קידושין בחופה ודרכי הקידושין

  • הרב אוהד פיקסלר
בשיעור זה נעסוק בסוגיית "חופה קונה" (ה. - ה:), ונתמקד בשתי שאלות. הראשונה עומדת בבסיס השאלה האם חופה קונה, והיא מהות החופה. השנייה היא היחס בין שלושת דרכי הקידושין, כסף שטר וביאה.
 
א. חופה קונה?
 
הגמרא במסכת קידושין (ה. - ה:) מביאה מחלוקת אמוראים בשאלה האם חופה קונה, דהיינו האם ניתן לקדש בחופה:[1]
 
אמר רב הונא: חופה קונה מקל וחומר, ומה כסף שאינו מאכיל בתרומה - קונה, חופה שמאכלת בתרומה - אינו דין שתקנה. וכסף אינו מאכיל? והאמר עולא... אלא פריך הכי: ומה כסף שאינו גומר - קונה, חופה שגומרת - אינו דין שתקנה. מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומעשר שני! ביאה תוכיח. מה לביאה שכן קונה ביבמה! כסף יוכיח. וחזר הדין: לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן - שקונין בעלמא וקונין כאן, אף אני אביא חופה - שקונה בעלמא וקונה כאן. מה לצד השוה שבהן - שכן הנאתן מרובה! שטר יוכיח. מה לשטר שכן מוציא בבת ישראל! כסף וביאה יוכיחו. וחזר הדין: לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן - שקונין בעלמא וקונין כאן, אף אני אביא חופה - שקונה בעלמא וקונה כאן. מה להצד השוה שבהן - שכן ישנן בעל כורחו! ורב הונא? כסף מיהא באישות לא אשכחן בעל כרחה.
 
הגמרא מביאה את שיטת רב הונא ומסבירה אותה לאור לימוד מפותל משלושת הקניינים המופיעים במשנה. בדברי הגמרא עולה שיש ייחוד בכל אחד מדרכי הקניינים: קניין כסף פועל בתחומים נוספים כמו פדיון הקדשות ומעשר שני[2]; קניין ביאה מועיל בקנין יבמה; ושטר מבצע את תהליך הגירושין ואין בו הנאה.
 
לאור כך רב הונא אומר שחופה, אשר מועילה בוודאי לנישואין, יכולה להיות גם דרך לקדש. אולם, רבא חולק על שיטת רב הונא:
 
אמר רבא, שתי תשובות בדבר: חדא, דשלש תנן וד' לא תנן; ועוד, כלום חופה גומרת אלא על ידי קידושין, וכי גמרינן חופה שלא על ידי קידושין מחופה שעל ידי קידושין?
 
הדחיה הראשונה נעוצה בדיוק מן המשנה, ובדחייה השנייה רבא אומר שלא ניתן ללמוד שחופה תקדש, כיוון שמעשה המועיל לנישואין לא בהכרח יועיל לקידושין. על כך חולק אביי:
 
א"ל אביי, הא דקאמרת ג' תנן וד' לא תנן, תנא מילתא דכתיבא בהדיא קתני, מילתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני. ודקאמרת כלום חופה גומרת אלא על ידי קידושין, רב הונא נמי הכי קאמר: ומה כסף שאינו גומר אחר כסף - קונה, חופה שגומרת אחר כסף - אינו דין שתקנה.
 
רבא ואביי חולקים בשאלה האם יש לדייק מלשון המשנה שיש רק שלוש דרכי קידושין. נקודת מחלוקת שנייה נוגעת ליחס שבין שני התהליכים - קידושין ונישואין. אביי מצדד בלימוד מנישואין לאירוסין, דבר שאינו מתקבל על ידי רבא.[3]
 
ניתן להבין את החופה בשתי דרכים. על פי הבנה אחת, החופה היא תיאור של המציאות בה שני בני הזוג מתחילים לחיות ביחד את חייהם המשותפים. זאת, בדומה לדברי הרמב"ם בתחילת הלכות אישות על המציאות הטבעית של נישואין אצל הגויים ולפני מעמד הרב סיני.[4] על פי הבנה שנייה, החופה היא מעשה קנין, אשר מהווה את השלב הסופי של תהליך האירוסין-נישואין. אפשר לפרש שרבא סובר כהבנה הראשונה, ולכן הוא דוחה את הלימוד מכך שחופה מבצעת נישואין שהיא תפעל גם באירוסין: מדובר על שני תהליכים שונים, וחופה מועילה רק לאחר שהשלב הקנייני של הקידושין הסתיים. לעומת זאת, אביי סובר כהבנה השנייה, שהחופה היא סוג של קנין אשר ידוע כמועיל לשלב השני, הנישואין; ולאור כך ניתן ללמוד שקניין זה יועיל עבור השלב הראשון, הקידושין.
 
ניסוח דומה אך שונה במקצת של שתי ההבנות עוסק בשאלת היחס בין תהליך האירוסין לבין הנישואין. על פי כיוון אחד, מדובר על שני שלבים שונים שבאים אחד אחרי השני, ולכן הנישואין תלויים בחלות הקידושין הקודמים להם. על פי כיוון שני, מדובר על שני שלבים שאינם קשורים אחד לשני; אמנם על מנת ליצור אישות שלמה יש צורך בשניהם, אך אין ביניהם קשר מהותי.[5]
 
ב. היחס בין דרכי הקידושין
 
כפי שהזכרנו לעיל, בסוגיית הגמרא עולה שיש ייחוד בכל אחת מדרכי הקידושין. נקודה זו יכולה להסביר אפשרות שעולה בסוגיית הירושלמי:
 
כיני מתני' או בכסף או בשטר או בביאה ותני ר' חייה כן לא סוף דבר בשלשתן אלא אפילו באחד מהן...   (א', א).
 
הירושלמי שואל האם יש צורך בשלושת הדרכים על מנת לקנות אישה. על פי הבנה זו, ישנן שתי הנחות: הראשונה היא שיש צדדים שונים לקידושין, והשנייה היא שיש צורך בכל אחד מקנייני הקידושין כדי לקדש, כיוון שכל קניין מתייחס רק לאספקט אחד. הירושלמי דוחה הבנה זו, וייתכן כי הוא דוחה הבנה זו מהיסוד ושולל את ההנחה הראשונה, שיש צדדים שונים לקידושין, או לחילופין הוא מקבל זאת אלא שהוא דוחה את ההבנה השנייה, ולמסקנה די בקניין אחד של הקידושין כדי להחיל את הקידושין במלואם. ההבנה השנייה עומדת בבסיס שיעורו הראשון של הרב גוסטמן על מסכת קידושין, בספרו קונטרס שיעורים:
 
מבואר דישנן בקדושין ג' עניינים: א) קנין, האישה נקנית לבעלה, וזהו לישנא דאורייתא... ב) איסור, שאסר לה אכולי עלמא כהקדש... דכיון שקדושין הוא ענין איסור א"כ גירושין שהוא היפוך מקדושין שייך בה לשון היתר... ובמקום שהקדושין אינם אוסרין, אעפ"י שמקדשה בקנין גמור לא חלו הקדושין... בא ראובן וקידשה חוץ משמעון... דכיון דאמר חוץ מראובן לא אסרה על שום אדם המותר שהרי אסורה ועומדת היא על הכל חוץ מראובן... ג) התייחדות לאישות, ... קדושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין.   (אות א').
 
ההיבט הראשון של הקידושין הוא ההיבט הקנייני, הבא לידי ביטוי בקידושי כסף. קידושי שטר מבטאים את ההיבט של האיסור וההיתר הנוגעים בקידושין. ההיבט השלישי הוא קשר האישות בין בני הזוג הבא לידי ביטוי במעשה הביאה. הרב גוסטמן מביא את הירושלמי כראיה לדבריו:
 
וגדולה מזו מצאנו בירושלמי דיש מקום לומר דבעי שלשה מעשי קדושין ביחד כדי שיחולו קדושין גמורין שנכללו בו ג' ענייני חלות הקדושין הנ"ל ומעשה אחד סלקא דעתין שיפעול רק חלות אחת... ומסתבר לומר דכוונת הירושלמי דאי הוה אמינא אשה נקנית בשלשתן יחד היינו דכיון דישנן בקדושין שלשה עניינים הנ"ל בעי מעשה מיוחד על כל ענין וענין, חלק הקנין שבקדושין חייל דוקא על ידי כסף שזהו קיחה דאיקרי קנין, וחלק ההתיחדות לאישות חייל דוקא על ידי ביאה שזהו ענין אישות, וחלק האיסור חייל דוקא על ידי שטר דשטר קדושין הרי יליף מויצאה והיתה[6]...   (אות ב').
 
לאור כך הסביר הרב גוסטמן מספר סוגיות. למשל, בסוגיה בדף ה: מובאים שלושה נוסחים של אמירה: "הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאינתו", כיוון שכל משפט מבטא נופך שונה של הקידושין - "מקודשת" שייך לאיסור, "מאורסת" שייך לקניין, ו"הרי את לי לאינתו" שייך לאישות.
 
ההבנה כי דרכי הקניין השונות של הקידושין מבטאות צדדים שונים של הקידושין, עולה גם בפירוש המהר"ל למגילת אסתר :
 
...האשה נקנת בג' דרכים, בכסף בשטר ובביאה (קידושין ב.). כי האיש מתדבק באשה והדביקות הוא בג' פנים...כי בכסף בשביל שהאשה מקבלת הנאת כסף, מתחברת היא אליו. והשטר...שהוא לשון כח באיש, שמתחבר לאשה...וזהו קידושי שטר שהוא לשון שוטר וממשלה. ובביאה, שזה הוא חבור האיש עם האשה והאשה מתחברת לבעלה, כי הביאה לשניהם. ולכך בשלושה דרכים, שכל א' דרך בפני עצמו...   (ד"ה "ויהי כראות המלך")[7].
 
העקרון כי יש לקידושין צדדים שונים עולה בשיטת הרמב"ן בנוגע למעמד עבד עברי:
 
... אבל כך נראה לי דכיון דשני קנינין הן בעבדות, אחד קנין ממון והוא קנין דמעשה ידיו, ואחד קנין איסור שהוא אוסרו בבת ישראל ופוטרו ממקצת מצוות. וקנין הגוף הזה הוא המצריכו גט חירות ואינו נפקע בדיבור, דומה לקנין אישות שהוא צריך גט להתירו, וממנו הוא למד. לפיכך אמרו שאף עבד עברי יש לרבו בו קנין איסור, שהרי מתירו בשפחה כנענית, ואין קנין איסור נפקע בלא גט, בין באישות בין בעבדות...   (טז., ד"ה "זאת אומרת").
 
הרמב"ן מסביר את דברי הגמרא שגופו של העבד עברי קנוי בכך שיש שני קניינים: קנין ממון וקנין איסור. ישנן השלכות כספיות למעמד עבד עברי, ומצד שני יש לו גם השפעה על ההגדרה האישית היוצרת קנין איסור. שני צדדים אלו מקבילים עקרונית לקנייני כסף ושטר באישה, היוצרים מצד אחד קשר קנייני של חובות וזכויות, ומצד שני קשר של איסור היוצר מעמד שונה והגורר איסורים.
 

[1]   החופה שנוהגת בימינו היא חלק מן הנישואין, אבל הקידושין מתבצעים על ידי טבעת ("הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל"); הגמרא שואלת האם ניתן לקדש על ידי חופה.
[2]   יש לשים לב שהגמרא לא הזכירה קנייני חולין כמו מטלטלין אלא פעולות על הקדש. בהקשר לכך, עיינו בשיעור הראשון למסכת.
[3]   סוגיה נוספת בהמשך המסכת עוסקת בשאלה דומה. הגמרא בדף י. דנה האם ביאה, שהיא אחת מדרכי הקידושין, תועיל בד בבד גם לנישואין, בדומה לשאלת הגמרא כאן האם חופה תועיל בו זמנית לקידושין ונישואין.
[4]   ואלו הם דבריו:
קודם מתן תורה, היה אדם פוגע אישה בשוק, אם רצה הוא והיא לישא אותה - מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו, ותהיה לו לאישה.
(הלכות אישות, א', א).
[5]   בעניין זה, עיינו במאמרו של הרב אוריאל גנזל, 'ארוסין ונישואין- 'קנין משלים או קנין מקביל', מעליות, י"ג, 19 - 15.
[6]   הגמרא בדף ה. לומדת את קידושי שטר (דהיינו "והייתה") על ידי היקש לגט (דהיינו "ויצאה"), על פי הפסוקים בספר דברים:
כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו... ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר.
(כ"ד, א - ב).
[7]   וראה עוד בנושא זה במאמרו של הרב יהודה ברנדס – 'צורה ותוכן בקנייני קידושין', אקדמות ו מעמוד 29.