פרשת תצוה - סדר כלי המשכן ומשמעותו

  • פרופ' יונתן גרוסמן

סדר כלי המשכן ומשמעותו

פרשת תצוה

חציו השני של ספר שמות עוסק רובו ככולו במשכן, כליו, ובצוויים השונים הקשורים בו. בחלק זה ישנן שש רשימות החוזרות על מבנה המשכן והכלים אשר בתוכו. סדר הכלים המופיע בשש רשימות אלו נחלק למעשה לשני דגמים עיקריים:

הדגם הראשון: רשימת הכלים הראשונה שנאמרה למשה מאת ה' (פרקים כ"ה- ל"א).

הדגם השני: שאר חמש הרשימות (פרקים ל"ה-מ"א).

סדר הכלים בדגם השני ברור ומופתי - הרשימה מתחילה ממבנה המשכן ואז מתארת את הכלים על פי מיקומם במשכן: ככל שהכלי פנימי יותר, כך הוא מוקדם ברשימה. ממילא, הארון והכרובים, הנמצאים בקדש הקדשים, פותחים את חלק הכלים ברשימות אלו, אחר כך מתוארים המנורה והשולחן, הנמצאים בקדש וכו'.

לעומת הסדר המופתי שבדגם הרשימות השני, סדר הרשימה הראשונה הינו מעניין ביותר. בתחילה דומה כי גם כאן הסדר הינו "גיאוגרפי", כלומר על פי המיקום, אך עד מהרה מתגלים מספר פערים. שיעורנו השבוע יעסוק בשתי חריגות, האחת פותחת את הפרשה והשניה מסיימת אותה - הציווי על הדלקת המנורה בתחילת הפרשה, ומזבח הקטורת המופיע בסיום הפרשה.

לשם הבנת החריגה שבמיקום הצו על המנורה נעיין תחילה בסדר הכלים ברשימה זו:

1. ארון
2. כרובים         
3. מנורה           
4. שולחן
5. מבנה המשכן
6. פרוכת ומסך
7. מזבח הנחושת
8. חצר המשכן
9. מנורה - נר תמיד
10. בגדי כהונה
11. קידוש הכנים והמזבח
12. מזבח הקטורת
13. מחצית השקל
14. כיור
15. שמן המשחה
16. קטורת
17. מינוי בצלאל ואהליאב
18. שבת

במבט ראשון בולטות שלוש חריגות מרכזיות מהסדר הצפוי (כלומר, מהפנימי ביותר החוצה):

א. הציווי על הדלקת המנורה, הפותח את פרשתנו מופיע לאחר שהכתוב תאר כבר את חצר המשכן והמזבח אשר בו, למרות שהדלקת המנורה מתייחסת אל הכלים הפנימיים שהרי המנורה בקדש עמדה, והציווי על המנורה נאמר זה מכבר.

ב. הציווי על מזבח הקטורת, החותם את פרשתנו, נאמר רק לאחר ענייני הכהנים, למרות שמזבח זה עמד בקדש, בסמוך למנורה ולשולחן.

ג. הכיור, עליו נקרא בשבת הבאה, וגם הוא נפקד ממקומו שבחצר לסוף הרשימה).

על מנת להבין מדוע הדלקת המנורה אינה נאמרת בסמוך לציווי על המנורה ונדחית עד לענייני הכהונה, יש לעמוד תחילה על מבנהו הכללי של המשכן. בבית ה' ישנם שני חדרים: הקדש וקדש הקדשים. למעשה, בכל בית יש לפחות שני חדרים - הסלון, אליו נכנסים אורחים, שם אוכל בעל הבית ומפטפט עם אורחיו, וחדר השינה, שדלתו סגורה דרך כלל, ואליו לא נכנס כי אם בעליו (או בעליהם) של חדר השינה.

במבט ראשון נראה, כי גם המשכן, בית ה', בנוי בצורה דומה. החדר החיצוני (הקדש), שם הכהנים נכנסים, עורכים שולחן לפני בורא עולם ומדליקים אור במשכנו-מקדשו. במקביל, קיים אותו חדר פנימי שאליו אסר להיכנס, ודלתו (= הפרוכת) מסתירה אותו מעין רואה. זהו החדר הפנימי של 'יושב הכרובים' (ראה פירושו של רש"י למל"ב י"א, ב, המזהה את "חדר המטות" עם קדש הקדשים).

דומה, כי שני החדרים שבמשכן מקיימים ביניהם זיקה אדוקה, לפחות על פי הכלים הנמצאים בהם. בקדש הקדשים נמצאים הארון והכרובים; בקדש נמצאים השולחן והמנורה. נראה, כי תיאור התורה את שני זוגות הכלים מבקשת ליצור זיקה ביניהם. תיאור השולחן, העשוי עצי שיטים ומצופה זהב דומה עד מאד לתיאור הארון, שגם הוא מעצי שיטים ומצופה זהב. להפתעתנו, גם תיאורם של המנורה והכרובים, דומה עד מאד:

כפורת-כרובים:

ועשית כפרת זהב טהור
אמתים וחצי ארכה ואמה וחצי רחבה
ועשית שנים כרבים זהב
מקשה תעשה אתם משני קצות הכפרת
כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה
מן הכפרת תעשו את הכרבים על שני קצותיו
והיו הכרבים פרשי כנפים למעלה
סככים בכנפיהם על הכפרת
ופניהם איש אל אחיו
אל הכפרת יהיו פני הכרבים
ונתת את הכפרת על הארן מלמעלה
אל הארן תתן את העדת אשר אתן אליך
ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת
מבין שני הכרבים אשר על ארן העדת
את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל

מנורה:

ועשית מנרת זהב טהור
מקשה תיעשה המנורה
ירכה וקנה גביעיה כפתריה ופרחיה ממנה יהיו
וששה קנים יצאים מצדיה
שלשה קני מנרה מצדה האחד ושלשה קני מנרה מצדה השני...
כפתריהם וקנתם ממנה יהיו
כלה מקשה אחת זהב טהור
ועשית את נרתיה שבעה והעלה את נרתיה
והאיר על עבר פניה
ומלקחיה ומחתתיה זהב טהור
ככר זהב טהור יעשה אתה את כל הכלים האלה
וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר:

המנורה והכרובים הינם הכלים היחידים במשכן העשויים זהב טהור, מיקשה אחת. אך מעבר לזה הכתוב כאמור מבקש ליצור זיקה ביניהם, בדרך תיאורו, שהרי את שני הכלים הללו מתאר הכתוב ככלי בעל שני קצוות הפונה אל עבר המרכז. כך במנורה: "שלשה קני מנרה מצדה האחד ושלשה קני מנרה מצדה השני... והאיר על עבר פניה", וכך אף הכרובים והכפורת: "כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה... אל הכפרת יהיו פני הכרבים".

לא רק ששני הקצוות פונים אל המרכז אלא הם גם יוצאים ממנו. במנורה קראנו - "וששה קנים יצאים מצדיה... כפתריהם וקנתם ממנה יהיו", ועל הכרובים קראנו - "מקשה תעשה אתם משני קצות הכפרת... מן הכפרת תעשו את הכרבים על שני קצותיו".

לפנינו אם כן דגם דומה ומקביל - הכרובים הנמצאים בקדש הקדשים, והמנורה הנמצאת בקדש.

בבואנו להגדיר את ההבדל שבין שני החדרים, דומני כי נתמקד בעמידת האדם מול ה'. קדש הקדשים מבטא את פנייתו של ה' לאדם - שם נמצאים הלוחות ש"מכתב א- להים" המה - "ואל הארן תתן את העדת אשר אתן אליך", ומבעד לכרובים שומע משה את דבר ה' - "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרבים אשר על ארון העדת (שמות, כ"ה, כב). זהו החדר הפנימי והמוסתר בביתו של ה', ואל לא לאדם להיכנס פנימה, שהרי שם ה' מתגלה (בין אם התגלות נצחית - לוחות; ובין אם התגלות רגעית - הדיבור מבין הכרובים). לעומת זאת, בקדש עובד האדם את קונו - מעלה לפניו אור, עורך לו שולחן ומקטיר לו קטורת. כאן, פונה האדם לה' ועובד לפניו.

הבדל זה קשור להבדל נוסף. נראה, כי ניתן "לשייך" את שני החדרים למשה ולאהרן. בתיאור תפקידי הכלים שבחדר הפנימי שנזכרו לעיל, בולט הפן האישי שבדברי ה' אל משה - "העדת אשר אתן אליך"; "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת". האמנם ימשיך הדיבור לצאת מבין שני הכרובים לאורך כל הדורות? לא נראה כך מתוך פשטי הפסוקים. משה רשאי להיכנס לחדר הפנימי, בו ברורה התגלותו של ה' - הן מתוך לוחות נצחיים והן מתוך דיבור זמני, אך לאחר פטירתו, שוב לא ניתן להיכנס לחדר זה. משה נותן לעם את לוחות העדות, ומקבל את דברי ה' - "את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל". עמדה זו קשורה לחדר הפנימי המוסתר, לקדש הקדשים.

לעומת זאת, בקדש, ישנו דגש דווקא על אהרן. חדר זה מבטא את עבודת האדם ושליחיו הכהנים מול ה'. בזמן חנוכת המשכן משה עבד במשכן ועשה את כל תפקידי הכהן, אולם, על פי אחת הדעות, כבר אז העלה אהרן (בדווקא) את הנרות במנורה, ולא משה עשה זאת, בשל הקשר האדוק הקיים בין הדלקת המנורה ואהרן דווקא, בשל עמידתה של המנורה כפסגת עמידת האדם מולה' בעבודתו אותו.

כשם שהכרובים מייצגים את שיא פניית ה' לאדם, כך המנורה, המקבילה לכרובים, מייצגת את שיא העמידה מול ה', אך שוב, כאדם העובד את ה', גם אם לא זוכה להתגלות בכל עת. משה אינו מתאים להדלקת המנורה באשר יחסיו עם הקב"ה מושתתים על דיבור ישיר - "פה אל פה אדבר בו, במראה ולא בחידות". לעומתו, אהרן אחראי על הדלקת המנורה, ואדרבא, חלק מחינוכו לעבודת הכהונה מודגשת דרך הדלקתו את המנורה (רעיון המבקש ליבון בפני עצמו הוא המקום המכריע שקיבלה המנורה בימי בית שני. אז כבר לא היו ארון וכרובים, ומי שמילא את מקומם היתה המנורה. הדבר מצביע גם על ההבדל הרוחני בין שני הבתים - התגלות שכינה המבוטאת דרך הארון והכרובים, או עבודת האדם המבוטא דרך המנורה).

ממילא, כבר כעת, בסדר הרשימה הראשונה, פותחת הדלקת המנורה את יחידת הכהונה - מיד אחריה נשמע על ציווי בגדי הכהונה, על הקדשתם ועל עיקר עבודתם במזבח העולה.

החריגה השניה - מזבח הקטורת קשה עוד יותר. לפני הציווי על מזבח הקטורת אנו קוראים על פסוקי חתימה מובהקים הסוגרים לכאורה את פרשת בניית המשכן - "וקדשתי את אהל מועד ואת המזבח ואת אהרן ואת בניו אקדש לכהן לי. ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לא-להים. וידעו כי אני ה' א-להיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה' א-להיהם" (כ"ט, מד-מו). והנה, למרבה ההפתעה, לאחר הסיום מצווה התורה לבנות מזבח קטורת, כך שלא די שהציווי אינו מופיע במקומו (בסמוך למנורה ולשולחן העומדים בקדש), הוא מופיע לאחר הסיום!

באותה יחידה אשר בה מופיע מזבח הקטורת, אנו קוראים גם על הכיור, שאף אותו אנו מצפים למצוא קודם לכן, בצד מזבח העולה, עם כלי המשכן הנמצאים בחצר. גם אודותיו אנו קוראים, רק לאחר החתימה.

מזבח הקטורת והכיור כתובים אם כן ברצף אחד, ולגבי מיקום שניהם הבעיה דומה, ונראה כי אף הפתרון זהה. בניגוד לכלי המשכן הבסיסיים, הכיור אינו מהווה חלק מהגדרת המשכן כ"בית ה'". ייעודו הוא לאפשר לכהנים לעבוד במשכן. הוא "רק" אמצעי המבקש לאפשר את העבודה עצמה, לאפשר את ההקרבה על גבי מזבח העולה, את הדלקת המנורה, את לחם הפנים וכו'. לכן, אין מיקומו של הכיור בתוך שאר כלי המשכן, ואדרבא, הוא גם מופיע לאחר החתימה המסיימת את הגדרתו הבסיסית של המשכן, שהרי הוא איננו חלק מהכלים הבסיסיים המגדירים את המשכן.

בצורה דומה ניתן לומר גם על מזבח הקטורת. מעבודת יום-הכפורים נמצאנו למדים, כי ענן הקטורת מאפשר השראת שכינה לעין בשר ודם - "כי בענן אראה על הכפרת", כעין כיסוי המבקש לעמעם את הגילוי. ייתכן, וזהו תפקידו של מזבח הקטורת גם לאורך השנה כולה: הוא נועד לאפשר לשכינה לשכון במשכן ולכסות את גילויה! על פי זה, ברור מדוע מזבח הקטורת אינו נזכר עם שאר הכלים, שהרי גם הוא, ככיור, "רק" מאפשר את גילוי השכינה במשכן, ומתגבר על 'בעיה צדדית' של גילוי שכינה לעין בשר ודם.

כך לאורך התנ"ך כולו, לפני התגלות אלוהית או בצדה ישנו כיסוי המאפשר את המפגש עם ההתגלות האלוהית. בספורי התורה, יורד ה' בענן ולפני שמרכבת השכינה עוזבת את ירושלים ועומדת ליסוע בחוצות העיר, מצווה המלאך לפזר 'גחלי אש' בעיר, מיסוך עשן - "בא אל בינות לגלגל אל תחת לכרוב ומלא חפניך גחלי אש מבינות לכרבים, וזרק על העיר, ויבא לעיני" (יחזקאל י', ב).

בעוד הכיור מאפשר את עבודת הכהנים, מזבח הקטורת מאפשר את השראת כ"בית ה'", ולכן שניהם מופיעים השכינה, אך שניהם אמצעי בלבד לתפקודו של המשכן בסוף, לאחר פסוקי החתימה המסיימים את הציווי על בניית הבית וכליו.