פרשת תרומה: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה"

  • הרב נחמיה רענן

פרשת תרומה פותחת בציווי לאסוף תרומות מאת בני ישראל לצורך בניית המשכן:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.

(שמות, כ"ה, א - ב).

הביטוי "ויקחו לי תרומה" מעורר קושי, כיוון שהוא יכול להתפרש שצריך, כביכול, לקחת תרומה מה', ולא לתת לה'. רש"י במקום מפרש שהכוונה היא "ויקחו עבורי תרומה", אך על פי פירוש זה היה מתאים יותר לכתוב "ויתנו לי תרומה" או "ויקחו עבורי תרומה". האדמו"ר מגור, בעל ה"שפת אמת", מתייחס לשאלה זו:

...דאיתא: "תן לו משלו שאתה ושלך שלו",[1] פירושו, גם מה שהוא שלך, זה עצמו שלו. שרצונו יתברך להיות שלך, מצד רצונו זה הוא שלך, דכתיב: "לי הכסף ולי הזהב"[2] כו'. נמצא כי מה שאמר הקב"ה "ויקחו לי תרומה", הפירוש שרצונו יתברך שיהיה שלו מצד נדבת ישראל. וזהו שכתוב "ויקחו לי", בחינת "לי", שהוא על שם שהכל שלי כמו שכתוב "לי הכסף" כו'.

(שפת אמת, ליקוטים, פרשת תרומה).

ה"שפת אמת" מפרש שהביטוי "ויקחו" מבטא את העובדה שמוקד התרומה איננו בנתינה, שהרי "לי הכסף ולי הזהב" - כל הכסף והזהב שייכים לבורא העולם, וברצונו הוא נתנם לבני אדם. לכן, עיקר משמעות התרומה היא הלקיחה שבני ישראל לוקחים משל עצמם, ומפרישים לה' לשם בניית המשכן. במעשה זה הם מבררים שהם מכירים בכך שכל ממונם ורכושם הוא מתנה מאת ה'. בהתאם לכך, המילים "ויקחו לי" מתפרשות כך שבני ישראל יקחו תרומה לה' משלו. עצם הלקיחה לצורך בניית המשכן מהווה עדות לכך שבני ישראל מכירים בעובדה שהכל של ה', ולכן הם נותנים לו בשמחה משלו, לצורך בניית המשכן.

ההכרה בכך שכל רכושו של האדם הוא מיד ה' קשורה למהותו של חודש אדר, כפי שנראה מייד. בסוגיה במסכת ביצה נאמר כך:

ואמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר ברבי שמעון: הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר, שנאמר (תהלים, צ"ג, ד) "אדיר במרום ה'".

(ביצה טו:).

רש"י במקום מפרש:

"יטע בהן אדר" - אילן חשוב הוא, יש לו שם למרחוק ואומרים: פלוני יש לו אדר בשדהו, ומתוך כך היא נקראת על שמו.

להבנת רש"י, ר' יוחנן מציע לאדם לטעת בשדהו עץ גדול ששמו אדר, וכך יתפרסם שהשדה בבעלותו. ר' צבי אלימלך מדינוב מפרש את המימרה בדרך מהותית יותר:

...והנה בהגיע תור וזמן הנס שנעשה לישראל בחודש אדר... אזי אז נתוודע לכל שגם הנהגת הטבע הוא הכל בהשגחה נפלאה מאת המשגיח ברוך הוא וברוך שמו. ממילא, כל עסקי העולם וכל עניניו שקונה האדם עושר ונכסים הכל היא בהשגחת המשגיח, ולא יוסיף ולא יגרע האדם ברוב השתדלות וחריצות. ולא יאמר האדם "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה",[3] רק ידע עם לבבו כי השם יתברך המשגיח וכל יכול הוא הנותן לו כח לעשות חיל. הגם שמשתדל האדם בטבע במסחר ובמשא ומתן, השגחתו יתברך שמו היה בעניני הטבע ההוא ליתן לו כח ואומץ להשתכר ההון ועושר. כענין שנראה בעליל בנס דחודש אדר שהיה בטבע, עם כל זה הכירו וידעו כל באי עולם שהוא בהשגחה נפלאה. ובאם יאמר האדם "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", הנה לא יתקיימו נכסיו. וזהו שרמזו חז"ל "הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר", היינו יתקע בהן הענין הנרצה באדר, שהיה נס מופלג בטבע, להתוודע ולהגלות שהכל בהשגחה נפלאה, גם כל הענינים הנעשה בטבע. הבן כי קצרתי.

(בני יששכר, מאמרי חודש אדר, מאמר א' - מהות החודש).

להבנת ר' צבי אלימלך, מי שרוצה שנכסיו יתקיימו צריך לסגל לעצמו את המסר שעולה מהנס שהתרחש בחודש אדר. הנס הנסתר שהתרחש בפורים, גילה לכל באי עולם שה' פועל בצורה נסתרת בתוך העולם הטבעי. ר' יוחנן מלמד שמי שרוצה שיהיה קיום לנכסים שלו, צריך לדעת ולהבין שכל מה שיש לו הוא מיד ה'.

הסיפור הבא ממחיש את הרעיון שמי שמכיר בכך שנכסיו ניתנו לו מיד ה' כדי לעשות בהם צדקה וחסד, זוכה שיתקיימו נכסיו; ואילו מי ששוכח זאת, סופו שיורד מנכסיו:

אחד מחסידי הרב הקדוש רבי אברהם יהושע השל מאפטא בא לפניו והתאונן על מצבו הדחוק מאד. אמר לו הצדיק: אתן לך מכתב לאחד מן האנשים שלי, והוא גביר עצום, שייתן לך על חשבוני מאתים רובלים. וכן עשה. העני קבל את המכתב ונסע לאותו גביר, ולא גלה לו תכף שיש לו מכתב מהצדיק, אך אמר לו סתם כי הוא בא עכשיו מאת הרבי. וקבלו העשיר בסבר פנים יפות והזמינו להתארח אצלו. כעבר ימים אחדים מסר את המכתב להעשיר. כשקרא העשיר את המכתב נתכרכמו פניו, ואמר:

איני יודע אילו חשבונות יש להרבי עמי, כי יצווה עלי לתת סך רב כזה על חשבונו. אני יכול לתת לו איזה סך, אבל מאתים רובלים לא אתן. והאורח אמר כי לא יוכל לעבר את פי הרבי ולקבל פחות. סוף דבר, העני יצא מלפניו ריקם, נסע אל הצדיק וספר לו מה שקרה. אמר הצדיק:

עתה אתן לך מכתב אחר לאיש אחר מאנ"ש,[4] אבל הוא אינו עשיר כל כך ולכן אכתב לו שייתן מאה רובלים. נסע העני לאותו חסיד ומסר לו את המכתב של הרבי. והחסיד בראותו מכתב מהרבי שמח מאד ואמר לו:

אחי, שב נא בביתי כמה ימים עד אשר אמצא עצות להשיג לך את כל הסכום אשר יצווה עלי הרבי. וכן היה. אחרי ימים אחדים נתן בידו הסך מאה רובלים בלב שמח ובפנים שוחקות. והעני נסע שוב להרבי וספר לו מעשה החסיד.

כעבר זמן קצר החל מצבו של הגביר הראשון לרדת והלך הלוך וחסור מיום ליום, עד כי נתדלדל מאד. עבר זמן ידוע והוא התרושש לגמרי, ובמשך הזמן הוכרח להיות הולך וסובב על פתחי נדיבים, והיה נודד ללחם. בדרך נדודיו בא לאפטא, ונזכר באותו מכתב של הרב ומכל ההרפתקאות שעברו עליו, ולבו הכהו על אשר סרב למלא בקשת הצדיק. כי הבין שבשביל זה באו עליו הרעות והצרות. בא לחצר הצדיק וצעק ככרוכיה להכניסו אל הרבי, אבל הצדיק ציוה שלא יכניסוהו. והיה הולך ובוכה לילות כימים, עד אשר נתנו לו עצה כי יעמד אצל חלון הרבי ויבכה. עשה כן, והצדיק שאל עליו את מקרביו, ואמרו לו שכבר הודה האיש על פשעו ומתחרט מאד. אמר הצדיק: אם יש לו טענה עלי, אני מוכן לעמד עמו לדין תורה. הושיב הרב בית דין, ואחד מהם היה הרב הצדיק רבי משה מסורן. טען הצדיק לפני הבית-דין:

מעשה שהיה כך היה. בבואי להעולם הזה מסר לי הקדוש-ברוך-הוא כמות של כסף וזהב הנצרכים לי לעבודתי, ואני חלקתי ופיזרתי אותם בין אנ"ש המסתופפים בצל קורתי. כל רכושו של האיש הזה אשר רכש שלי היה, וכשסרב לתן על חשבוני מאתים רובלים, לקחתי את שלי ומסרתי להחסיד האחרון, שציית לדברי. ויצא פסק דין מהבית-דין, שהאיש אינו יכול לתבוע את נכסיו בחזרה. כי לא לו הם, אך מזונות מגיעים לו מצד רחמנות, אם יתחרט על מעשיו ויפיס את הצדיק.

וכן היה. כל ימיו של האיש הייתה לו פרנסה די מחייתו, אבל לא השאיר אחריו ברכה, והחסיד האחרון שציית למכתב הרבי נתעשר והיה גביר גדול כל ימיו.

(סיפורי חסדים על התורה, הרב זווין, ירושלים, תשס"ב, חלק ב', עמודים 258 - 259, סיפור 485).

 



[1]   אבות, ג', ז.

[2]   חגי, ב', ח.

[3]   דברים ח', יז.

[4]   אנשי שלומנו.