פרשת תרומה – "ועשו לי מקדש"

  • הרב יאיר קאהן

שיעור זה מוקדש לצבי ליבר ע"י אשתו מרסי.


א. מתי צווה ה' לבנות את המשכן

בסיום פרשת משפטים נאמר:

"ויעל משה אל ההר ויכס הענן את ההר... ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן: ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל: ויבוא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה" (שמות כ"ד, ט"ו-י"ח)

מיד אחר כך, בראשית פרשת תרומה, כותבת התורה:

"וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל אישאשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי... ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"  (שם כ"ה, א'-ח')

קריאה פשוטה של התורה מורה, שמשה נצטווה לבנות את המשכן תיכף בעלייתו להר סיני, בתחילת ארבעים הימים המיועדים לקבלת התורה.

 

אולם, לא כל המפרשים אימצו קריאה זו. רש"י, לדוגמא, כתב בפרשת כי תשא: 

"אין מוקדם ומאוחר בתורה מעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן ימים רבים היה שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות וביום הכפורים נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ולמחרת התחילו בנדבת המשכן" (רש"י שמות ל"א, ח')

בהתבססו על המדרש (תנחומא כי תשא, לא), מפעיל רש"י בנוגע לציווי לבנות את המשכן, את הכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה". לפי פירושו, ה' ציווה לבנות את המשכן רק אחרי שמשה קיבל את הלוחות השניות, אחרי שנתכפר לבני ישראל על חטא העגל. 

 

למול פירוש זה, עומד קושי פרשני. אם הציווי לבנות את המשכן (בפרשת תרומה) אכן בא אחרי הלוחות השניות, כיצד נוכל לפרש את הפסוק בתחילת פרשת תרומה "ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך" (שמות כ"ה, ט"ז)? הרי "אתן" משמעו בעתיד, ומשמע ש"העדות", היינו לוחות העדות, יונחו בארון, אף שלוחות אלו כבר ניתנו, לשיטת רש"י!

קושי זה לא נעלם מעיני רש"י. לכן, פירש ש"העדות" המוזכרת כאן איננה הלוחות אלא התורה שטרם נכתבה. כדי לחזק את פירושו, רש"י הביא את הפסוק בדברים:

"לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' א-להיכם והיה שם בך לעד"   (דברים ל"א, כ"ו)

מפסוק זה הוכיח רש"י שגם התורה נקראת "עדות" ("והיה שם בך לעד"), ושגם היא הונחה בתוך הארון ("ושמתם אותו מצד הארון"). פירוש זה, לכאורה, תלוי במחלוקת המוזכרת בגמרא, האם ספר התורה הונחה בתוך הארון או בצדו (ראה בבא בתרא יד.). 

בכל אופן, קשה מאוד לאמץ פרשנות זו, שהרי ישנו פסוק מקביל בפרשת פקודי, כאשר התורה מתארת את בניין המשכן בפועל:

"ויקח ויתן את העדות אל הארון וישם את הבדים על הארון ויתן את הכפורת על הארון מלמעלה"  (שמות מ', כ')

התורה מתיחסת כאן ל"עדות" שכבר ניתנה למשה. על כרחנו, שבלוחות הברית הכתוב מדבר, ולא בספר התורה. גם רש"י נאלץ להודות בזה, ושם אכן פירש ש"העדות" מתייחס ללוחות. כאמור, הדוחק בפירושו ברור.

 

כדרכו, אימץ הרמב"ן (בפירושו לשמות כ"ה, א' ו-ל"ה, א') את הקריאה הפשוטה, לפיה המוקדם הוא מוקדם והמאוחר מאוחר. לדבריו, ציווי המשכן היה לפני קבלת הלוחות השניים והכפרה על עם ישראל לאחר חטא העגל.

 

גם גישתו של הרמב"ן נתקלת בקשיים פרשניים. בפרשת תצוה, מביאה התורה את הציווי לבנות את מזבח הקטורת. בסוף הציווי נאמר:

"וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם קודש קדשים הוא ל-ה' "   (שם ל', י')

חטאת הכפורים, היא קרבן החטאת של יום הכפורים, שדמו נזרק על קרנות מזבח הזהב. לפי הרמב"ן, הסבור שהפרשיות נכתבו כסדרן, אזכור זה בפרשת תצווה לא ברור. הרי השורש ההיסטורי של י' תשרי כיום הכפורים, הוא יום מתן הלוחות השניות אחרי שנתכפר להם לישראל על חטא העגל! לדעת הרמב"ן, כאמור, פרשה זו קדמה לחטא העגל!

לא ראיתי התייחסות של הרמב"ן לקושי זה. ייתכן שאפשר להציע, שהצורך ליום אחד בשנה, בו ישראל מקריבים חטאת לכפר על חטאי השנה, קדם לחטא העגל. הבחירה של י' תשרי כאותו יום, נעשתה רק אחרי מתן הלוחות השניות. כפי שנאמר:

"בחודש השביעי בעשור לחודש... כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו... והיתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה" (ויקרא ט"ז, כ"ט-ל"ד)[1]

 

 

 

ב. משמעות המשכן

לכאורה, חילוקי הדעות בין רש"י לרמב"ן הם מחלוקת פרשנית בלבד. אולם, ייתכן ושאלות יותר בסיסיות עומדות בשורש הדברים. לפי זה, יש כאן ויכוח באשר לתפקיד ולמשמעות של המשכן.

כבר ראינו, שפרשנותו של הרמב"ן תואמת את הקריאה הפשוטה של המקרא. לפי פירושו, זרימת הפרשיות מתבצעת בצורה חלקה ומסודרת. דווקא לאור זאת, יש מקום לעמוד על מיקומו של הציווי לבנות את המשכן.

משה עלה להר כדי לקבל את "הלוחות, התורה והמצווה" (שמות כ"ד, י"ב). אולם, לדעת הרמב"ן הדבר הראשון שנאמר למשה היה כיצד לבנות את המשכן. מצוות רבות נאמרו למשה באותם ארבעים הימים, ועלינו לשאול מדוע נבחרה דווקא מצוה זו להיות הראשונה. יתירה מזאת, זוהי אחת מהמצוות היחידות שנאמרו באותן ארבעים הימים, שהוזכרו בתורה באופן מפורש.

לנקודה זו מתייחס הרמב"ן בתחילת פרשתנו:

"כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצות שהם כמו אבות למצותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתיהד, וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לא-להים... והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו" (רמב"ן שמות כ"ה, א')

נימוק נוסף למיקום מצוות המשכן, קשור להמשך דברי הרמב"ן: 

"וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר וכמו שנאמר שם וישכון כבוד ה' על הר סיני... כן כתוב במשכן וכבוד ה' מלא את המשכן... והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני וכמו שאמר במתן תורה מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כך במשכן כתיב וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים" (רמב"ן שם)

לדעת הרמב"ן, המשכן הוא המשך ההתגלות שהייתה בסיני. על ידי המשכן, דרך הלוחות הנמצאות בלבו, גם המקדש בירושלים מחובר להתגלות הא-לוהית בסיני.

רעיון זה הוא מרכזי במחשבת הרמב"ן ומופיע מספר פעמים בכתביו. לכן, אין להתפלא שתיכף למעמד הר סיני, הקדוש ברוך הוא ציווה דווקא על בניית המשכן.

 

כבר ציינו את הקושי הפרשני בשיטת רש"י. אולם, דבריו מעוררים שאלה בסיסית עוד יותר: מה דחף את רש"י (ואת המדרש לפניו) לטעון שפרשתנו חורגת מהסדר ההיסטורי?

כפי שהזכרנו בשיעורים קודמים, התורה אכן אינה ספר היסטוריה ואין היא כבולה לתיעוד האירועים לפי הסדר הכרונולוגי. בכל זאת, ברירת המחדל היא להביא את המאורעות לפי סדר הדברים, וכל טענה לסטייה מסדר זה דורשת נימוק המצדיק חריגה זו.

אם כן, מה דחף את רש"י לסטות מהקריאה הפשוטה של פרשתנו?

יש הטוענים, שרש"י חולק על הרמב"ן באשר למטרה הבסיסית של המשכן. לדעת הרמב"ן, כאמור, המשכן הוא חלק מהתוכנית הא-לוהית המקורית. רש"י, לעומתו, סובר שהציווי לבנות את המשכן הוא תוצאה של חטא העגל. כלומר, לולא חטא ישראל בעגל, לא היה שום צורך לביטוי מטריאליסטי, מוחשי וקונקרטי של השכינה. 

התורה מדגישה חזור והדגש את העדר כל ביטוי גשמי של הקדוש ברוך הוא בשעת מעמד הר סיני. לכן, מיד לאחר עשרת הדברות נאמר:

"ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם: לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם"  (שמות כ', י"ט-כ')[2]

וכתב הספורנו:

"לא תעשון אתי אלהי כסף. ומאחר שראיתם שאין אתם צריכים לאמצעיים להתקרב אלי, לא תעשו אתי כאלה לאמצעיים:

מזבח אדמה תעשה לי. וגם כן לא תצטרך לעשות היכלות של כסף וזהב ואבנים יקרות למען אקרב אליכם, אבל יספיק מזבח אדמה" (ספורנו שמות כ', כ'-כ"א)

במצב האידיאלי, טוען הספורנו, אין צורך במשכן ואפשר להסתפק במזבח אדמה. אפשר לגשת לקדוש ברוך הוא באופן ישיר, בלי כלים גשמיים עשויים מכסף וזהב.

כך כתב בפרשת כי תשא בנוגע לחטא העגל:

"ויתן אל משה ככלותו. אחר שספר מה היה הטוב שהושג בסוף כל הפעמים ששהה משה בהר ארבעים יום, פירש הטעם מפני מה לא הושג התכלית שיעד הא-ל יתברך במתן תורה, באמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ובאמרו מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אבא אליך עד שהוצרך לעשות משכן, והודיע שקרה זה בסיבת רוע בחירת ישראל. כי אמנם בסוף ארבעים יום הראשונים נתן הלוחות מעשה אלקים לקדש את כלם לכהנים וגוי קדוש ככל דברו הטוב. והמה מרו והשחיתו דרכם ונפלו ממעלתם, כמו שהעיד באמרו ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב" (ספורנו שמות ל"א, י"ח)

יש שהסבירו בהתאם לכך את שיטת רש"י. כלומר, הסיבה שרש"י מתעקש לטעון שהקדוש ברוך הוא ציווה על המשכן רק אחרי חטא העגל, היא משום שהצורך למשכן אינו אלא תוצאה של החטא. רק כאשר התברר שבני ישראל זקוקים למשהו גשמי וממשי כדי לעגן את עבודתם, הגיע הציווי על המשכן.

לפי הספורנו, לא רק המשכן שנבנה במדבר אלא אף בית המקדש שבירושלים, הוא תוצאה של חולשת ישראל שגרמה לחטא העגל. אולם, כבר הוכיח ידידי, הרב מנחם ליבטג, שהמקדש קדם לחטא העגל. זאת, כיוון שכבר על הים שרו בני ישראל:

"מקדש ה' כוננו ידיך" (שמות ט"ו, י"ז)

לכן, קשה לאמץ את שיטת הספורנו, בבואנו להסביר את רש"י.

 

קיים קושי נוסף שפרשנותו של רש"י צריכה להתיחס אליו. אם אמנם ציווי המשכן בא לאחר הלוחות השניות, למה הביאה אותו התורה תיכף אחרי שהיא מספרת על עליית משה להר סיני? מה כל כך דחוף בהזכרת המשכן, שגרם לתורה ליצור את הרושם המוטעה שציווי זה קדם לחטא העגל?

מספר פתרונות נאמרו לשאלה זו. לטעמי, התשובה הברורה ביותר היא שהתורה רצתה לשלול את המחשבה שהמשכן והמקדש הם תוצאה של חולשת ישראל, שבאה לידי ביטוי בחטא העגל.

לכן, אף על פי שציווי המשכן בא אחרי הלוחות השניות, התורה לא רצתה שנחשוב על המשכן כוויתור לחולשה אנושית. ממילא, אנחנו לא נוכל לצעוד בדרך שהספורנו סלל לפנינו, בבואנו להסביר את שיטת רש"י.

 

ג. משמעות מקורית ומשמעות היסטורית

אם כן, עלינו לשוב ולשאול: מה דחף את רש"י להתעקש שהציווי על מלאכת המשכן לא היה אלא לאחר הלוחות השניות?

לפני שנציע פתרון לשאלה זו, יש להקדים ולומר שרש"י כנראה אינו שותף לתפיסת הרמב"ן שהמשכן הוא המשך ההתגלות של סיני. ברור שהמשכן הוקם על מנת ש-ה' ישרה את שכינתו, כביכול, בתוך ישראל. אולם, אין זה בהכרח משום המשכיותה של ההתגלות בסיני. רש"י, אינו שותף לרמב"ן בצורך לחבר את המשכן לסיני.

עדיין, אין בזה כדי להסביר מה דחף את רש"י לטעון שציווי המשכן בא רק אחרי הלוחות השניות.

נראה לי להציע, שרש"י ראה את המשכן כביטוי לחידוש הברית שהופרה בעקבות חטא העגל. כפי שנראה, מספר חצים מקראיים מצביעים לכיוון הזה.

ראשית, עצם הבחירה של בצלאל, נכדו של חור, לעמוד בראש הקמת המשכן, היא רבת משמעות. חור, בנו של כלב ומרים (עיין סוטה יא: ורש"י שמות כ"ד, י"ד) מונה על ידי משה להנהיג את העם יחד עם אהרון, בזמן עלייתו של משה לקבל את התורה:

"ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם והנה אהרן וחור עמכם מי בעל דברים יגש אלהם" (שמות כ"ד, י"ד)

חור היה אחד המנהיגים הבולטים בישראל, שיחד עם אהרון תמך בידי משה בזמן מלחמת עמלק (שמות י"ז, י"ב). למרות זאת, אין הוא מופיע שוב בתורה. רש"י (שמות ל"ב, ה') מביא את דברי חז"ל (סנהדרין ז.) שחור נהרג בנסיון לעצור את העם מלחטוא בעגל.

יתכן, שבחירת נכדו לבונה המשכן באה לרמוז שעל ידי המשכן יצליחו ישראל לתקן את מה שחטא העגל הרס.

בנוסף, איסוף התרומות מהעם לבניית המשכן וכליו וציון "נזם" (שמות ל"ה, כ"ב) כאחד הדברים שנתרמו, מזכיר את נזמי הזהב שניתנו לאהרון כדי לעשות את העגל (שם ל"ב, ג'). נראה שיש כאן מעין היקש מקראי, המלמד שבניית המשכן הייתה חלק מתהליך התשובה על העגל.

לבסוף, יש לציין את קרבן החטאת שמביא אהרון ביום השמיני להקמת המשכן:

"ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת" (ויקרא, ט', ב')

מעיר שם רש"י:

"להודיע שמכפר לו הקדוש ברוך הוא על ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה" (רש"י שם)

כל הראיות הנזכרות מצביעות על המשכן כביטוי לכפרה לה זכו ישראל בעקבות חטא העגל, ולחידוש הברית שהופרה בין הקדוש ברוך הוא לישראל.

ניתן להציע, שמשום כך התעקש רש"י לפרש שחטא העגל קדם לפרשת המשכן, משום שבחירת בצלאל, נכדו של חור, מוזכרת לפני סיפור חטא העגל (שמות ל"א, ב'). אולם, אין זה אומר שלולא העגל והצורך בכפרה אין משמעות למשכן, שהרי עיקר מטרת המשכן, "ושכנתי בתוכם", איננה קשורה לחטא העגל. 

 

לכן, לא נראה מתאים לפרש את רש"י על פי שיטת הספורנו, שיטה שאין לה שום זכר בדברי רש"י (השווה את פירושו של רש"י שמות כ', כ'-כ"א, לדברי הספורנו). אלא נראה שגם לפי רש"י, המקדש עליו שרו ישראל על הים, הוא חלק מהתוכנית הא-לוהית המקורית עבור עם שאמור להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש (שמות י"ט, ו').

מסתבר שדווקא משום כך, התורה הסוותה את פרשת המשכן על מנת ליצור את הרושם שהיא קדמה לחטא העגל. 



[1]ייתכן, שדברי הרמב"ן בויקרא ט"ז, ב' ד"ה וטעם רומזים לפתרון זה.

[2]ראה גם דברים ד', ט"ו.