קים ליה בדרבה מיניה

קים ליה בדרבה מיניה

במספר מקומות בש"ס מובא הכלל הנקרא "קים ליה בדרבה מיניה". על פי כלל זה, אדם העושה מעשה שמחייב אותו בעונש מוות וגם בחיוב ממוני, מתחייב רק בחיוב החמור - מיתה. לדוגמא: אדם היורה בחברו והורגו נפש, ובתוך כך גם קורע את חולצת חברו - חייב מיתת בית דין כרוצח, אך יורשיו אינם חייבים לשלם ליורשי חברו את דמי החולצה.

לכאורה, כלל זה נראה תמוה - כיצד נעלם לו חיוב הממון בגלל חיוב המיתה? ואמנם, המשנה בכתובות (לו:) לומדת דין זה מגזרת הכתוב: "כל המתחייב בנפשו אין משלם ממון, שנאמר: 'ואם לא יהיה אסון ענוש יענש' "; אך עדיין מוטל עלינו להבין את טיבה של גזרת כתוב זו.

ניתן להסביר, שבמקרה כגון זה שהזכרנו אמנם נוצר חיוב ממוני לצד חיוב המיתה, אלא שהתורה גזרה שבית דין שבא בתביעת מיתה לאדם - אינו יכול להוציא ממנו ממון על אותו אירוע, אם מפני שמרחמים עליו, ואם מפני שהדבר מגוחך מדי - וכי בקטנות שכאלו יעסוק בית דין בשעה שהוא יושב ודן דיני נפשות?

כפי הנראה, רש"י בבבא מציעא (צא. ד"ה רבא) הבין כך, ואף הוציא מהסבר זה שתי השלכות הלכתיות משמעותיות: 1. אמנם בית דין לא יכול להוציא ממון, אך החוב קיים והאדם חייב לשלמו לצאת ידי שמים. 2. אם האדם שלו מגיע הכסף יוציא ממנו את הכסף בכוח זרועו ('תפיסה', במינוח ההלכתי) - הרי שבית הדין לא יוציא ממנו את הכסף בחזרה.

אולם, ישנה שיטה בגמרא שלכאורה מושכת להבנה אחרת לחלוטין בטיב הדין של "קים ליה בדרבה מיניה". הגמרא בכתובות (לה.) מביאה את דברי תנא דבי חזקיה, שאומר שדין זה שייך גם במקרה שהאדם עשה את מעשיו בשגגה, ועל כן אינו חייב עליהם מיתה, שכן מדובר במעשה שמצד עצמו יכול לחייב מיתה. על פי ההסבר שהעלינו, דבר זה קשה: אם במקרה של עבירה במזיד אי אפשר לאכוף את החיוב הממוני בשל חיוב המיתה - כיצד פטור זה מועיל כאשר אין חיוב מיתה? ואמנם, מדברי רש"י במספר מקומות נראה שדברי תנא דבי חזקיה אינם בהכרח נפסקים להלכה. כיצד, אם כן, נסביר את דין "קים ליה בדרבה מיניה" לשיטת תנא דבי חזקיה?

נראה שלשיטתו יש ללכת בכיוון שונה לחלוטין. דין "קים ליה בדרבה מיניה" אומר שלפעולה בעלת חומרה גבוהה המחייבת מיתה, כגון רצח, יש הגדרה אחת בלבד. מעשה הירי של אדם שירה בחברו, ובתוך כך קרע את חולצתו, אינו מוגדר כמעשה רצח ומעשה נזק, אלא כמעשה רצח בלבד, שכן חומרת הרצח מאפילה על כל אספקט אחר של המעשה. כיוון שכך, הרי שהחיוב הממוני כלל לא נוצר, שכן לא היה כאן מעשה המחייב ממון. מפני שדבר זה תלוי בחומרת המעשה - הרי שיש לבחון את חומרת המעשה מצד עצמו, ואין זה משנה אם האדם היה שוגג או מזיד.