דילוג לתוכן העיקרי

תולדות | ברכת יצחק

הרב יהודה ראק
06.01.2016
קובץ טקסט

א. הקשיים והכפילויות בסיפור לקיחת הברכות

בסיפור המוכר של לקיחת יעקב את ברכת יצחק (פרק כ"ז, פסוקים א' - כ"ט) יש שתי מגמות, שהן למעשה שני סיפורים בשתי בחינות[1]. נפתח בהצבעה על מספר קשיים מבניים ותוכניים בסיפור, שיובילו אותנו להבנת מבנהו המורכב.

נצטט תחילה את הקטע הרלוונטי מפרק כ"ז:

(א) וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי:
(ב) וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי:
(ג) וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד:
(ד) וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת:
(ה) וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל עֵשָׂו בְּנוֹ וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד לְהָבִיא:
(ו) וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר:
(ז) הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי ה' לִפְנֵי מוֹתִי:
(ח) וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ:
(ט) לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב:
(י) וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ:
(יא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק:
(יב) אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה:
(יג) וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח לִי:
(יד) וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו:
(טו) וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן:
(טז) וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו:
(יז) וַתִּתֵּן אֶת הַמַּטְעַמִּים וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה בְּיַד יַעֲקֹב בְּנָהּ:
(יח) וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי:
(יט) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ:
(כ) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה ה' אלוקיךָ לְפָנָי:
(כא) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא:
(כב) וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו:
(כג) וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ:
(כד) וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי:
(כה) וַיֹּאמֶר הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי וַיַּגֶּשׁ לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ:
(כו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי בְּנִי:
(כז) וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה':
(כח) וְיִתֶּן לְךָ הָאלוקים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ:
(כט) יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ:

הכפילות הבולטת ביותר בפרק הוא בעניין הברכה עצמה: בסוף פסוק כ"ג מופיע שיצחק ברך את יעקב, ולאחר מכן שוב מתחיל דיון ביניהם (פסוקים כ"ד - כ"ו) דיון אשר בו מפורש שהברכה טרם ניתנה - "למען תברכך נפשי" (כ"ה), ולבסוף יצחק מברך שוב את יעקב (כ"ז - כ"ט)!

קושי נוסף עולה מפסוק כ"ד: "ויאמר: 'אתה זה בני עשיו?' ויאמר: 'אני'". משמעות הפסוק היא שיצחק שואל לזהותו של יעקב כעשיו, ויעקב עונה בחיוב. יצחק מייד מקבל את דבריו: "ויאמר: 'הגשה לי ואכלה מציד בני למען תברכך נפשי'..." (כ"ה). אלא, שאם יצחק מוכן לקבל את דברי יעקב בעניין זה, מדוע לא הסתפק בדברי יעקב הקודמים, מפסוק י"ט: "ויאמר יעקב אל אביו: 'אנכי עשיו בכורך...'" - איזה מידע הוסיף יעקב ליצחק בפסוק כ"ד שאיננו ידוע כבר מפסוק י"ט? ועוד, קבלת יצחק את דברי יעקב עומדת בסתירה לחשדנות של יצחק המתוארת בפסוק כ"א: "ויאמר יצחק אל יעקב: 'גשה נא ואמשך בני האתה זה בני עשיו אם לא'".

ב. חלוקת הסיפור לשתי בחינות

חלוקת פגישת יצחק עם יעקב לשתי בחינות

בגלל קשיים אלה (ונוספים, קלים יותר, שנצביע עליהם תוך כדי הדיון בהמשך), נראה שיש בסיפור שתי בחינות (ראה הערה 1).

המפתח הראשוני לחלוקת הסיפור הוא הקושי הראשון שהצבענו עליו לעיל: כפילות 'ויברכהו'. פסוקים כ"ד - כ"ט מניחים שלא ניתנה ברכה קודמת לזו המתוארת בפסוקים אלה, ולכן עומדים בסתירה לסוף פסוק כ"ג. לכן, נשייך את פסוקים כ"ד - כ"ט לבחינה אחת (להלן: בחינה I), ואת סוף פסוק כ"ג לבחינה אחרת (להלן: בחינה II).

בפסוק כ"ד (I) מתואר שיצחק שואל לזהותו של יעקב ומקבל בפשטות את הזדהותו כעשיו. כאמור, תיאור זה עומד בסתירה לפסוקים י"ט וְכ"א. לכן פסוקים י"ט וְכ"א שייכים ל-II.

פסוק כ"ב מתאר תגובה ישירה לפסוק כ"א: יצחק אמר ליעקב בפסוק כ"א "גשה נא ואמשך", ויעקב מקיים בפסוק כ"ב "ויגש... וימשהו". לכן, פסוק כ"ב הוא המשך ישיר לפסוק כ"א ושייך אף הוא ל-II.

גם החלק הראשון של פסוק כ"ג שייך ל-II, שהרי הוא מתאר את תוצאת הבדיקה שהתקיימה בפסוק כ"ב.

דברי יצחק אל יעקב בפסוק כ', "מה זה מהרת למצא בני", באים כתגובה לדברי יעקב בפסוק י"ט "עשיתי כאשר דברת אלי קום נא שבה ואכלה מצידי...", ולכן גם פסוק כ' שייך ל-II.

חלקו הראשון של פסוק י"ח, "ויבא אל אביו" (להלן: יח1), נצרך לשתי הבחינות, ויש לראות בו פתיחה משותפת לחטיבה זו של הסיפור. אולם, המשכו של הפסוק, "ויאמר 'אבי' ויאמר 'הנני מי אתה בני," (להלן: יח2) מצריך תגובה של יעקב, שאינה באה כאן בפסוקים שהשארנו בבחינה I. לכן, יח2 שייך ל-II.

בכך חילקנו את כל המצוי בפסוקים י"ח - כ"ט, המתארים את מפגש יעקב עם יצחק, ונשאר לנו לחלק את פסוקים א' - י"ז, המתארים את הפגישה של יצחק עם עשיו ואת ההכנות של רבקה ושל יעקב למפגש עם יצחק.

אך תחילה נסכם את דברינו עד כה:

בחינה I

בחינה II

(יח) וַיָּבֹא אֶל אָבִיו

 

וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי:

(יט) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ:

(כ) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה ה' אלוקיךָ לְפָנָי:

(כא) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא:

(כב) וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו:

(כג) וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ:

(כד) וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי:

(כה) וַיֹּאמֶר הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי וַיַּגֶּשׁ לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ:

(כו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי בְּנִי:

(כז) וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה':

(כח) וְיִתֶּן לְךָ הָאלוקים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ:

(כט) יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ:

 

בבחינה I, יצחק אינו חושד כלל: כאשר הוא שומע שמישהו בא אליו, הוא שואל לזהותו, ומקבל את הזדהותו של יעקב כעשיו (פסוק כ"ד). גם התפקיד של בגדי עשיו על יעקב בבחינה זו איננו בהקשר של זיהוי יעקב כעשיו, אלא רק בהקשר דבריו של יצחק המביע שבח לה' בעקבות ריח השדה העולה מבגדיו. רק בבחינה II יש חשדנות ראשונית של יצחק (גם אחרי שיעקב הזדהה כעשיו), המבוססת על העובדה שיעקב הגיע מהר מדי, והמצריכה בדיקה במישוש של זהות בנו (פסוקים יח2 - כ"ג).

חלוקת דברי רבקה ליעקב לשתי בחינות

נשוב אל תחילת הפרק.

בפסוקים א' - ה' לא נראה שיש כפילויות או סתירות, ותכניהם נצרכים עבור שתי הבחינות. לכן, נראה לראות בהם חומר רקע לסיפור המשותף לשתי הבחינות.

פסוקים ו' - י' מהווים יחידה אחת המתארים את דברי רבקה ליעקב. לפני שנוכל לשייך יחידה זו בהקשר הבחינות, הבה ונעיין בה. בפסוקים אלה רבקה מצטטת באזני יעקב את דברי יצחק לעשיו, אך בשינויי לשון. יצחק אמר: "...וצודה לי ציד, ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי, והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות" (פסוקים ג' - ד'). לעומת זאת רבקה מצטטת את דבריו כך: "הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים ואכלה ואברככה לפני ה' לפני מותי" (פסוק ז'). השינויים הם כנראה מכוונים, ומסתבר שרבקה מנסה לצייר את הדברים בצורה כזו שיעקב ישתכנע שבעצם לא כל כך אכפת ליצחק מי בדיוק מביא לו את המטעמים ויזכה בברכה. כך, מצפונו של יעקב ינקוף אותו פחות והוא יהיה מוכן למלא אחר דברי אמו. נפרט את הדברים: רבקה משנה מ"בעבור תברכך נפשי בטרם אמות" ל"ואברככה... לפני מותי". מסתבר שמשמעות דבריו המקוריים של יצחק היא שהמטעמים יביאו אותו לשביעה ושמחה אשר יאפשרו לרוח הקודש לשרות עליו, ועל ידי כך יצחק יהיה לצינור המעביר לעשיו את ברכת השכינה. משום כך יצחק מדגיש במילה "בעבור" את הקשר הסיבתי בין המטעמים לבין הברכה, ומזכיר בהקשר הברכה את "נפשו", כלומר רוחו אשר צריכה מצב רוח מתאים לשריית רוח הקודש עליו. כיוון שמדובר בברכת רוח הקודש ולא בהנחלת נחלה, הרי שאין קשר סיבתי ישיר בין הרצון לברך לבין מיתת יצחק המתקרבת, אלא רק שהדבר צריך להתרחש בעוד יצחק חי; לכן, יצחק אינו מדגיש את היות זמן הברכה לפני מותו, אלא רק שזה צריך לקרות "בטרם אמות". לעומת זאת, רבקה מציירת כאילו מדובר בנחלה שמנחיל יצחק לבנו, והוא מוכן באופן עקרוני להנחיל מי שיזכה וישרת אותו ראשון בהגשת מטעמים. משום כך היא משמיטה את המילה "בעבור" ואת אזכור ה"נפש", שהרי אין קשר סיבתי ישיר בין המטעמים לבין הברכה, ומציירת את אירוע הברכה כקשור באופן מהותי למיתת יצחק המתקרבת - "לפני מותי". רבקה גם מוסיפה "לפני ה'", כדי לומר שהנחלה המועברת כאן איננה סתם עושר ונכסים, אלא נחלה בארצו של ה'[2]. כמו כן, רבקה משנה את דברי יצחק "צודה לי ציד... והביאה לי" ל"הביאה לי ציד", כדי שלא ישתמע שיצחק פנה לעשיו בשל כישורי הצייד הייחודיים שלו, אלא ישתמע שיצחק פשוט רוצה את המטעמים עצמם. נקודה נוספת בהקשר זה היא שיצחק אמר "כאשר אהבתי'" ומביטוי זה משתמע שעשיו רגיל להביא מטעמים ליצחק ומכיר את טעמו. יעקב, לעומת זאת, איננו רגיל להכין מטעמים לאביו, כפי שעולה מהעובדה שבהמשך רבקה היא זו שמכינה את המטעמים ולא יעקב; רבקה משמיטה ביטוי זה, כיוון שעולה ממנו יחס ייחודי של יצחק כלפי עשיו.

כמובן, רבקה עצמה הבינה מדבריו המקוריים של יצחק שמדובר בברכה ברוח הקודש ובנבואה. כנראה, רבקה הבינה שמשמעות הנבואה "ורב יעבד צעיר" (פרק כ"ה, פסוק כ"ג) המופיעה בתחילת הפרשה, היא שיש לה תפקיד לסייע ביד רוח הקודש להביא את ברכתו ליעקב בנה הצעיר. אולם, כיוון שיעקב איננו שותף מודע לנבואה זו, ובוודאי שהוא לא ירצה להתערב ביד ההשגחה והנבואה, היה עליה לגרום לו להאמין שמדובר בהנחלת ברכה שבידיו של יצחק, וכן שבאופן עקרוני לא כל כך אכפת לו מי מבניו יקבל את הברכה - העיקר שבנו יביא אליו מטעמים.

יהיה ההסבר לשינויים שעשתה רבקה אשר יהיה, בכל מקרה פסוקים אלה מתארים שיעקב שמע מרבקה את הלשון "ואברככה לפני מותי". תיאור זה עומד בסתירה לפסוק י"ט (II), בו יעקב מצטט את דבריו המקוריים של יצחק: "בעבור תברכני נפשך"; לכן, פסוקים ו' - י' שייכים ל-I. כמובן, גם ב-II יעקב צריך איכשהו לדעת על התכנית של יצחק כדי שיוכל ללכת אליו ולהתברך, וזה קיים בסיפור רק באמצעות דברי רבקה. לכן, נראה שהחלק הראשון של פסוק ו', "ורבקה אמרה אל יעקב בנה" (להלן - ו1), משותף לשתי הבחינות: ב-I יש כאן פתיחה לדבריה המפורטים בהמשך, בעוד ב-II זהו משפט עצמאי אשר משמעותו היא שרבקה סיפרה ליעקב בנה את הדברים ששמעה מיצחק[3] - אך ללא מסקנות והוראות. נמצא, שרק בבחינה I יש הוראה של רבקה ליעקב ללכת אל יצחק לקחת את הברכה; ב-II, לעומת זאת, מדובר ביזמה של יעקב.

חלוקת פסוקים י"א - י"ז לשתי בחינות

נמשיך בסדר הפסוקים. פסוקים י"א - י"ג הם משמעותיים רק כתגובה לדבריה המפורטים של רבקה ליעקב, שכבר שייכנו אותם ל-I בלבד. לכן, גם פסוקים י"א - י"ג שייכים רק ל-I.

פסוק י"ד נצרך באופן הכרחי לשתי הבחינות, ולכן יש לראות אותו כמשותף לשתי הבחינות. אולם, משמעותו משתנית מבחינה לבחינה: ב-I, מדובר במילוי אחר הוראות אמו, בעוד ב-II מתוארת כאן יזמה של יעקב: לאחר שיעקב שמע מרבקה את דברי יצחק לעשיו, הוא מחליט להביא לאמו אוכל כדי שהיא תכין מהם מטעמים ליצחק; רבקה, על פי בחינה זו, מגיבה ליזמת יעקב, ולא להיפך.

התפקיד של פסוק ט"ו, המתאר את לבישת יעקב את בגדי עשיו, הוא כרקע לפסוק כ"ז, בו יצחק מריח את ריח השדה העולה מהבגדים. פסוק כ"ז שייך ל-I (כפי שהסברנו לעיל), ולכן גם פסוק ט"ו שייך ל-I.

התפקיד של פסוק ט"ז, לעומת זאת, הוא כרקע להטעיית יצחק בפסוקים כ"ב - כ"ג, השייכים ל-II, ולכן גם פסוק ט"ז שייך ל-II.

פסוק י"ז נצרך באופן ברור לשתי הבחינות, ולכן משותף.

הצגת החלוקה המלאה

נסכם עתה את החלוקה המלאה[4]:

בחינה I

בחינה II

(א) וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי:

(ב) וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי:

(ג) וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד:

(ד) וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת:

(ה) וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל עֵשָׂו בְּנוֹ וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד לְהָבִיא:

(ו1) וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ

(ו2) לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר:

(ז) הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי ה' לִפְנֵי מוֹתִי:

(ח) וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ:

(ט) לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב:

(י) וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ:

(יא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק:

(יב) אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה:

(יג) וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח לִי:

 

(יד) וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו:

(טו) וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן:

 

(יז) וַתִּתֵּן אֶת הַמַּטְעַמִּים וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה בְּיַד יַעֲקֹב בְּנָהּ:

(טז) וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו:

(יז) וַתִּתֵּן אֶת הַמַּטְעַמִּים וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה בְּיַד יַעֲקֹב בְּנָהּ:

(יח1) וַיָּבֹא אֶל אָבִיו

 

(יח2) וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי:

(יט) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ:

(כ) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה ה' אלוקיךָ לְפָנָי:

(כא) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא:

(כב) וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו:

(כג) וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ:

(כד) וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי:

(כה) וַיֹּאמֶר הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי וַיַּגֶּשׁ לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ:

(כו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי בְּנִי:

(כז) וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה':

(כח) וְיִתֶּן לְךָ הָאלוקים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ:

(כט) יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ:

 

ההבדלים בין הבחינות

ברמה הסיפורית, ניכרים ההבדלים הבאים בין הבחינות:

בבחינה I רבקה מורה ליעקב כיצד לנהוג (פסוקים ו' - י'), ואף משנה את דברי יצחק באופן שיעקב יהיה מוכן לקבל את הדברים. על פי בחינה II, לעומת זאת, יעקב הוא היוזם את המהלך (פסוק י"ד). בהתאם לכך, בבחינה I יעקב נרתע מלהיראות כמתעתע (פסוקים י"א - י"ב) ורבקה צריכה לשכנע אותו וללחוץ עליו ולצוותו (פסוק י"ג), אך בבחינה II אין צורך לשכנע את יעקב, שהרי הוא היוזם.

בבחינה I, יצחק אינו חושד כלל: כאשר הוא שומע שמישהו בא אליו, הוא שואל לזהותו, ומקבל את הזדהותו של יעקב כעשיו (פסוק כ"ד). גם התפקיד של בגדי עשיו על יעקב בבחינה זו איננו בהקשר של זיהוי יעקב כעשיו, אלא רק בהקשר דבריו של יצחק המביע שבח לה' בעקבות ריח השדה העולה מבגדיו. רק בבחינה II יש חשדנות ראשונית של יצחק (גם אחרי שיעקב הזדהה כעשיו), המבוססת על העובדה שיעקב הגיע מהר מדי, והמצריכה בדיקה במישוש של זהות בנו (פסוקים יח2 - כ"ג).

בחינה II אינה מתארת את אכילת יצחק מהציד שהביא לו יעקב; האכילה אמורה להיות מובנת לקורא מתוך כך שיעקב הציע לו את האוכל (פסוק י"ט). בבחינה I, לעומת זאת, האכילה מפורטת (פסוק כ"ה).

בבחינה II יעקב באופן פעיל מגיש ליצחק את האוכל ומבקש ברכה (פסוק י"ט). בניגוד לכך, בבחינה I יצחק מבקש את האוכל ויוזם את הברכה (פסוק כ"ה), בעוד יעקב הוא פאסיבי, וגם כמעט שאינו מדבר.

בחינה I מתארת כיצד יצחק נפעם מריח השדה העולה מבגדי עשיו שעל יעקב (פסוק כ"ז), אך בבחינה II עניין הריח חסר.

בחינה I מפרטת את תוכן הברכה (פסוקים כ"ח - כ"ט), בעוד שבחינה II סותמת "ויברכהו".

ג. משמעות הבחינות

עתה אנו באים אל השלב החשוב ביותר בלימוד הסיפור: הבנת משמעויות הבחינות. המשימה היא להבין את היסוד המבדיל בין שתי הבחינות, באופן שכל ההבדלים הנ"ל מתבארים בהתאם ליסוד זה.

נראה שבחינה II מספרת את סיפור מעשה המרמה של יעקב, ובאה להאשים אותו בכך. כידוע, בהמשך הספר, בפרשת ויצא, מתואר כיצד יעקב נופל קרבן למעשה מרמה דומה (פרק כ"ט, פסוקים י"ח - כ"ה), וניתן לראות בכך עונש של מידה כנגד מידה. נראה שבחינה II היא הרקע למהלך זה, בו יעקב נתפס כרמאי שראוי לגינוי ולעונש. משום כך, בחינה זו מתארת את לקיחת הברכה כיזמה של יעקב, ומתארת אותו כיוזם פעיל לאורך כל הסיפור: ברגע שהוא שומע על תכניתו של יצחק לברך את עשיו, הוא מביא אל רבקה אוכל כדי שהיא תכין מטעמים ליצחק, ובהמשך הוא מציע ליצחק את האוכל ודורש ממנו ברכה. בחינה II גם מדגישה את המאמצים שעשה יעקב להתגבר על החשדנות של יצחק. בבחינה זו לא משנה מה תוכן הברכה, אלא רק שיעקב נקט במעשה מרמה כלפי אביו.

בחינה I מספרת סיפור אחר לגמרי. נראה שנושא בחינה זו היא לא המעשה של יעקב, אלא הברכה עצמה. הבחינה מספרת כיצד מגיעה הברכה ליעקב. בבחינה זו יעקב הוא פאסיבי, והדמות הפועלת העיקרית היא רבקה, אשר באופן מניפולטיבי גורמת לכך שיעקב יקבל את הברכה ולא עשיו. נראה שיש לראות את מעשיה של רבקה על רקע הנבואה שקיבלה בתחילת הפרשה: "שני גויים בבטנך, ושני לאומים ממעיך יפרדו, ורב יעבוד צעיר" (פרק כ"ה, פסוק כ"ג). רבקה פועלת להגשים את הנבואה, ומאמציה זוכים להצלחה: יעקב אכן זוכה בברכת "הוה גביר לאחיך". נראה שבעצם יש לראות יחידה זו כחלק מסיפור רחב יותר, המתחיל באותה נבואה - לא סיפור על המעשה של רבקה, אלא סיפור על מעשה ההשגחה. תפקיד הנבואה היה לגרום לכך שרבקה תפעל באופן שיביא את הברכה ליעקב, והסיפור מדגיש את מעשיה של רבקה משום שהיא הייתה זו שפעלה על פי התכנית האלוקית אשר הייתה ידועה רק לה. אף הברכה עצמה היא מאת ה', ולכן מודגש כיצד יצחק יכול היה לומר אותה רק במצבים המתאימים להשראת הנבואה - מתוך שמחה ורוגע כתוצאה מעונג האכילה מן הציד והרחת ריח השדה אשר ברכו ה'.

מה היחס בין שתי הבחינות? נראה שהתורה רוצה לחדד את עצמאותן של שתי פנים בסיפור מורכב זה. ההשגחה הייתה מעוניינת שיעקב יקבל את הברכה, ומנקודת מבט זו מעשהו של יעקב מילא אחר תכנית אלוקית. אולם, תכנית אלוקית איננה מהווה הצדקה מוסרית לשקר ולמרמה. התורה רוצה להדגיש, מחד, את כחה של ההשגחה, ש'התגברה' על התכנית של יצחק לברך את עשיו - "רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום" (משלי, פרק י"ט פסוק כ"א); ומאידך, התורה רוצה להדגיש כאן, כמו במקומות נוספים בספר בראשית, שמנקודת מבט מוסרית, הייעוד האלוקי איננו משפיע על הערכת המעשה האנושי, ויש לראות את מעשהו של יעקב כאילו לא הייתה כאן תכנית אלוקית: יעקב פעל שלא כשורה, ולכן הוא עתיד להיענש על כך, למרות ש"אלוקים חשבה לטובה" (בראשית, פרק ', פסוק כ'[5]).

שני לקחים יש ללמוד מכאן:

ראשית, אין תכניות ההשגחה האלוקית פוטרות בני אדם מאחריות על מעשיהם והתנהגותם. תכניות הסטוריות של קיום נבואות וברכות הן פרי חשבונות אלוקיים, בעוד האדם מצד עצמו צריך קודם כל לכלכל את מעשיו בהתאם לערכים של תורה ומוסר, ואינו יכול להצדיק מעשים שהם מצד עצמם שליליים בכך שהם מהווים חלק מתכנית אלוקית.

ובכיוון ההפוך: גם בתוך מאורעות הנגרמות באופן ישיר על ידי התנהגות בחירית של בני אדם, עדיין יש לחפש את יד ההשגחה הנסתרת. יש ללמוד ולהתבונן במהלכים של ההסטוריה האנושית ולהבחין בתכנית האלוקית שבתוכם.

 

[1] בשיעור לפרשת חיי שרה הצגנו מתודולוגיה פרשנית המכונה 'שיטת הבחינות' של מו"ר הרב מרדכי ברויאר ז"ל. את דברי הרב ברויאר על אודות שיטתו ואת פרשנותו באמצעות שיטתו ניתן למצוא בספרו 'פרקי מועדות', בספרו 'פרקי בראשית' ובספר ' 'שיטת הבחינות' של הרב מרדכי ברויאר'. לפי שיטת הבחינות, הקב"ה כתב את התורה במבנה ריבודי, עם סיפורים (או קטעים הלכתיים) מקבילים, 'בחינות' שונות, שכל אחד מהם יכול לעמוד ולהקרא בפני עצמו, באופן שתתכנה סתירות ביניהם. לעיתים רבות הסיפורים משולבים זה בזה ליצירת סיפור מצורף. הסיפור המצורף מטשטש את נקודות המעבר מסיפור לסיפור, אבל גם משמר את הקשיים שבמעברים ביניהם. כל סיפור מביע תוכן עצמאי, שהוא חשוב כשלעצמו, ויש יחס בין הסיפורים המצדיק את שילובם לסיפור אחד. באמצעות הקשיים הנובעים מצירוף הבחינות, כגון כפילויות וסתירות, ניתן לחשוף את שתי ה'בחינות' העצמאיות ולאחר מכן לעמוד על משמעויותיהן.

כאן, ניישם מתודולוגיה זו לסיפור ברכת יצחק בחלקו הראשון של פרק כ"ז בבראשית.

[2] הרמב"ן דווקא רואה בביטוי "לפני ה'" ביטוי להיות הברכה ברוח הקודש. לדעתו, המסקנה מהיות הברכה ברוח הקודש היא חשיבות יתירה שיעקב יקבל את הברכה ולא עשיו. אולם, הדברים תמוהים: אם מקור הברכה היא ברוח הקודש, כיצד ניתן להערים על רוח הקודש? לכן, מסתבר שרבקה באה לתאר לא את מקור הברכה אלא את תכנה, ואדרבה - היא טורחת לצייר את הברכה כדבר שבידו של יצחק.

[3] כלומר, הפסוק על פי בחינה II הוא "ורבקה אמרה אל יעקב בנה", ומשמעתו היא "ורבקה סיפרה ליעקב בנה את דברי יצחק לעשיו".

[4] יש להעיר שניתן לחלק גם את הפסוקים ל' - מ', אך לצורך המסגרת הנוכחית נסתפק בקטע עד פסוק כ"ט.

[5] עיינו שם - גם שם יש מצב בו אנשים פעלו שלא כשורה, אך שלא ביודעין הם פעלו בהתאם לרצון ההשגחה (אולם, שם נקודה זו מפורשת בכתוב, בדברי יוסף) ואכמ"ל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)