קידושין דף לה – צריך הפסוק להשמיענו סברה

  • הרב ירון בן צבי

סוגייתנו עוסקת בשלוש מצוות לא תעשה עליהן לא מוזהרות נשים. אחת מהמצוות היא איסור השחתת פאות הזקן. קיימות שלוש מהדרכים להבין את הסיבה שנשים לא מוזהרות על מצווה זו:

א.  לנשים אין להן זקן.

ב. דיוק בלשון זקנך ולא זקן אשתך.

ג. השוואה לפרשת אמור, שם איסור זה נמצא אצל הכהנים, ובהתאם לנאמר בני אהרן ולא בנות אהרן גם כאן נשים לא מוזהרות.

אמנם מדברי הגמרא נראה שהאפשרות השלישית היא העיקרית, אך בשל קוצר היריעה נתמקד בטעם הראשון. על פניו, אם נרצה לקבל את הטענה הפשוטה שלנשים בדרך כלל אין זקן, הרי שכאשר נתמודד עם אשה לה יש זקן תעלה השאלה מה דינה ולכאורה אפשר שהתשובה תהיה שהיא אסורה בהשחתת הזקן; אפשר גם שהתשובה תהיה שהולכים אחר הכלל ולכלל הנשים אין זקן ולא לא תהיה אסורה בהשחתת הזקן.

מעניין שהרמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק יב הלכה ב) בוחר דווקא באפשרות הראשונה, בסברה, שאומרת כי אשה אינה מוזהרת בהשחתה לפי שאין לה זקן, ומכך מסיק שהאיסור תקף על עבדים שיש להם זקן וזאת על אף שמהאפשרות השלישית נראה כי עבדים לא חייבים (כמו נשים).

אפשר והסיבה שהרמב"ם בחר את האפשרות הראשונה היא לא כפי ההנחה שקיימות שלוש אפשרויות[1] אלא משום שלשיטתו אולי הסברה היא עיקר והלימוד מגזרה שוה נדרש משום שהסברה לא מספיקה לבד שכן היא לא פשוטה דיה. כלומר, הסברה יוצאת מנקודת הנחה שלאשה אין זקן ולכן הכתוב כלל לא מדבר בה ועוסק רק במי שיש לו זקן. מלימוד הגזרה שוה עולה כי יש שני סוגים של זקנים – זקן של איש וזקן של אשה.

 

[1] הלימוד לעניין כהנים עולה בסוגיה רק כקושיה על הלימוד בעניין הזקנים.