קידושין דף מ – תוהא על הראשונות

  • הרב אברהם סתיו

סוגייתנו דנה בשאלות שונות הקשורות לענייני שכר ועונש. במסגרת הדיון עלתה שאלת מעמדו של אדם ששינה את דרכיו באופן קיצוני (קידושין מ ע"ב):

ר"ש בן יוחי אומר: אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה - איבד את הראשונות, שנאמר: צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו; ואפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה - אין מזכירים לו שוב רשעו, שנאמר: 'ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו' (יחזקאל לג, יב).

וניהוי כמחצה עונות ומחצה זכיות! אמר ריש לקיש: בתוהא על הראשונות.

צד אחד של דברי הגמרא מוכר לנו היטב: כאשר רשע עושה תשובה בסוף ימיו, חטאיו נמחלים ואינם נזכרים עוד. אך רשב"י מחדש שמנגנון דומה פועל גם בכיוון ההפוך, וכאשר צדיק גמור מורד בסוף ימיו הוא מאבד את המצוות שקיים בצעירותו. הגמרא מקשה מדוע זה כך, וטוענת שראוי היה לדון אותו "כמחצה עוונות ומחצה זכויות". על כך משיב ריש לקיש כי מדובר במי ש"תוהא על הראשונות" ומתחרט על קיומן.

הגמרא מסתפקת בתשובה זו, אך עדיין יש לשאול: וכי מה בכך שהתחרט על הראשונות? כיצד יש בחרטה זו כדי להפוך אותו לרשע גמור? על שאלה זו אפשר להשיב בדרכים מספר.

אפשרות אחת להבין את דברי הגמרא היא שהמוקד הוא במצבו הרוחני של האדם ברגע זה. כך למשל כתב האברבנאל (יחזקאל יח):

שכיון שמתחרט אדם על מעשיו הראשונים אינם נחשבים לכלום כי הכל הולך אחר החתימה, ואם התחיל ימיו ברשע וסיים בצדק הרי הוא כצדיק לכל דבר וחיה יחיה ואם התחיל בצדק וסיים ברשע הרי הוא כרשע גמור ובעונו ימות.

מדבריו עולה כי התהייה על הראשונות משפיעה על מצבו הרוחני של האדם בשעת מותו, והוא זה שקובע את גורלו. בביאור הדברים יש לומר כי שכר המצות נובע מן הקומה הרוחנית שאותה בנו המצוות בנפש האדם. וכאשר אדם מתחרט על המצות שקיים, הרי שהוא סותר את אותה קומה רוחנית ושוב אין הן משפיעות עליו. כך נראה גם מדברי רס"ג (ספר האמונות והדעות מאמר ה):

אפשר שיהיה איש צדיק זכיותיו מוכנות לו לעולם הבא, ויתחרט עליהם, ויפלו מההכנה לעולם הבא.

כלומר, המצוות בונות אצל האדם את "ההכנה לעולם הבא", וכאשר הוא מתחרט עליהן הוא נופל ממדרגתו הרוחנית.

אך אפשר להבין את הדברים באופן אחר. בראשונים מבואר בכמה מקומות (ראה למשל במפרשים על הגמרא במסכת נזיר ב ע"ב) כי "תהייה" עניינה חרטה על המעשה מעיקרו. דהיינו, האדם מעיד על עצמו שאם היה עומד כעת מול האפשרות לקיים את המצוות, לא היה עושה כן. בדיני נדרים מועילה חרטה כזו כדי להפקיע את הנדר או את הנזירות, ולהגדיר אותם ככאלו שנעשו בטעות ובלא דעת שלימה.

לאור זאת אפשר להבין כי גם בסוגייתנו מפקיעה החרטה את כוונת האדם מכל המצוות שקיים לאור, ודבריו היום מלמדים על כך שמעשיו אינם נובעים מדעתו המלאה. אפשר לחדד הסבר זה מתוך דבריו של ר' אלחנן וסרמן בקובץ מאמרים (מאמר על התשובה). ר' אלחנן מקדים ומסביר שבכל מצוה ישנם שני צדדים: הטוב שבמעשה המצווה עצמו, והציות לציווי האלוקי. לאור זאת הוא כותב שהתוהא על הראשונות לא הפסיד את השכר שבעצם מעשה המצווה, אלא רק את השכר שעל עשיית רצון ה'.

נראה כי לפי הדרך השנייה שהצענו צריך יהיה לחלק כעין דבריו. דהיינו, שהתוהא על הראשונות לא עקר בכך את עצם מעשה המצווה, אך פגע במישור הכוונה שבמצווה ועקר את הקשר שבין דעתו לבין המעשה.