קידושין | דף עח | נאמנות האב על בנו

במשנה בדף עח ע"ב נחלקו תנאים בשאלה אם הורים נאמנים להעיד על בנם שהוא ממזר. הגמרא מסבירה שרבי יהודה וחכמים נחלקו בדבר היקפה של נאמנות האב הנלמדת מן הפסוק "כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם" (דברים כא, טו). לדעת חכמים נאמנותו של האב מצומצמת להכרת הבכור, ואילו לדעת רבי יהודה האב נאמן לטעון טענות נוספות, הפוגעות בכשרות הבן, כגון שהוא בן גרושה או בן חלוצה או אפילו ממזר.

הראשונים נחלקו עד כמה הרחיב רבי יהודה את נאמנות האב. הרמב"ם פוסק בהלכות נחלות (ד, ב) כי האב נאמן להעיד שהבן כלל אינו ממנו, אך הרי"ד (בתוספותיו לבבא בתרא קכח ע"ב ד"ה האומר) חלק עליו, ולדעתו האב נאמן לומר שבנו ממזר רק אם הממזרות נובעת, לפי עדותו, מכך שאשתו אסורה עליו באיסור כרת.

נראה שראשונים אלו נחלקו בדבר יסוד הנאמנות הנלמדת מדין "יכיר" – האם היא קשורה לדיני הירושה, כפי שמשמע מהקשרו של הפסוק, או שמא זוהי נאמנות כללית של אדם על מה שנמצא ברשותו. אם הפסוק מאפשר לאב להעיד מי הם יורשיו, מן הסתם יהיה נאמן גם להעיד שאדם מסוים איננו בנו ואינו ראוי לרשת אותו, ואפילו אם נצמצם את הפסוק לעדות על ירושת הבכור בלבד, נזדקק לאפשרות להעיד כי הבן הגדול הוא ממזר מאיש אחר כדי שנוכל להכתיר את הבן הצעיר יותר כבכור. לעומת זאת, אם נבין שדין זה נובע מנאמנותו הכללית של אדם על מה שברשותו (עיין רא"ש גיטין ה, יג), ייתכן שעדות של האב כי אחד הבנים איננו בנו יוצרת סתירה מיניה וביה, שהרי היא מערערת את עצם ההנחה שעליה נשענת מהימנותה – שזהו אכן בנו.

לאור דברינו נוכל ליישב את הסתירה בדברי רש"י על המשנה, סתירה שהאחרונים התחבטו בה. בפירושו לרישא של המשנה (ד"ה ממזר הוא) מקפיד רש"י לפרש שהכוונה לממזר מחייבי כריתות, וכפי שפירש הרי"ד, אבל מייד לאחר מכן, בפירושו לסיפא (ד"ה ואפילו שניהם), העוסקת במקרה שבו האב והאם מודים שניהם כי הוולד ממזר, הוא מפרש שהכוונה לממזר מאיש אחר. מדוע לא פירש רש"י את שני חלקי המשנה באותו אופן?

נראה שההבדל נעוץ בזהותו של המעיד בכל אחד משני החלקים. ברישא עוסקת המשנה בנאמנותו של האב לבדו, ועל כן אין הוא נאמן אלא על כך שהוולד ממזר מחייבי כריתות, וכדעת הרי"ד. בסיפא, לעומת זאת, נידון מקרה שבו גם האֵם מעידה, ובמקרה כזה נאמנים ההורים, לדעת רבי יהודה, גם לומר שהוולד מאב אחר, שהרי עדות האם – שהוולד ודאי שלה ותחת רשותה הוא – אינה סותרת את יסוד נאמנותה. (תירוץ זה תלוי כנראה במחלוקת הגִרסות בסיפא – "נאמן" או "נאמנים". ועיין תוספות יום טוב על אתר. עוד על נאמנות האם ראה במאירי עד ע"א ד"ה שלשה.)