קידושין | דף לו | נשים בכהונה

לאחר שהמשנה מונה את כל עבודות הקורבן שנשים אינן רשאיות לעשותן – הגשה, קמיצה, הקטרה, מליקה, קבלה והזאה – טורחת הגמרא בסוגייתנו למצוא פסוקים המפקיעים את בנות אהרן מכל אחת ואחת מהעבודות הללו. האחרונים (ראה למשל פירוש הרדב"ז על הרמב"ם, המופיע במהדורת שבתאי פרנקל, הלכות ביאת מקדש ט, א) הקשו על כך: מדוע דרוש מקור לכל עבודה ועבודה? לכאורה די ללמוד על עבודה אחת, וממילא נדע שנשים נחשבות זרות, ולפיכך פסולות לכל העבודות!

תשובתם היא שיש למעט נשים מכל עבודה בפני עצמה משום שמעמדה של אישה כזרה באמת אינו כה ברור, ובדינים מסוימים אכן יש לה מעמד של כהונה. דוגמה בולטת לכך היא שיטת עולא (חולין קלא ע"ב), הסובר שאישה יכולה לקבל את מתנות הכהונה זרוע לחיים וקיבה, משום שלדעתו המילים "ונתן לכהן" (דברים יח, ג) מתייחסות גם לנשים, הנחשבות אף הן כוהנות.

את ההבדל שבין קבלת מתנות כהונה לעבודה במקדש ניתן לבסס על ההבנה שבקדושת הכוהנים יש שני גורמים – היות האיש כוהן והיותו חבר בשבט הכוהנים. לפי הצעה זו, נשים שייכות בקדושה הנובעת מן החברות בשבט הכוהנים, אך חסרות את הקדושה האישית, התלויה בזכרות. מתנות הכהונה, הניתנות לכוהן כנציג השבט שהקב"ה העניק לו אותן, שייכות אפוא לכוהנות לא פחות מאשר לכוהנים, אך כדי לעבוד במקדש לא די בייחוס השבטי, ודרושה גם קדושה אישית, ולכן כוהנת אינה יכולה לעשות זאת. מכיוון שפסול כוהנת לעבודות המקדש אינו נובע מן הפסול הקטגורי של זרות, עלינו ללמוד בנפרד ביחס לכל עבודה ועבודה שדרושה בה הקדושה האישית, הרמוזה במילים "בני אהרן".

[להרחבה אפשר לעיין בשיעורי "מעמד נשים ככוהנות".]