקאות, [אמר לו אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם אין אלו נאים, הביאו לי] אנוצי פשתן וכלים מבית שאן, אמר לו אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם, אין אלו נאים? אמר לו טורנוסרופוס: הואיל הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא מהול ממעי אמו? אמר לו ר' עקיבא: ולמה שוררו יוצא בו, לא תחתוך אמו שוררו, ולמה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקב"ה לישראל את המצות אלא כדי לצרף בהן. (מדרש תנחומא [בובר], פרשת תזריע, סימן ז').

מן הדיון בין ר' עקיבא לטורנוסרופוס למדנו, שלמרות שהעולם נברא ע"י הקב"ה, יש בו עדיין חוסר שלמות, שהאדם צריך לתקן אותה.

הראשית - קודש או קליפה?

אם כן, אנו מוצאים בתורה שתי התייחסויות ל"ראשית":

מצד אחד, יש מצוות רבות המבטאות את הקדושה המיוחדת שבראשית. הראשית ניתנת לה' לא רק כדי להודות לה' ולהצהיר שהכל שייך לה', אלא הראשית עצמה היא קרובה יותר למקור האלוקי וטהורה יותר, ולכן היא מקודשת יותר וראויה להינתן לה'. (נקודה זו בולטת במיוחד בעניין הבכורות: הבכור באופן טבעי קדוש לה', ואין צורך להקדיש אותו). מצד שני, איסור הערלה מבטא את העובדה שהראשית היא דווקא פגומה.

מה המשמעות של שתי ההבנות ההפוכות הללו?

כל דבר שנוצר בעולם הזה, מקורו בחיבור שבין בעולם העליון לבין המציאות התחתונה. המצוות המבטאות את קדושת הראשית מבטאות את העובדה שכל דבר שנוצר בעולם מקורו בקב"ה, והראשית היא הקרובה ביותר למקור - היא תחילת החיבור בין העולם העליון למציאות. אולם, למרות שמקורם של כל הדברים בעולם הוא מה', המציאות התחתונה איננה שלמה ואיננה אלוקית: העולם האלוקי איננו יכול להופיע במציאות התחתונה בשלמותו. העולם החומרי משתמש בכוחות האלוקיים באופן נמוך וחומרי, ובתהליך היצירה מתכסים הכוחות האלוקיים בקליפה ונאטמים ב"ערלה". לכן, דווקא ההופעה הראשונית בעולם היא מכוסה ב"קליפות", שצריך להסיר אותן כדי להגיע אל הפנים השלם יותר. כך, ההופעה הראשונית של האדם בעולם איננה מושלמת, אלא עם ערלה שיש להסירה.

"וערלתם ערלתו"

גם הפירות הראשונים אינם מושלמים ואינם "ביכורים", אלא הם "ערלה" - הם "אטומים" בקליפות חיצוניות, ולכן הם אסורים. כלומר, פירות הערלה הם ההופעה הראשונית של פרי העץ, הופעה שאיננה שלמה; הם "הקליפה", שצריך להימנע ממנה ולהסירה, ורק אחר כך להשתמש בפירות הטובים. נקודה זו מתבטאת גם במובן הפיזי, שפירות אלה מועטים ואינם משובחים, אך שורשה במובן הרוחני, שכל דבר בעולם הזה איננו מושלם אלא הוא תערובת של טוב ורע, ודווקא ההופעה הראשונית היא עם קליפת רע חיצוני, שיש להסירו.

בניגוד לערלת הגוף שיש להסירה, מצווה עלינו התורה לגבי פירות הערלה "וערלתם ערלתו": על האדם לקבוע שהפירות הראשונים הם "ערלה". גם אם הם הצליחו לגדול, גם אם הם נראים משובחים, וגם אם הם לא מזיקים לגוף, על האדם להבחין שהם ערלה ולהצהיר עליהם ככאלה. יתכן שמשמעותה של מצווה זו היא שהאדם מצווה להבחין שהמציאות בעולם הזה איננה מקודשת כפי שהיא[14], אלא יש להבחין קודם כל שיש במציאות הזו "קליפות חיצוניות" שהן אינן אלוקיות, אלא פגומות[15].

השלב הבא הוא להסיר את הקליפות האלה ולזרוק את הפירות הפגומים. רק אחרי כן, ניתן להגיע אל הראשית המובחרת, הקרובה אל המקור האלוקי, ואת הראשית הזאת מקדישים לה':

(כד) וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה': (ויקרא, פרק י"ט).

מצוות נטע רבעי דומה למצוות ביכורים ותרומה[16] בהדגישה את הפן האלוקי במציאות, הבא לידי ביטוי באופן החזק ביותר דווקא ב"ראשית", אך רק לאחר שהוסרו הפגמים והקליפות של הראשית, ולאחר מכן ניתן להשתמש בעולם הזה לצורך האדם בצורה נכונה ומבורכת:

(כה) וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ: (שם).

 

[1] עינו רמב"ם, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, פרק ט' הלכה א'.

[2] המילה ערלה או ערל מופיעה במקומות רבים מאד בהקשר של ברית מילה. ראו, למשל, שמות פרק י"ב פסוק מ"ח; יהושע פרק ה', פסוק ז'; שופטים פרק י"ד, פסוק ג'; שמואל א', פרק י"ד, פסוק ו'; שם, פרק י"ז, פסוק כ"ו; שם, פרק ל"א, פסוק ד'; ישעיהו, פרק נ"ב, פסוק א'; וכן במקומות רבים.

[3] וכן בפסוק ל' שם.

[4] וכן במקומות נוספים: ויקרא, פרק כ"ו פסוק מ"א; דברים, פרק י', פסוק ט"ז; ירמיהו, פרק ט' פסוק כ"ה; יחזקאל, פרק מ"ד פסוקים ז'-ט'.

[5] ראו גם בקונקורדנציה של א. אבן שושן, בערכים "ערל" ו"ערלה".

[6] רש"י שמות פרק ו', פסוק י"ב: "ערל שפתים" - אטום שפתים. וכן כל לשון ערלה אני אומר שהוא "אטום".

רש"י ירמיה פרק ו', פסוק י': "ערלה אזנם" - אטומה משמוע.

רש"י ירמיה פרק ט' פסוק כ"ה: "ערלי לב" - אטומים מהבין.

רש"י חבקוק פרק ב', פסוק ט"ז: "שתה גם אתה והערל" - והאטם משכרות כוס הקללה.

[7] "..ואני ערל שפתים" - וטעמו כמו "כבד"... (ראב"ע ירמיה, פרק ו' פסוק י').

[8] כך לגבי ערלת הבשר:

"וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם" (בראשית, פרק י"ז פסוק י"א)

וכך לגבי ערלת הלב:

"וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד:" (דברים, פרק י', פסוק ט"ז).

[9] וכך פירשו גם הרשב"ם, הרמב"ן והאברבנאל.

[10] במהדורות מסוימות של פירוש ראב"ע מובא קטע נוסף בתחילת דבריו:

...וידוע כי הפרי הבא עד שלוש שנים אין בו תועלת ומזיק כאשר יזיק לגוף כל דג שאין לו סנפיר וקשקשת ויזיק לנפש החכמה בשר כל עוף דורס ובהמות טמאות, והמשכיל יבין.

לפי דברים אלה, ראב"ע אומר שהפרי איננו רק נחשב בעיננו כאילו הוא מזיק, אלא פרי הערלה מזיק ממש, ולכן נאסר.

[11] טעם זה נמצא גם בדברי ספר החינוך במצוות "נטע רבעי" (מצווה רמ"ז), ובאיסור "ערלה" (מצווה רמ"ו) אומר ספר החינוך שטעמו כטעם מצוות "נטע רבעי".

[12] בפסקה הקודמת מציין הרמב"ם שעובדי ע"ז התקינו ש"הפרי הראשון שכל עץ מאכל מוציא חלקו יוקרב וחלקו ייאכל בבית ע"ז", ואם לא יעשו כן העץ יפגע. כנגד אמונה זו ציווה הקב"ה דווקא לשרוף את הפירות הראשונים, "והאל יתעלה ערב לנו שבהשמדת התנובה הראשונה הזאת והשחתתה תרבה תנובת העץ".

[13] האברבנאל מביא את דעת הרמב"ם בדבריו, ומסכים לדעתו:

... אבל כדי שברבות התאווה לא תעשו כמעשה ארץ כנען הזונים אחר העכו"ם לעשות מעשים למהר הפירות קודם עיתם.....

גם הרמב"ן הביא את דברי הרמב"ם כדעה שלישית בפירושו.

[14] בניגוד לדבריו של טורנוסרופוס הרשע, שטען כי המציאות מקודשת כפי שהיא מפני הקב"ה ברא אותה, ובניגוד לתפיסות אליליות אחרות ש"קידשו" את התופעות הנמוכות ביותר בעולם הזה, כגון "בעל פעור".

[15] כך מסביר השפת אמת לפרשת קדושים:

... וכמו שהיה אדם הראשון קודם החטא שלא היה כלל ערלה בעולם, ולכן מכל עץ הגן הותר לו לאכול מיד. רק אחר כך על ידי החטא שאנחנו שרויים בעולם הפירוד שיש תערובת טוב ורע בעולם נותנת התורה עצות איך להיפרד מן הערלה... (פרשת קדושים, תרמ"א, ד"ה "במדר' וכי תבואו").

[16] ושאר מצוות הראשית שנזכרו לעיל.