קידושין | דף עג | רוב וקבוע

הגמרא בסוגייתנו מביאה את דבריו של רבא, המסביר כי מן התורה שתוקי (מי שאינו יודע מיהו אביו) כשר ממה נפשך: אם הבועל הגיע אל האישה, עלינו להניח שהבועל כשר, שהרי רוב הגברים בעולם כשרים, ו"כל דפריש מרובא פריש"; ואם האישה היא שהלכה אל הבועל – אף שהבועל נחשב 'קבוע', ואין הולכים אחר הרוב, מידי ספק לא יצאנו, וספק ממזר כשר מן התורה.

מדוע כאשר הבועל קבוע במקומו והאישה באה אליו אי אפשר להסתמך על הרוב? להלן ננסה לעמוד על יסודו של דין 'קבוע' לאור מחלוקת האחרונים בעניין זה.

ההבדל בין מצב שבו הולכים אחר הרוב למצב של 'קבוע' מודגם במספר סוגיות (כתובות טו, פסחים ט ע"ב ועוד) באמצעות מקרה שבו תשע חנויות בעיר מוכרות בשר כשר, וחנות אחת – בשר טרפה. הברייתא אומרת שאדם המוצא בשר ברחוב בעיר כזאת יכול להסתמך על כך שרוב הבשר בעיר מגיע מחנויות כשרות, ועל כן הבשר כשר. אולם אם אדם קנה בשר באחת החנויות ואינו זוכר אם מן הכשרות קנה אם מן הטרפה, הרי שהספק נתעורר במקום קביעותו של הבשר – בחנות – ואי אפשר להסתמך על הרוב. מקרה כזה נותר בגדר ספק, וספקא דאורייתא לחומרא.

בשיטה ישנה בכתובות (דף טו, והובאו הדברים בשיטה מקובצת שם) הקשה על כך: מדוע כאשר הבשר נמצא מחוץ לחנות הולכים אחר הרוב? הלוא הבשר פירש מן המקום שבו היה קבוע, ובמקום קביעותו הרי הוא נידון כמחצה על מחצה, ואם כן – היאך אפשר לומר שהוא פירש מן הרוב?

האחרונים הציעו תשובות שונות לשאלה זו. הקובץ שיעורים (כתובות אות מ) כתב בשם הגר"ח סולובייצ'יק שדין קבוע אינו מבטל את עצם קיומו של הרוב, אלא זהו חידוש של התורה שבמציאות של קבוע איננו פוסקים על פי הרוב, וממילא כאשר הבשר שלפנינו אינו קבוע עוד אנו שבים ומסתמכים על רוב הבשר שבחנויות. לעומתו טען הגאון ר' שמעון שקופ (שערי יושר ד, א–ב) שהמיעוט הקבוע אכן מבטל את מציאותו של הרוב, והוא מתרץ את קושיית השיטה ישנה באופן אחר: הספק ביחס לבשר שפירש איננו מאיזו חנות הגיע הבשר אלא מה הן רוב החתיכות שפירשו, והרוב נמדד אפוא על פי קבוצה שאינה קבועה – קבוצת חתיכות הבשר שפירשו.

סברתו של הגר"ח פשוטה: לפנינו חידוש של התורה, הנלמד מגזרת הכתוב (סנהדרין עט ע"א) וקובע כי במקרים מסוימים אי אפשר ללכת אחר הרוב. אך כיצד נסביר את שיטתו של ר' שמעון שקופ? כיצד יכול המיעוט לבטל את עצם מציאותו של הרוב?

הגרש"ש עצמו הסביר באופן מסוים (עיין שם), אך כאן נרצה להציע ביאור שונה במקצת, שעיקרו בכך שהמצב של 'קבוע' חורג מגבולות העיקרון שהולכים אחר הרוב. הליכה אחר הרוב רלוונטית רק כאשר מתבוננים בקבוצה הכוללת מספר פריטים – במקרה כזה אפשר לטעון שלרוב הפריטים בקבוצה יש תכונה כזו או אחרת ולהכריע במצב של ספק בהתאם לתכונה זו. אבל כאשר אין לפנינו קבוצה – אי אפשר כלל לדבר על רוב! זהו בדיוק המצב בדין קבוע: כאשר חתיכת הבשר המסופקת מצויה במקומה, איננו יכולים להתייחס אליה כאל חלק מקבוצה של חתיכות בשר, ועלינו לדון בספקהּ כשלעצמו, ללא קשר לחתיכות הבשר האחרות שיש בסביבה. רק כאשר הבשר פורש, ובכך מאבד את קביעותו וייחודו, הוא מצטרף ל'קבוצת החתיכות הפורשות', שלגביה אכן אפשר לטעון שיש תכונה מסוימת המשותפת לרוב מרכיביה – כשרות.

באופן דומה יש להסביר מדוע כאשר הבועל נמצא במקומו, והאישה היא שמגיעה אליו, אי אפשר להסתמך על רוב כשרים. לדעת הגר"ח, זוהי גזרת הכתוב. על פי דרכו של הגרש"ש נסביר שמכיוון שהבועל נמצא בביתו, במקומו, אין הוא יכול להיחשב חלק מקבוצה כללית של גברים – הוא פרט העומד לעצמו, ועל כן נידון ספקו בפני עצמו, ללא קשר לכשרותם של שאר הגברים בעיר.