קדושת הארץ

  • הרב אוהד פיקסלר

       א. מבוא[1]

בפרק הראשון בהלכות תרומות הרמב"ם מבאר את שיטתו בנוגע לקדושת הארץ. בהלכה הראשונה הרמב"ם קובע כי הפרשת תרומה היא מצווה שחיובה הוא רק בארץ ישראל אך היא אינה תלויה בשאלה האם בית המקדש קיים. לאחר מכן, בהלכה השנייה, הרמב"ם  מבחין בין שני מושגים - כיבוש רבים וכיבוש יחיד:

ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים, אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא ארץ ישראל כדי שינהגו בו כל המצות, ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל אר. ישראל לשבטים אף על פי שלא נכבשה, כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו.

בהמשך הפרק (הלכה ה), לאחר שהרמב"ם  מסביר שכיבושי דוד המלך נחשבים ככיבוש יחיד, מסביר מה הדין של כיבוש רבים בימינו:

כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה כיון שגלו בטלו קדושתן, שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבוא,  והניחו אותם המקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא החזיקו בהם עולי בבל כשהיו ולא פטרום מן התרומה והמעשרות כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, ורבינו הקדוש התיר בית שאן מאותם המקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל והוא נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות.

בהלכות בית הבחירה (ו,טז) הרמב"ם  מרחיב את היריעה על פסיקתו בנוגע ליחס בין קדושת ירושלים לקדושת הארץ:

ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה... אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל, וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום ואף על פי שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה.  

בחלק הראשון של השיעור נעסוק בשיטת הרמב"ם בנוגע לקדושה ראשונה וקדושה שנייה. לאחר מכן נעסוק ביחס שבין כיבוש רבים וכיבוש יחיד.

              ב. מה בין קדושה ראשונה לשנייה

כפי שהובא קודם לכן, הרמב"ם מבחין באופן חד בין 'קדושה ראשונה' ל'קדושה שנייה'. לדבריו, קדושה ראשונה נוצרה בעקבות כיבוש יהושע ולכן היא בטלה, אילו הקדושה שנייה נקבעה בחזקה ולכן היא אינה בטלה. מחלוקות האחרונים והראשונים הגדולות ביחס לעמדת הרמב"ם מבוססות על פי רוב, על הבנת הטעם שהוא מציע להבדלים אלו. לא די שנימוקו זוקק הסבר, אלא שגם שקשה למצוא לו מקור במדרשי ההלכה או בסוגיות הגמרא. כמו כן, הפוסקים עוסקים אף ביחס הקיים בין שתי אפשרויות יצירת הקדושה, האם הם יכולות להופיע במקביל (סוף סוף בתקופת יהושוע הייתה גם חזקה ולא רק כיבוש ומדוע החזקה שהייתה בימי יהושע ובכל תקופת בית ר אשון נופלת מהחזקה של עזרא ונחמיה?)

בשיעור זה נביא בקצרה את הסברו של הרב נחום רבינוביץ' כפי שמופיע בספרו עיונים במשנתו של הרמב"ם עמודים נד-סב[2]. בדבריו הוא דן בסוגיית הירושלמי (שביעית פ"ו ה"א) שהוא סבור שהיא העומדת בבסיס פסיקת הרמב"ם. במסגרת סוגיה זו עולה כי בתחילת ימי הבית השני העולים עדיין לא נתחייבו בקדושת הארץ. על בסיס הנחה זו, הגמ' שואלת – 'ממתי נתחייבו' ומביאה שתי דעות. נעיין בדברים במקורם:

ממה נתחייבו? רבי יוסי בר חנינא אמר: מדבר תורה נתחייבו, הדא הוא דכתיב "והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה" (דברים ל, ה), הקיש ירושתך לירושת אבותיך מה ירושת אבותיך מדבר תורה אף ירושתך מדבר תורה. "והטיבך והרבך מאבותיך" (שם, שם)- אבותיך פטורים היו ונתחייבו ואתם פטורים הייתם ונתחייבתם. אבותיכם לא היה עליהם עול מלכות ואתם אף על פי שיש עליכם עול מלכות. אבותיכם לא נתחייבו אלא לאחר ארבע עשרה שנה שבע שכיבשו ושבע שחילקו אבל אתם כיון שנכנסתם נתחייבתם. אבותיכם לא נתחייבו עד שעה שקנו כולה אבל אתם ראשון ראשון קונה ומתחייב.

אמר ר' אלעזר מאליהן קיבלו עליהן את המעשרות. מה טעם- "בכל זאת אנו כורתים אמנה וכותבים ועל החתום שרינו לויינו וכהנינו" (נחמיה י, א)... מכיון שקיבלו עליהן דברים שלא היו מחוייבים עליהן אפילו דברים שהיו מחוייבים עליהן העלה עליהן כאילו מאיליהן קבלו עליהן...

לפי שיטת רבי יוסי החיוב בימי בית שני הוא מהתורה, והוא דומה לחיוב לאחר ירושה של קדושה ראשונה. מדבריו נראה כי אמנם יש הבדלים בין הקדושה ראשונה לשניה אך התוקף שלהן שווה והוא נסמך על אותו 'מגדיר' או 'מחייב'. ר' אלעזר, לעומת זאת, סובר שהחובה איננה מהתורה והיא מבוססת על התחייבות עצמית שהעולים לארץ קיבלו עליהם. בפשטות, שיטת הרמב"ם איננה כאף אחת מן השיטות המוצגות בירושלמי, שהרי הטעם שהרמב"ם מזכיר של חזקה לעומת כיבוש אינו מופיע בסוגיה, ועולה השאלה מדוע הרמב"ם הציע טעם שונה?

על מנת לענות על תמיהתנו, עלינו לחדד את הפער בין עמדת הרמב"ם לבין שיטות האמוראים בסוגיה: כפי שתואר, נראה שהרמב"ם לא פוסק כרבי יוסי שהרי כתב שיש מקומות שלא נתחייבו בבית שני למרות שישבו בהם יהודים מאוחר יותר (תרומות א,ה). כמו כן, לדעת רבי אלעזר נראה שהחיוב בקדושה שנייה הוא מדרבנן, קביעה שאיננה תואמת אף היא את פסיקתו. לשם הבהרת פסיקתו עלינו לחבר לשיטת רבי אלעזר את דברי הגמרא במכות:

אלא הא דאמר רבי יהושע בן לוי: שלשה דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו בית דין של מעלה על ידם... גופא: אמר ר' יהושע בן לוי: שלשה דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו ב"ד של מעלה על ידם, [אלו הן:] מקרא מגילה, ושאילת שלום [בשם], והבאת מעשר... הבאת מעשר, דכתיב: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות" (מלאכי ג, י) אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די.  (כג,ב)

חיבור המקורות מאפשר להבין כי לקבלה של עם ישראל הצטרפה הסכמה של בי"ד של מעלה. הרב רבינוביץ' מסביר את משמעות חיוב המצוות התלויות בארץ שנובעות מבעלות של כל עם ישראל על ארץ ישראל:

"ביאור הענין הוא כך: מצוות התלויות בארץ הרי הן חובות ממוניות המקבילות למסים וארנונה. מתנות כהונה ולוויה ומתנות עניים הרי הם מס על היבול, וכן דיני שביעית ויובל הינם מגבלה על בעלות הקרקעות... אמרה התורה שחובת המתנות וכו' יוצרת גם שיעבוד וגם חלות איסור על היבול. אבל ברור שחלות האיסור הוא משום שבעצם יש כאן זכות ממון לכלל האומה. בעלות של עם ישראל מחילה איסורים...".

בכיבוש יהושע נעשה הכיבוש על ידי כלל ישראל ורק לאחריו היחידים קיבלו בעלות פרטית. כך, כאשר הבעלות עברה לאנשים פרטיים כל שהיה להם היה זכויות מוגבלות בשל הבעלות הציבורית. על כן, כאשר בוטל הכיבוש הראשוני של עם ישראל היות שהארץ נכבשה גם בטלה חזקת היחידים וקדושת הארץ. בעליית עזרא, לעומת זאת, לא היה קניין בארץ מדעת רוב ישראל אלא כל יחיד קנה לעצמו. לכאורה במקרה זה לא תיתכן קדושת הארץ, אלא שהעולים כרתו אמנה והעבירו זכויות מסוימות לעם ישראל כולו. האמנה מחילה קדושה מהתורה הואיל והבעלות עברה לכלל ישראל. האמנה מחייבת את דורו של עזרא וגם את הדורות הבאים – בעקבות 'ההסכמה' שניתנה על ידי בית דין של מעלה. לכן, קדושת עזרא לא פקעה גם אם הארץ נלקחה, ולכן כאשר כל יחיד ויחיד זוכה בארץ הרי שהקדושה שלה חוזרת.

יש להעיר שהרמב"ם כותב תנאים נוספים שגורמים לכך שקדושת הארץ להלכות רבות לא תהיה מהתורה. כפי שהרמב"ם כותב בהלכה כו, תרומה וחלה בזמן הזה מדרבנן הואיל ולא התקיים התנאי של  'ביאת כולכם'. גם שמיטה ויובל בזמן הזה אינם אלא מדרבנן, ולמעשה, רק הלכות מתנות עניים תלויים בקדושת הארץ בלבד והם בזמן הזה מהתורה.

             ג. סוגים שונים של קדושת הארץ

העובדה שקדושת הארץ בימינו לעניין מצוות התלויות בארץ אינה מן התורה אין משמעותה שאין לארץ ישראל קדושה מהתורה. יתר על כן, גם אזורים שאינם בתחומי קדושה שנייה עדיין מוגדרים כחלק מארץ ישראל לכל עניין. הרב קוק במבוא לספרו שבת הארץ (אות טו) מבחין בין משמעויות שונות של קדושת ארץ ישראל. הרב קוק כופר באמירה שבהיתר מכירה גורמים לכך שלא תהיה קדושת ארץ ישראל. לדבריו, קדושת הארץ היא לא רק לעניין המצוות התלויות בארץ, ולכן אי אפשר לומר שברגע שיש היתר מכירה בשביעית אז אין מצוות ישיבה בארץ ישראל. ארץ ישראל היא לא רק הכשר מצווה לקיום מצוות התלויות בארץ, אלא קדושתה עומדת בפני עצמה-

"דהיינו, שעיקר קדושתה של ארץ ישראל היא הישיבה בה בעצמה, וממילא נמשכות עם זה הזכיות של המצות התלויות בארץ, אבל גם כשהן נפקעות ע"י דחק עומדת היא בעצם רוממות מעלת קדושתה"[3].

לאור ההסבר לעיל בשיטת הרמב"ם הדבר מסתבר. קדושת ארץ ישראל עומדת בפני עצמה. יש השלכות לקדושה זו לעניין מצוות התלויות בארץ כדוגמת תרו"מ ושמיטה אשר תלויים בכך שכל עם ישראל יושב בארץ. על כן, כאשר עם ישראל אינו יושב בצורה מלאה מצוות אלו אינן תקפות מהתורה. אך בה במידה, לעניין מצוות אחרות הנוגעות למתנות עניים ארץ ישראל קדושה מן  התורה[4].

בנוסף, ובלא קשר לתוקף תרו"מ, ישנה משמעות לארץ ישראל בתור ביתו של עם ישראל; בעבר הזכרנו את משמעות ארץ ישראל לגבי דיני קידוש החודש, סמיכה, הקמת בתי דינים והלכות נוספות שתלויות בארץ ישראל ללא קשר לגבולות קדושה שנייה של עזרא[5]. בהקשר זה יש להזכיר שתי עקרונות בשם ר' חיים מבריסק. בעולם הלמדנות מוכר החילוק שבין קדושת ארץ ישראל ושם ארץ ישראל, נזכיר כאן את דברי הרא"ל בנושא:

אלא ודאי שחוץ מקדושת ארץ ישראל יש שם ארץ ישראל שאינו תלוי בקדושה, ושם זה חל או על כל ארץ ישראל המוחזקת לנו מאבותינו, או על כל מקום שרק פעם נתקדש למרות שקדושתו פקעה... והנה הדברים נכוחים וברורים, אלא שעדיין צריכים אנו להוסיף נופך בטעם הרמב"ם. מדוע במצוות האמורות סגי בשם ארץ ישראל ולא בעינן קדושת ארץ ישראל... משום שבמצוות אלה בעינן ארץ ישראל בעיקר משום דבעינן מקום קהל ישראל. דמינוי דיינים, הבאת עגלה, וקידוש החודש הן כולן מצוות המוטלות על הציבור ובמקומם. וסבר הרמב"ם דשם קהל ישראל תלוי בשם ארץ ישראל ולא בקדושתה, וכל המצוות התלויות בקהל נוהגות אף במקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא החזיקו בהם עולי בבל... ורק בארץ ישראל מהווה כלל ישראל גוף אחד של "ציבור".            (מנחת אביב עמ' 492-494)

כמו כן, יש להזכיר בענייננו את דברי ר' חיים בחידושיו על הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל יב,טז). בביאורו אודות הלכה זו, ר' חיים מבחין בין התנאי של 'ביאת כולכם' לבין התנאי של 'כל יושביה עליה'. לדבריו, דין ביאת כולכם, אשר נאמר לגבי תרומה וחלה מבטא חסרון בקדושת הארץ מצד ירושתה וקדושתה. דין 'כל יושביה עליה', אשר נאמר לגבי יובל, לעומת זאת, מבוסס רק על  חסרון טכני אך הוא לא מהווה פגם מהותי[6]. לגבי השאלה האם מדובר בתנאי אחד או שני תנאים שונים לא נוכל להרחיב במסגרת זו.

            ד. כיבוש רבים וכיבוד יחיד- סוריא

המשנה במסכת עבודה זרה (פ"א מ"ט) מבדילה בין השכרת ומכירת שדות ובתים בארץ ישראל ובין סוריא. מדברי המשנה עולה שדין סוריא 'קל' יותר מארץ ישראל, ובמקרים מסוימים ניתן למכור שם בתים ושדות לגוי. הגמרא (כא ע"א) שואלת מדוע דינה של סוריא פחות חמור מארץ ישראל:

מ"ט? קסבר: כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, ושדה דאית בה תרתי – גזרו בה רבנן, בתים דלית בהו תרתי – לא גזרו בהו רבנן.

הגמרא מסבירה שסוריא אינה קדושה כמו ארץ ישראל, היות והיא במעמד של כיבוש יחיד. דברי המשנה הם לפי מ"ד כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש ולכן לגבי בתים חכמים לא גזרו גזירה לגזירה. הגמרא אינה מסבירה מה כוונת הביטוי כיבוש יחיד, ומיהו אותו יחיד שכבש את סוריא.

גמרא (ח ע"א) נוספת שדנה במעמדה של סוריא מופיעה במסכת גיטין[7]:

ת"ר: בשלשה דרכים שוותה סוריא לארץ ישראל, ובשלשה לחו"ל; עפרה טמא - כחו"ל, והמוכר עבדו לסוריא - כמוכר בחו"ל, והמביא גט מסוריא - כמביא מחו"ל; ובשלשה לא"י: חייבת במעשר ובשביעית - כא"י, והרוצה ליכנס לה בטהרה - נכנס, והקונה שדה בסוריא – כקונה בפרוארי ירושלים. חייבת במעשר ובשביעית כא"י; קסבר: כיבוש יחיד שמיה כיבוש...

הגמרא קובעת שסוריא נמצאת במעמד ביניים- היא לא ארץ ישראל אך יש דינים שהיא שונה מחוץ לארץ. הברייתא המובאת בגמרא היא כשיטה שכיבוש יחיד שמיה כיבוש ולכן חייבת במעשרות ובשביעית. כנראה שהחולק, הסובר שכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, יגרוס כי בסוריא פטורים משביעית ומעשר מהתורה.

הסבר שונה למעמד הביניים של סוריא אנו מוצאים בספרי לספר דברים פרשת עקב (פיסקא נא):

"כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו" (דברים יא, כד)... שלא תהא ארץ ישראל מטמאה בגלולים ואתם חוזרים ומכבשים חוצה לארץ אלא משתכבשו ארץ ישראל תהו רשאים לכבש חוצה לארץ, הרי שכבשו בחוצה לארץ מנין שהמצות נוהגות שם... ואם תאמר מפני מה כבש דוד ארם נהרים וארם צובה ואין מצות נוהגות שם אמרת דוד עשה שלא כתורה התורה אמרה משתכבשו ארץ ישראל תהו רשאים לכבש חוצה לארץ והוא לא עשה כן אלא חזר וכבש ארם נהרים וארם צובה ואת היבוסי סמוך לירושלם לא הוריש אמר לו המקום את היבוסי סמוך לפלטורין שלך לא הורשת היאך אתה חוזר ומכבש ארם נהרים וארם צובה....[8]

הספרי אינו משתמש במינוח 'כיבוש יחיד', אלא כותב שבגלל דוד סוריא אינה קדושה כארץ ישראל. קרי: מכיוון שדוד כבש את סוריא לפני שכל ארץ ישראל הייתה תחת כיבוש יהודי, אין לה מעמד שווה לא"י. הספרי מחדש שעקרונית במידה ועם ישראל כובש חלק מחוץ לארץ, אותה אדמה נהפכת להיות כמו ארץ ישראל. על כן, באופן תיאורטי השטח של סוריא הוא כמו חוץ לארץ שנכבש והוא היה אמור להיות קדוש[9], אך בגלל שדוד לא הוריש את היבוסי קדושת הארץ לא חלה עליה.

על דברי הספרי יש לשאול, מדוע סוריא לא נתקדשה לאחר שדוד כבש את היבוסי? הרי בשלב מסויים דוד שלט גם בסוריא לאחר שכיבוש הארץ הושלם ואז סוריא הייתה צריכה להתקדש?

הרמב"ם (הלכות תרומות א, ב-ג) פוסק להלכה גם את דברי הגמרא וגם את דברי הספרי:

ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים, אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא א"י כדי שינהגו בו כל המצות, ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל א"י לשבטים אע"פ שלא נכבשה כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו.

הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען כגון ארם נהרים וארם צובה ואחלב וכיוצא בהן אע"פ שמלך ישראל הוא ועל פי בית דין הגדול הוא עושה אינו כא"י לכל דבר ולא כחוצה לארץ לכל דבר כגון בבל ומצרים, אלא יצאו מכלל חוצה לארץ ולהיותן כא"י לא הגיעו, ומפני מה ירדו ממעלת א"י מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל א"י אלא נשאר בה משבעה עממים, ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה ואח"כ כבש ארצות אחרות היה כיבושו כולו כא"י לכל דבר, והארצות שכבש דוד הן הנקראין סוריא.

הרמב"ם יוצר שילוב של שתי המקורות מחד, ומפריד ביניהם מאידך. נבהיר: בהלכה ב, הרמב"ם פוסק את דברי הגמרא ובהלכה ג את דברי הספרי; בהלכה ב הרמב"ם לא מדבר על סוריא אלא מדגיש כי באופן כללי אודות מעמדם של מקומות שיחידים מישראל כבשו אותם. בנוסף לשינוי זה מדברי הגמרא, אנו מוצאים שני חידושים נוספים בדברי הרמב"ם:

  1. הרמב"ם מדבר על כיבוש יחיד ועל מושג של כיבוש רבים. כיבוש רבים לא מופיע בגמרא, ומדובר בהגדרה הלכתית שהרמב"ם כותב לראשונה.
  2. הרמב"ם קושר את עניין זה לחלוקת הארץ על ידי יהושע. הוא מבין שהסיבה שהארץ התחלקה מראש היא כדי לתת סמכות בידי שבט יחידי לכבוש את שטחו ועדיין זה ייחשב ככיבוש רבים.

בהלכה ג הרמב"ם מביא את דברי הספרי ולאור כך הוא מסביר את דינה של סוריא. הרמב"ם מכיר במושג של כיבוש יחיד אך הוא אינו מסביר את מעמדה של סוריא ככיבוש יחיד. מעמדה המיוחד של סוריא נובע מכיבוש שלא ברשות בית דין הגדול (המילה סוריא מופיעה רק בהלכה ג). ניתן לסכם ולומר, אם כך שאמנם הרמב"ם פוסק גם את דברי הגמרא וגם את דברי הספרי, אך בשורה התחתונה הוא מסביר את מעמד סוריא כמבואר בספרי. ניתן עקרונית להסביר את דברי הרמב"ם בשתי דרכים:

  1. הרמב"ם מבין שיש קשר בין הגמרא ובין הספרי והוא פוסק את שניהם. כדי להסביר את מעמדה המיוחד של סוריא צריך גם את טעם הגמרא של כיבוש יחיד וגם את טעם הספרי של כיבוש שלא ברשות.
  2. הרמב"ם סובר שטעם הספרי עיקר לגבי מעמד סוריא. אך בצורה מקבילה הוא פוסק גם את דברי הגמרא שקיים מושג של כיבוש יחיד.

אחרונים רבים דנו בדברי הרמב"ם וניסו להבין מדוע הוא צריך את שתי ההלכות כדי להסביר את מעמד סוריא. נעיין בשני תירוצים מתוך דברי האחרונים שמתרצים בצורה דומה אך מטעמים אחרים-

1. הדבר אברהם (סימן י) דן בשיטת הרמב"ם והוא תמה על הרמב"ם 'דמזכי שטרא לבי תרי' (- פוסק גם את הגמרא וגם את הספרי). בעקבות כך הוא מנסה להסביר שהרמב"ם בונה כאן תנאי כפול:

"נמצא דלטעמא שלא נתקדשה סוריא צריכין אנו לתרויהו - אחד שעשה שלא כתורה ועל ידי זה נעשה ככיבוש יחיד. ואידך דכיון שנעשה ככיבוש יחיד באנו לידי מחלוקת דר"מ ור"י".

על פי דבריו, הרמב"ם מסביר את המילים כיבוש יחיד כשיטת רש"י, אבל כדי לדון בסוריא יש צורך גם בטעם של הספרי. בעקרון כיבוש סוריא נעשה על ידי רבים, אבל הוא מוגדר כיבוש יחיד הואיל ונעשה שלא ברשות ודין כיבוש יחיד נפסק בהלכה הקודמת. פירוש זה מחייב את ה'דבר אברהם' לומר כי כנראה שבאופן עקרוני הרמב"ם סבור  שהבעיה בכיבוש יחיד היא שהוא נעשה לצורך יחיד, אבל בסוריא הייתה חריגה נוספת אשר בגללה הוא נחשב לכיבוש יחיד – היא נכבשה שלא ברשות.

2.  הרב ישראלי בספרו ארץ חמדה (שער ג תוספת בירור א) דן בדברי הרמב"ם והוא מתקשה בהסבר זה של הדבר אברהם. הרב ישראלי מדייק מדברי הרמב"ם בהלכות מלכים שיש שני סוגי מלחמות- יש מלחמה שבה ישראל הם אלו שכובשים (פ"ה ה"ח) ומלחמה שנייה שבה המלך הוא זה שכובש (ה"י). יש סוג של כיבוש שהוא עבור כל ישראל אך הוא נעשה על ידי המלך, ולעומתו יש כיבוש שעיקרו בשביל המלך. אבחנה זו מאפשרת לו לחלק בין מלחמות שמטרתם להרחיב גבול ישראל, למלחמות שייעודם להגדיל את שמעו של המלך. הסנהדרין והמלך הם אלו שמחליטים, למעשה,  על איזה סוג של מלחמה כאשר להחלטה זו יש משמעויות הלכתיות. במלחמה שהיא עבור המלך, למשל, אין כלל דין של חלוקה לשבטים, וכל הארץ הנכבשת במסגרת מלחמה זו שייכת למלך.

לאור חילוק זה מסביר הרב ישראלי את מעמד סוריא. בתקופת כיבוש דוד שטח סוריה נכבש במסגרת מלחמה של כיבוש המלך להגדיל שמעו. לכן, הארץ שהמלך כובש אינה מתקדשת, ודינה הוא למעשה כמו כיבוש יחיד. הרב ישראלי מנמק את הסברו - מכיוון שלא כל הארץ כבר נכבשה, והיבוסי ישב בירושלים, מלחמה זו הייתה חייבת להיות לשם המלך ולא לשם כיבוש הארץ. בעקבות כך הרמב"ם צריך את שני הטעמים- בהלכה ג הוא מסביר מדוע מלחמת דוד נחשבת ככיבוש יחיד, ובהלכה ב מובא דין כיבוש יחיד.

הרב ישראלי ממשיך בחידושו ושואל באילו מצוות מתחייבים בשטחים שכובשים בחוץ לארץ. אמנם בפשטות, כפי שנראה מהגמרא וברמב"ם לגבי סוריה, הדיון קשור רק לגבי תרומות ומעשות ושביעית, אך לא מצאנו דיון לגבי דיני כלאיים וחלה. בעקבות כך הרב ישראלי רוצה להסביר שרק מצוות שתלויות בכיבוש וחלוקה מתחייבים בארצות שכבשו אבל מצוות שתלויות בביאת ישראל כמו כלאים וערלה הם רק בשטחים של ארץ ישראל 'המקוריים'. בעקבות כך הוא מסביר שהדינים של הגדרת ארץ ישראל ודין סוריא מופיעים רק בהלכות תרומות ולא בהלכות כלאיים שקדמו להם-

"ולפי הנ"ל הדברים מדוקדקים, שבאמת רק לעניין אותם הדינים התלויים בכיבוש הם בארץ ישראל לכל דבר, אבל מצוות שאינן תלויות בכיבוש, באמת אינן כארץ ישראל"[10].

דברי הרב ישראלי דומים להסברו של הדבר אברהם והעקרון הלוגי זהה- הרמב"ם זקוק לשתי ההלכות. הלכה ב קובעת את ההלכה כמ"ד כיבוש יחיד אינו כיבוש, והלכה ג מסבירה שכיבושי דוד בסוריא נחשבים ככיבוש יחיד.

בדברי האחרונים אנו מוצאים גם הסבר שונה לדברי הגמרא והספרי. הסבר זה אינו עולה בקנה אחד עם הסברי הראשונים, אלא מתיימר לתת הסבר מקורי לדברי הגמרא עצמה ולהשוותה לדברי הספרי. פירוש זה מציע בעל ספר אדמת קודש (מעמוד קנה), בפתח הסברו הוא מעיר:

בזה אני מציב לי יד להעיר אשר בשביל שהיה קשה עלי להבין דברי המפרשים בענין כיבוש יחיד נצרכתי לעיון רב. ובסייעתא דשמיא מצאתי מסלה ישרה אשר מאורות גדולים יאירו עליה, אז זכיתי להבין היטב דברי הספרי בפרשת עקב...

עיקר הסברו הוא שמקומות אשר מלך כבש אותם אבל בפועל לא ישבו בהם ולא נעשה בהם ירושה וישיבה הם הנקראים כיבוש יחיד. מטרת הכיבוש היה למס ולא לצורך ירושה וישיבה. וזה עיקר דברי הספרי כנגד דוד- כיצד לא הורשת את היבוסי, והכוונה שלא כבשת והושבת את ישראל בירושלים ובמקום זה כבשת לשם מס את סוריא.

את הסבר זה מרחיב ח. בר-דרומא בספר שהוציא בשם כבוש יחיד[11]:

ויותר נכון, כבוש בלבד. היינו, כבוש צבאי גרידא, ללא ירושה וישיבה, שבלעדיהן אין ממש בכבוש. כי כבוש צבאי שאין עמו ירושה וישיבה יהיה כלא היה, במוקדם או במאוחר... לשון אחרת- עקר מהותו של כבוש גמור ויסודו העקרי- ירושה וישיבה. ובלי ירושה וישיבה לא יתכן כבוש גמור בשום פנים...

דרומי מביא כראיה כיבושים צבאיים שנעשו במדינת ישראל שלא היה בהם יישוב אזרחי, כדוגמת סיני אחרי מבצע קדש, בנוסף לפסוקים המעידים על רעיון זה. הוא מבין שיש צורך כפול- בגירוש ההתישבות של הגויים, וביישוב יהודי. ההתיישבות היהודית היא גם תכלית של הירושה, וגם צורך שאחרת יחזרו הגויים לאחוז בקרקע. לאור כך הוא מסביר שדברי הגמרא ודברי הספרי זהים. כיבוש יחיד בגמרא הכוונה כיבוש יחידי- כיבוש צבאי בלבד ללא ירושה והקמת יישוב. 

 

[1]   נושא זה נרחב הוא עד מאוד. במסגרת שיעור זה לא נוכל להקיף את מכלול הסוגיות, שיטות הראשונים והמאמרים שנכתבו בנושא. ראה לדוגמא על נושא זה בדברי הרב ישראלי בספרו ארץ חמדה.

[2]   הדברים הופיעו במאמר ב'תחומין' כרך ו וכן עתידים להופיע ביד פשוטה על הלכות תרומות. וראה גם במאמרו של אחי הרב דרור, 'קניין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות - עיון בחזרותיו של הרמב"ם והנפקא מינה להיתר מכירה בזמן הזה, סיני קלט תשס"ז עג-צב, שדן שם בחזרות בשיטת הרמב"ם בנושא.

[3]   וראה גם בחזון עובדיה הלכות תרומות ומעשרות שדן בנושא זה בהקשר לדין קדושת עבר הירדן. הרחיב בנושא זה הרב זוין במאמרו- 'קדושת הארץ בכלל והיום'.   

[4]   ישנם השלכות נוספות להבנה זו בשיטת הרמב"ם במספר דיונים שעסקו בהם באריכות האחרונים, כגון: צורך בקדושה בפה. ביאת כולכם בימינו. משמעות קדושה שלישית. ועוד.

[5]   ראה בעניין זה בשיעורנו- 'יסודות בקידוש החודש, עם וארץ'.

[6]   וראה גם בדבריו של הרב זווין לעיל הערה 1. נעיר גם לדברי ר' חיים שהבאנו בשיעור בעניין מעמד תרומה בזמן הזה, לגבי דין תרומה היוצאת מארץ ישראל. ר' חיים הסביר שם בשיטת הרמב"ם שיש בתרו"מ פטור ממילא, כאשר עולה שם שהקדושה אינה נובעת מיניקה מארץ ישראל אלא מדובר על מצווה ששייכת רק בארץ. בדבריו אלו עולה שלא מדובר על קדושה שנובעת מייחוד הקיים בארץ אלא קדושה שנובעת ממצוות מיוחדות השייכות בארץ.

[7]   גמרא שלישית מופיעה בגיטין בדף מז ע"ב. שם הברייתא היא לפי מ"ד כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש. במשניות רבות מופיעה סוריא כבעלת מעמד שונה מארץ ישראל ובחו"ל. רוב האזכורים מופיעים בסדר זרעים. לא פירטנו את כולם כי רבים הם.

[8]   כשיטת הספרי מופיע גם בירושלמי חלה פ"ב ה"ב.

[9]   סוריא כאן נחשבת לחוץ לארץ למרות שהיא חלק מהארץ המבוטחת שנאמרה לאברהם אבינו. במסגרת שיעור זה לא נכנס לשאלה היכן בדיוק הגבולות של סוריא. לגבי עניין זה ראה בספר שמוזכר בהמשך בהערה 5.

[10] הרב ישראלי מוסיף את הדיון לגבי החיוב במצוות כדי להסביר את דברי הכסף משנה בסיום הלכות שמיטה ויובל (ראה אות יג). בעקבות כך הוא חוזר ומסביר את המחלוקת בגמרא האם כיבוש יחיד הוי כיבוש או לא כמחלוקת האם ניתן לחייב בתרומות ומעשרות מקום שנכבש על ידי יחיד ואין בו כלל דין של ירושה וחלוקה לכלל ישראל. להלכה יש חילוק בין מקום שנכבש במטרה לחלקו לכלל ישראל שאז אין ללויים חלק בו ולכן יש בו חיוב של תרומות ומעשרות, ובין מקום ששייך ליחיד ובו דין לוי ודין ישראל שווה. לאור עקרון זה מובן מדוע הרמב"ם קושר בין ההלכה שכיבוש יחיד לא הוי כיבוש ובין העקרון שהמקום לא התחלק לכל ישראל בימי יהושע.

[11] ספרית ירוחם, שורה של מונוגרפיות לחקר המקרא והארץ, כרך ו.