צער השכינה וצערם של ישראל

  • הרב יצחק ברט

צער השכינה וצערם של ישראל

"דתניא, ר' אליעזר אומר: שלש משמרות הווי הלילה... וסימן לדבר: משמרה ראשונה - חמור נוער, שנייה - כלבים צועקים, שלישית - תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה... ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי ואומר: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם". (ברכות ג ע"א)

מדרש זה מובא בגמרא אגב עניין הלכתי, כדי להוכיח ששלוש משמרות יש בלילה. לכאורה, ה'סימנים' המוזכרים בתחילת הגמרא הם חסרי משמעות: אין כל קשר בין החמור הנוער, הכלבים הצועקים, התינוק היונק והאישה המספרת עם בעלה - לבין הקב"ה, השואג כארי על החורבן.

ואולי, חוסר הקשר הוא עצמו הקשר. המדרש בא לבטא ולהדגיש את הפער האיום שבין הקב"ה - היושב בכל משמר ומשמר, שואג כארי ומצטער על עוונותיהם של בניו - לבין אותם בנים, המתנהגים כדרכם ואינם שמים לבם כלל לחורבן. שהנה, בחר המדרש לסמל את המשמרות באירועים שגרתיים, חסרי משמעות, שאינם מרמזים דבר על משהו יוצא דופן. ודווקא לאור התיאור השלו של העולם המתנהל לו בדרכו בתחילת המדרש, אנו מופתעים לגלות בסופו של המדרש כי כלום לא מתנהל כשורה: מאז חרב המקדש, נשרף ההיכל וגלו ישראל - הקב"ה עצמו, מלך כל הארץ, יושב על כל משמר ומשמר ושואג כארי.

למעשה, כאב השכינה המתואר כאן אינו אלא כאבם של הבנים. שהרי לא נחרב המקדש אלא בגלל עוונותיהם של ישראל, שריפת ההיכל היא חיץ שהוקם ונבנה בין ישראל לבין אביהם שבשמיים, והגלות - ודאי שהיא בראש ובראשונה צרתו של עם ישראל, ולא צרתו של הקב"ה. המסר מהמדרש, אם כן, הוא כפול: ראשית - ביקורת על כך שהעולם (וישראל בתוכו) ממשיך לנהוג כדרכו לאחר שהמקדש נחרב והעם גלה; ושנית - תשומת לב לכך שדווקא הקב"ה, זה שהחריב את המקדש והגלה את ישראל, הוא היחיד שיושב ומצטער בצערם של ישראל.

וראוי להוסיף: לא רק את צער הגלות 'מרגיש' הקב"ה בשעה שהעולם נוהג כדרכו. גם את חוטי הגאולה טווה הקב"ה בשעה שהעולם שקוע בעיסוקיו - שהנה כך שנינו במדרש אחר: "שבטים היו עסוקים במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק בורא אורו של משיח" (בראשית רבה פ"ה, א).

[אם תרצה, תוכל לקרוא גם שיר שנכתב על מדרש זה, כאן].