פרשת תרומה - פרשת תרומה

  • הרב שלמה ברין

פרשת תרומה

בדי הארון

במסגרת הציווי על הארון מצווה התורה על הבדים הנתונים בטבעותיו: "והבאת את הבדים בטבעות על צלעות הארון לשאת את הארון בהם."[1] הכתוב מפרש את תפקיד הבדים לנשיאת הארון, אולם מיד אחר כך בא ציווי מפתיע: "בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו."[2] מה ראה הכתוב להדגיש ''לא יסורו ממנו"? חז"ל למדו מכאן כי ''המסיר בדי ארון לוקה".[3] כלומר, יש אזהרה מיוחדת על הסרת בדי הארון גם שלא בשעת המסעות. בהמש"ח[4] מוצא הבדלי נוסח בין תיאור הציווי של בדי הארון, לבין הציווי על בדי השולחן והמזבח. בבדי המזבח נאמר: "ועשית בדים למזבח...והיו הבדים על שתי צלעות המזבח בשאת אותו."[5] וכן בשולחן נאמר: "לבתים לבדים לשאת את שולחן...ונישא בם את השולחן."[6] כלומר, בעת נשיאתם חל הציווי שיהיו עליהם הבדים, לעומת הארון שבדיו לעולם לא יסורו ממנו גם לא בנוחו. הבדלי ניסוח הכתוב מחזקים אפוא את מסקנת חז"ל בדבר הלאו שבהסרת בדי הארון. מהו פשר האיסור שהתורה מטילה על הסרת בד אחד[7] מן הארון אפילו בעת חנייה? מה טעם וערך למוטות הנשיאה כחלק מן הארון בעמדו? בהמש"ח מסביר את איסור הסרת הבדים על רקע הבהרת שני עקרונות 'על דרך המושכל', המאפיינים את כלי המשכן והמקדש. האחד בעניין הארון והשני בנוגע לתפקיד הנרות המנורה.

הארון נושא את נושאיו

הגמרא אומרת[8] שכשעברו ישראל את הירדן בכניסתם לארץ, הארון נשא את נושאיו. הגמרא מתבססת על דרשת הפסוק ביהושע: "ויהי כאשר תם כל העם לעבור, ויעבור ארון ה' והכוהנים לפני העם".[9] הכוהנים המוזכרים בפסוק הם נושאי הארון, כפי שהכתוב מעיד בפסוקים הקודמים. אף על פי כן, הכתוב מקדים את מעבר הארון למעבר הכוהנים הנושאים אותו, מכאן שהארון נשא את נושאיו. בהמש"ח מרחיב את דרשת חז"ל ורואה בה עקרון כללי ביחס לארון, מעבר לנשיאתו בחציית הירדן: 'שהוא נושא את עצמו, כי הוא משכן כבוד הנושא העולמים.' כלומר, הארון איננו סתם רהיט במשכן ובמקדש. הארון הוא משכנו של מי שהוא מקומו של עולם, ומי שמחייה את העולמות כולם. העולם כולו נישא ומופעל על ידי מי שאמר והיה העולם. לכך ישנה משמעות מטאפיזית הבאה לידי ביטוי בהצבת היחס הנכון שבין האדם לקב"ה, האדם לעולם לא ישא את א-לוהיו! זאת ועוד, המש"ח טוען כי חז"ל רוצים להדגיש בפנינו את המשמעות המטאפיזית של המשכן הפיזי. כלי המשכן, ארון שלחן ומנורה, אינם ככלי ביתו של בעל הבית. הם רומזים על מי שהשמים ושמי השמים לא יכלכלוהו. כשדרשו חז"ל על הארון שנשא את נושאיו, הם קבעו, לדעת המש"ח, את אופי היחס אל הארון שלוחות העדות והשכינה בו.

בדיוק מסיבה זו התורה רוצה להפקיע את הארון מהמשמעות הפיזית אל האופי המטאפיזי שלו : 'לכן ציווה כי הבדים בל יסורו ממנו, להורות כמו שאין עניין להבדים בעת היותו מונח באוהל מועד, ככה בשעה שנושאים אותו על הכתף, אין זה עניין הנצרך להכבוד הנשוא כביכול.' לאמור, הארון כרהיט מחייב את בדי הנשיאה, אך לארון כמקום השכינה אין כל הבדל בין מסע לחנייה. על מנת להורות עקרון זה, נאסרה הסרת הבדים. "בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו."

נרות המנורה

חז"ל שאלו שאלה נוקבת על המנורה ונרותיה: "ואם תאמר לאורה אני צריך? והלא כל ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו?" תשובת חז"ל היא חד משמעית: "אלא עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל."[10] ממש כמו באיסור הסרת בדי הארון, הפקיעו חז"ל את המנורה מתפקידה הפיזי הפשוט להאיר את המשכן. לא לאורה הוא צריך! תפקיד המנורה המטאפיזי נועד להראות את השראת השכינה בישראל.

לאור זאת, מציע בהמש"ח הבנה מעניינת בשיטת הרמב"ם.

בידו החזקה נמנע הרמב"ם, למרבה הפלא, מלהגדיר את הדלקת הנרות במנורה כמצוות 'הדלקת הנרות' תחת זאת, מגדיר הרמב"ם את המצווה 'כהטבת הנרות'. בתחילת דיני הדלקת המנורה כותב הרמב"ם: "דישון המנורה והטבת נרותיה בבוקר ובין הערביים מצוות עשה שנאמר יערוך אותו אהרן ובניו."[11] יתרה מזאת, הרמב"ם מחייב את דישון המנורה והטבת נרותיה "בבוקר ובין הערביים". היינו, שגם ביום יש להדליק את הנרות במסגרת הטבתם. משמעות הדברים לדעת המש"ח היא, שאין יתרון לחושך מן האור בהארת נרות המנורה: 'ושיטתו מושכלת, דכמו שאמרו וכי לאורה הוא צריך...ולהראות כי הוא אין צריך לאור, רק שזה חוק דתי הוצרך להדליק גם ביום, כמו שההדלקה ביום אינו להאיר, כן להדלקה בלילה, שלשניהם עניין אחד.' זאת הסיבה שהרמב"ם מדגיש דווקא את ההטבה על פני ההדלקה, ואת הבוקר כמו הערב, על מנת להפקיע את מצוות הנרות במקדש מתפקיד פנסי הלילה, ועל מנת להעניק לה משמעות דתית צרופה.

כאן אנו חוזרים לארון ולבדיו. כשם שבדי הארון לא יסורו ממנו בחנייתו ובמסעו, כך ידלקו נרות המנורה ביום ובלילה. כהשוואת הסיכום של במש"ח: 'לכן לא יסורו הבדים ממנו תמיד, כמו שהנרות דולקים תמיד.'

בין הקודש לקודש הקודשים

"ונתת את הפרוכת תחת הקרסים והבאת שמה מבית לפרוכת את ארון העדות והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקודשים."[12] הפסוק ברור ופשוט: הפרוכת נועדה להבדיל בין הקודש לבין קודש הקודשים, שם נמצא ארון העדות. ברם, המש"ח מציע לפרש את הפסוק באופן אחר, פי הכתוב בדברי הימים: "בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קודש קודשים הוא ובניו עד עולם..."[13] אהרן המצווה לבוא מבית לפרוכת פנימה הוא 'קודש קודשים', לעומת אחיו הכוהנים שאינם רשאים להיכנס לפני ולפנים, והם בבחינת 'קודש'.[14] לפי פרוש זה, הקודש וקודש הקודשים אינם תלויים במקום הגיאוגרפי[15] אלא בדרגות קדושת הכוהנים. על כן מדגישה התורה "והבדילה הפרוכת לכם", מטעים בהמש"ח: 'שמצד השם יתברך השוכן בין הכרובים אין הבדל, כי הוא מלוא כל הארץ כבודו, רק מצדכם הוא הבדל.' כלומר, ההבדל בין הקודש לקודש הקודשים, אינו אפשרי באמת המטאפיזית כלפי מי שמלוא כל הארץ כבודו. ההבדל הוא רק מצד האדם, 'לכם'.[16]

כמו בארון ובדיו, כמו בנרות המנורה, כך בקודש ובקודש הקודשים, מזהיר בהמש"ח מפני תפיסה פשטנית של מעון השכינה מקדש וכליו. דווקא במקום הציווי של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", התורה לא מרפה מלהדגיש את האמת המטאפיזית המפקיעה את השכינה מחוקי הארץ ודרכי בני אדם.



[1] שמות כה טו

[2] שם כה טז

[3] יומא עב ע"א. כך פסק גם הרמב"ם בסוף פרק ב' מהלכות כלי המקדש: "ונזהרין שלא ישמטו הבדים מן הטבעות שהמסיר אחד מן הבדים מן הטבעות לוקה".

[4] מש"ח כה טו

[5] שמות כז

[6] שמות כה כז- כח

[7] כפסק הרמב"ם ראה הערה 3

[8] סוטה לה ע"א

[9] יהושע ד יא

[10] גמרא מנחות פ"ו ע"ב

[11] הלכות תמידין ומוספין ג י אמנם בספר המצוות, עשה כה, ההגדרה פחות חד משמעית: "שנצטוו הכוהנים להדליק הנרות תמיד לפני ה'....וזו היא מצוות הטבת הנרות."

[12] שמות כו לג

[13] דברי הימים א. כג לג

[14] בפשט הפסוק אין לכאורה רמז על חלוקה בין כהן גדול לכהן הדיוט, כפי שמחלק המש"ח.

[15]יחסו של המש"ח לקדושת המקום ידוע וגם כאן הוא על דרכו ושיטתו. ראה למשל מש"ח שמות יט יג, ושמות לב יט.

[16] את עקרון 'הלכם', האומר שמצד השי"ת אין הבדל, ניתן ליישם גם לפי הפשט שבו הקודש וקודש הקודשים הם דרגות הקדושה בתוך המקדש. לאמור, רק מצד בני האדם יש קודש וקודש קודשים. לא ברור האם בהמש"ח תולה את עקרון 'הלכם' דווקא עם דרגות קדושת הכהונה או אולי עקרון זה עומד בפני עצמו.