קידושין | דף נו | המקדש באיסורי הנאה

משנתנו מונה רשימה של דברים שאי אפשר לקדש בהם עקב היותם איסורי הנאה. בעלי התוספות (ד"ה המקדש) הקשו על כך: הלוא איסור הנאה הוא רק כדרך הנאתו, דהיינו כאשר נהנים מהדבר בדרך השימוש הרגילה שלו, והרי אפשר ליהנות בדברים אלו שלא כדרך הנאתם. בתירוצם הראשון הם נדחקו להעמיד את משנתנו בכגון שאין שווה פרוטה אלא כדרך הנאתם, ואילו בתירוצם השני העלו שיש כאן מיקח טעות, שכן האישה סבורה להתקדש בערך הממוני שיש בהנאה כדרכה.

הצד השווה שבתירוצי התוספות, שמשניהם משתמע כי לדעתם הבעיה בקידושין באיסורי הנאה היא בכך שאין בהם שווה פרוטה, שכן אי אפשר ליהנות בהם. הריטב"א הלך צעד נוסף בכיוון זה, ומתוך כך העלה תירוץ שונה לקושיית התוספות. לדבריו, אף שאין איסור תורה בהנאה שלא כדרכה, מכל מקום יש בכך איסור דרבנן, ולעניין קידושי כסף אין כל הבדל בין איסור הנאה דאורייתא לאיסור דרבנן, שהרי סוף סוף אסור להשתמש בחפץ, ואם כן אין בו שווה פרוטה ואי אפשר לקדש בו אישה. בכך מבחין הריטב"א בין פסולי עדות דרבנן, שייתכן שמי שמקדש בנוכחותם קידושיו חלו מדין תורה, שכן אפשר שיש משמעות לזהותם ההלכתית כעדים מדאורייתא, גם אם מדרבנן הם פסולים, ובין קידושי כסף, התלויים במצב בשוק בפועל, ולעניין זה אין הבדל בין איסור תורה לאיסור דרבנן.

תירוץ שונה לקושיית התוספות הציע הרא"ש בתוספותיו: "ולפי מאי דפרישית לעיל, שאין אשה מתקדשת אלא בדבר שהמכר חל עליו, ניחא". הרא"ש מפנה אותנו לדבריו על המשנה לעיל נב ע"ב: "המקדש בחלקו, בין קדשי קדשים בין קדשים קלים – אינה מקודשת". הרא"ש שם הקשה על דין זה: מדוע אין האישה מקודשת? הרי כעת יכולה היא לאכול את הבשר, ויש כאן נתינה של שווה פרוטה, ובמה גרוע הדבר מהמקרה המובא להלן (סג ע"א), "שחוק לפני, רקוד לפני... שמין, אם יש בו שוה פרוטה – מקודשת"? הרא"ש משיב על כך:

"י"ל דלא דמי, דהתם ראוי ליטול שכר על פעולה זו, הילכך הוי כאלו יהב לה שכר הפעולה, אבל הכא, כיון דאין מכר חל עליו ולא מחייבא ליתן לו כלום, אף על גב דנהנית שווה פרוטה, לא מיקרי 'ממון' ולא יהיב לה מידי".

הרא"ש מחדש כאן יסוד חשוב, המוכר יותר בשמו של ר' שמעון שקאפ (קידושין סימן ב'): אפשר לעשות קניין כסף רק בכסף המחייב את המקבל אותו במתן תמורה. מדברי הרא"ש נראה שחפץ שנתינתו אינה מחייבת תשלום אינו נחשב ממון, ועל כן אי אפשר ליצור בעזרתו קניין כסף. את היסוד הזה מיישם כעת הרא"ש גם בסוגייתנו: כיוון שאיסורי הנאה אינם נתפסים במכר (וזה דבר שתקצר היריעה כאן מלבארו), אין להם שֵׁם ממון לעניין קניין כסף (המעיין בדברי ר' שמעון שקאפ יראה שהוא ביאר יסוד זה באופן שונה מן האופן שביאר הרא"ש, ואכמ"ל).

[להרחבה על קידושין באיסורי הנאה מומלץ לעיין במאמרם של איתי מושקוביץ ואיתן אדרעי בדף קשר 1031.]