קידושין | דף כד | שן ועין ושאר ראשי איברים

הגמרא בסוגייתנו מביאה את מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי טרפון אם עבד שאדונו הפיל אחד מראשי אבריו יוצא לחירות רק לאחר שאדונו יכתוב לו גט שחרור או שמא אין בכך צורך. בסופו של דבר מסיקים חכמים כי ביציאה בשן ועין, המפורשים בתורה, אין צורך בגט שחרור, ואילו ביציאה בשאר ראשי איברים, הנלמדים ממדרש חכמים, דרוש גט שחרור.

התוספות התלבטו בהבנת החילוק בין דברים המפורשים בתורה לדברים הנלמדים בי"ג מידות, שתוקפן אף הוא דאורייתא. רבנו תם מתרץ שגט השחרור הנדרש בשאר ראשי איברים אינו אלא מדרבנן: כיוון שאנשים אינם מכירים את המדרש המרבה שאר ראשי איברים, עלול אדונו של העבד לתבוע ממנו לשוב ולעובדו אם לא נחייבנו ליתן לו גט שחרור.

ברם אפשר להציע שאכן יש הבדל מהותי בין שני סוגי ההלכות. הגמרא בנדרים (ח ע"א) אומרת כי הנשבע לקיים מצווה אין שבועתו תופסת, שכן "מושבע ועומד מהר סיני הוא", אבל הר"ן (שם ד"ה הא קמ"ל), בעקבות הסוגיה, מצמצם דין זה להלכות שנאמרו בתורה במפורש וקובע כי שבועה חלה על מה שנלמד ממדרש חכמים.

נראה ששני החילוקים דומים ביסודם. החילוק שבסוגייתנו מבוסס על ההבנה שציווי המפורש בתורה מגדיר את המציאות: כאשר התורה כותבת שאם האדון הפיל את שן עבדו או סימא את עינו "לחפשי ישלחנו" – שוב אין צורך בגט שחרור, שכן העבד כבר "חפשי מעיקרא", כלשון סוגייתנו. לעומת זאת, ציוויים שאינם מפורטים ומפורשים בתורה אינם מגדירים את המציאות אלא רק מלמדים שזהו רצון ה', ולכן בשאר ראשי איברים אין העבד יוצא לחירות עד שהאדון יקיים את רצון התורה וציוויהּ וייתן לו גט שחרור (וראה גם התירוץ שהביאו התוספות בשם ריב"א).

באופן דומה יתבאר חילוקו של הר"ן. ציווי המפורש בתורה מטיל על האדם חובה פרטית ומוגדרת לעשות את הדבר, וחובה זו קודמת לשבועה, ועל כן אין השבועה חלה. לעומת זאת, ציווי שאינו מפורש בתורה אינו מטיל על האדם חובה פרטית, ויש לקיימו כחלק מן החובה הכללית לעשות את רצון ה', ולפיכך יש לשבועה מקום לחול עליו ולהופכו לחובה פרטית עצמאית.