קיצור הלכות שמיטת הקרקעות

  • הרב יוסף צבי רימון

*

במקומות רבים מצווה התורה על מצוות השמיטה. למעשה, התורה אוסרת שני סוגי עבודות חקלאיות עבודות הגורמות להצמחת הקרקע ועבודות קטיפת היבול וקובעת שגידולי השנה השביעית מופקרים וקדושים בקדושה ייחודית. להלן נדון בכל אחד מהדינים בנפרד[1].

א. העבודות החקלאיות בשמיטה

1. מלאכות ההצמחה - זריעה, נטיעה וזמירה

התורה אוסרת במפורש לזרוע צמחים בשביעית "שדך לא תזרע" - ובמקביל היא מצווה על הארץ לשבות: "ושבתה הארץ שבת לה' ". בדומה לזריעה, גם נטיעת עצים אסורה בשמיטה - מדאורייתא או מדרבנן - וכך אף זמירת ענפים, הגורמת לחיזוק העץ ולהצמחת פירות חדשים. הירושלמי מביא מחלוקת בשאלה האם מותר לזרוע צמחי סרק (שאינם ראויים לאכילה), אך להלכה נפסק ברמב"ם שכל סוגי הזריעה והנטיעה - הן של צמחי מאכל והן של צמחים שאינם ראויים לאכילה - אסורים. החזון איש פוסק שגם זריעה ע"י מכונה אסורה כזריעה ביד, ומוכיח את דבריו מהגמרא הכותבת במפורש ש"החורש בשור חייב".

הירושלמי מסתפק האם גם זריעה בתוך הבית נאסרה: מחד, התורה מצווה "שדך לא תזרע", ובית אינו נקרא "שדך"; מאידך, התורה גם כותבת "ושבתה הארץ", ואף בית כלול במילה "ארץ". להלכה פסקו החזו"א והגרש"ז אוירבך שאין לזרוע אף בתוך הבית. עם זאת, לדין הזריעה בתוך הבית יש השלכות על דיני הזריעה בעציץ: בעיקרון פסקו האחרונים שאין לזרוע אפילו בעציץ שאינו נקוב בקרקעיתו[2]; אולם בעציץ שאינו נקוב המונח בתוך בית פסק החזו"א ששני הספקות מצטרפים, והמקל לזרוע בו יש לו על מה שיסמוך. באיסורים דרבנן כגון השקיה ודאי שניתן להקל בעציץ שאינו נקוב בתוך בית.

2. מלאכות הטבת הקרקע - חרישה, עידור וחפירה

בתורת כוהנים מובאת מחלוקת בפירוש הפסוק "בחריש ובקציר תשבות": לדעת ר' עקיבא מתייחס הפסוק לשביעית, והחרישה בשביעית אסורה מדאורייתא, ואילו ר' ישמעאל סבור שהפסוק מתייחס לשבת, והחרישה בשביעית נאסרה רק מדרבנן. גם פסקו של הרמב"ם אינו ברור: מחד הוא כותב שהפסוק "בחריש ובקציר תשבות" מתייחס לשביעית, אך מאידך הוא פוסק שהחורש לוקה מדרבנן בלבד. החזו"א ביאר שהרמב"ם פסק שהחרישה בשביעית אסורה מדאורייתא, אך כיוון שהיא איסור עשה ("תשבות") ולא לאו אין לוקים עליה אלא מדרבנן. חרישה ביד, ואפילו במעדר (ולא במכונה או בבהמה), נקראת "עידור", והיא אסורה מדרבנן בלבד. חפירה בקרקע שלא לצורך זריעה מותרת בשביעית, ובלבד שהבור הוא במקום שאינו יכול לשמש לזריעה והעפר נצבר בערמות ואינו מפוזר על פני השדה, שאם לא כן - ייראה הדבר כחרישה.

3. מלאכות הקטיפה - קצירה ובצירה

כפי שראינו, התורה אוסרת במפורש לקצור ולבצור את יבול הקרקע בשמיטה. מאידך, התורה כותבת "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" וכיצד ניתן לאכול אם אין קוצרים? התורת כוהנים מבאר שרק הקצירה הרגילה ("כדרך הקוצרים") נאסרה בשביעית, אך קצירה בשינוי מותרת. הראשונים נחלקו בשאלה מהו השינוי הדרוש: לדעת הרא"ש והתוספות יש לשנות את  א ו פ ן  הקצירה, ואילו הרמב"ם סבור שיש לשנות את  כ מ ו ת  היבול הנקצר, וכן יש לעשות שינוי באופן הטיפול ביבול לאחר קצירתו (דריכת הענבים בגת, ייבוש התאנים על הגג וכו'). להלכה נפסק שיש לחשוש לשני השינויים ולקצור כמות קטנה[3] בשינוי. אמנם החזו"א פוסק שבמקום שאי אפשר לשנות באופן הקצירה הקוטף בכמות קטנה (כדעת הרמב"ם) לא הפסיד.

חשוב לציין שאיסור הקצירה תלוי בקדושת שביעית: אסור לקצור ולבצור פירות שביעית אפילו בשנה שאינה שנת שמיטה, ומותר לקצור אפילו בשנת השמיטה פירות שאינם קדושים בקדושת שביעית. לכן מותר לקטוף פירות כרגיל בחודשים הראשונים של השמיטה, כאשר הפירות עדיין אינם קדושים בקדושת שביעית, אך אסור לקטוף כרגיל בחודשים הראשונים של השנה השמינית, כל עוד הפירות הצומחים קדושים בקדושת שביעית.

4. מלאכות האסורות מדרבנן

חכמים הוסיפו על המלאכות שאסרה התורה לעשות בשביעית איסורים נוספים, שמטרתם למנוע מהאדם לעבוד את אדמתו בשנה השביעית כרגיל. אמנם התורה עצמה ציוותה "שנת שבתון יהיה לארץ" שאסור לאדם לעבוד את אדמתו בשביעית כבכל שנה - ולכן קובע הרב קוק שהעובר על המלאכות האסורות מדרבנן באופן קבוע עובר על עשה דאורייתא, כיוון שאינו משבית את הארץ.

הגמרא כותבת שכל מלאכות דרבנן הותרו במקום הפסד מרובה. בדומה לכך, כל המלאכות נאסרו רק כאשר מטרתן היא לשבח את העץ ("לאברויי אילנא") ולא כאשר מטרתן היא לקיימו ("לאוקמי אילנא"). החזו"א והרב קוק נחלקו בשאלה האם מלאכה שמטרתה לקיים את  ה פ י ר ו ת  הותרה ("לאוקמי פירי"), או שמא רק מלאכות המקיימות את  ה ע ץ  הותרו ("לאוקמי אילנא"). הרב קוק טען שפירות השביעית מופקרים, וממילא הפסדם אינו נחשב הפסד, ורק מלאכות שבלעדיהן ימות האילן כולו הותרו. החזו"א, מאידך, הוכיח שגם מלאכות שמטרתן לקיים את הפירות הותרו, והגרשז"א השיב על קושיית הראי"ה שהפירות בשביעית אינם "שייכים לאף אחד" אלא שייכים לכולם לכלל ישראל - ולכן הפסדם הוא הפסדו של כלל ישראל, ולשם מניעתו מותר לעשות בהם מלאכות דרבנן.

למעשה מותר להשקות את הגינה השקיה מינימלית בלבד, כדי שהדשא והפרחים לא ייבלו. במקומות שבהם מותקנות ממטרות המופעלות ע"י מחשב ניתן לכוון את המחשב לפני שנת השמיטה באופן שישקה את הגינה כרגיל בשמיטה. אם מכוונים את המחשב בשמיטה יש להגדיל את הפרש הזמנים שבין ההשקיות, אך ניתן להגדיל את כמותה של כל השקיה. על ניכוש השדה עדיף לוותר, שכן אי-ניכוש אינו גורם למות הצמח; אך אם הניכוש חיוני ניתן לבצעו. יש לזבל את השדה לפני שנת השמיטה בזבל אטי, המספיק לכל השנה. גיזום היא מלאכה בעייתית, ולכן אין לעשותו בגינה רגילה בדרך כלל. גיזום חלק חולה מהצמח מותר באופן עקרוני, אך יש לבחון כל מקרה לגופו. גיזום צמח כדי לשוות לו  צ ו ר ה  נאה מותר, אך גיזום הגורם לעץ  ל צ מ ו ח  בצורה יפה אינו נחשב גיזום לצורך נוי והוא אסור. דשא רצוי לכסח באופן תדיר, כי אז הכיסוח הוא לצורך נוי בלבד ואילו כאשר הדשא גדל יש בגיזום גם תועלת חקלאית.

אדם הגר בבית משותף צריך להשתדל שבגינה המשותפת ייעשו רק המלאכות המותרת בשמיטה. אם השכנים אינם מסכימים יש להודיע להם שהוא אינו משלם עבור הגינה (אך משלם סכום גבוה יותר תמורת הטיפול במדרגות, באופן שסכום התשלום הכללי לא יקטן), וכן כדאי לו להפקיר את חלקו בגינה בפני שלושה אנשים. כאשר אין בררה ניתן למכור את הגינה בהיתר מכירה, אך הדבר אינו רצוי.

5. איסור ספיחים

כפי שראינו, מותר לקצור בשינוי בשמיטה. התורה חוזה שבני ישראל ישאלו "מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו", ומכאן למד ר' עקיבא שירקות שגדלו מאליהם בשביעית אסורים באכילה - שאם לא כן, מדוע הם מתלוננים, והלוא מותר להם לאסוף את תבואתם בשינוי?! חכמים חולקים על ר' עקיבא ומסבירים שהעם מתלונן על כך שהוא חייב לבער את פירותיו בסוף השנה השביעית ואינו יכול להותיר מהם לשנה השמינית. לדעת חכמים ספיחים (=ירקות שגדלו מאליהם) אסורים באכילה רק מדרבנן, וכן פסקו רוב הראשונים. ירקות שנזרעו בשמיטה אסורים אף הם - מדאורייתא או מדרבנן - אפילו אם נלקטו בשנה השמינית. רק ירקות שגדלו בשנה השישית אפילו אם רק נבטו מעט באותה שנה מותרים בלקיטה ובאכילה. תבואה וקטניות שנזרעו בשישית מותרים באכילה רק אם הגיעו לשליש גידולם בשנה השישית[4]. כמובן, ללא קשר לאיסור ספיחים, החל על ירקות  ש ג ד ל ו  בשביעית, קדוש כל ירק  ש נ ל ק ט  בשנת השמיטה בקדושת שביעית וישנן הגבלות על דרך אכילתו (כפי שנראה להלן).

ישנם סוגי גידולים שלא גזרו בהם על ספיחים: פירות כיוון שאילנות אינם נותנים פירות בשנה שנוטעים אותם לא גזרו בהם על איסור ספיחים; ירק שגדל בשדה נכרי אינו אסור באיסור ספיחים כיוון שלא גזרו על הנכרים; וכן אם החקלאי שינה את מחזור הזריעה בשדהו וזרע אותו שלא לפי הסדר הרגיל נחשבת זריעתו כזריעה בשינוי, ואין בה איסור ספיחים. ישנם גם מקומות שלא גזרו בהם על איסור ספיחים: מקומות שלא כבשום עולי בבל, עבר הירדן וגידולים בבית.

ב. הפקרת הפירות

בפרשת משפטים מצווה התורה להפקיר את פירות השביעית: "והשביעית תשמטנה ונטשתה". המכילתא כותבת שמן הדין צריך היה האדם לפרוץ פרצות בשדהו כדי להראות שהוא מופקר, אלא שחכמים תיקנו שאין צורך לעשות כך, כדי שלא ייכנסו לשדה בהמות וחיות. מסיבה זו יש להשאיר פתח כניסה לשדה, או לפחות לתלות על השער שלט המודיע היכן ניתן לקבל מפתח. השדה מופקרת רק לצורך הפירות, ולכן אסור לאדם להיכנס לשדה חברו סתם כי אם לצורך לקיטת הפירות בלבד.

ראשוני האחרונים נחלקו האם התורה הפקירה את פירות השמיטה או הטילה חובה על האדם להפקירם: לדעת הבית יוסף התורה מצווה על האדם להפקיר את פירותיו, ואם הוא לא הפקירם הם אינם מופקרים; המבי"ט, מאידך, הבין שהתורה הפקירה את פירות השביעית, ללא קשר לרצונו של בעליהם. דינם של פירות שגדלו בשדות נכרים בארץ ישראל עשוי להיות תלוי במחלוקת זו: לדעת הבית יוסף הפירות אינם מופקרים, שהרי הנכרי אינו מצווה להפקירם, ואילו המבי"ט סבור שהתורה הפקירה את כל פירות השביעית, ופירות הנכרים בכללם. החזו"א פסק כמבי"ט, אך רוב האחרונים פסקו כבית יוסף, ולהלכה נחלקו בעניין קהילות ירושלים ובני ברק: בירושלים וברוב הארץ נוהגים כבית יוסף, ואילו בבני ברק עירו של החזו"א נוהגים כמבי"ט.

פירות שלא הפקירום נקראים "פירות שמורים". לדעת רבנו תם פירות כאלו אסורים באכילה, אך רש"י והרמב"ן חלקו עליו וקבעו שהם מותרים. מקובל שהחזו"א פסק להקל בפירות שמורים, אם כי בספרו הדבר אינו כה ברור.

פרי שעבדו בו בשמיטה נקרא "נעבד", והרמב"ן והראב"ד כתבו שהוא אסור באכילה. הרמב"ם, מאידך, פסק שנעבד מותר באכילה, ויש שחילקו בין פירות שנזרעו בשמיטה ובין פירות שעשו בהם מלאכות אחרות. באחרונים מקובל להתיר נעבד, וכך פסק הגרשז"א, שהבין כך אף בחזו"א.

ג. קדושת פירות שביעית

התורה כותבת "כי יובל היא קֹדש תהיה לכם", ומכך הבין הירושלמי שבפירות השביעית יש קדושה מיוחדת. המשנה במסכת ראש השנה קובעת שא' בתשרי הוא ראש השנה לשמיטין, והגמרא שם מפרטת מהו האירוע הקובע בכל צמח וצמח אם הוא קדוש בקדושת שביעית: התבואה, הזיתים, הקטניות והענבים קדושים אם הביאו שליש (הגיעו לשליש גידולם) בשביעית; ירקות קדושים אם נלקטו בשביעית; ופירות קדושים אם חנטו (הוכנו למאכל) בשביעית[5]. הראשונים נחלקו האם אתרוג נחשב לעניין שביעית כירק - שהולכים בו אחר לקיטתו - או כפרי - שדינו נקבע על פי החנטה. בחזו"א יש סתירה בעניין זה, ולהלכה נוהגים ללכת באתרוג אחר החנטה, ויש המחמירים לחשוש גם לדעה החולקת. החזו"א הסביר שדינם של פירות הדר זהה לדינו של האתרוג, אך בהם אין צורך להחמיר והולכים בהם אחר החנטה כשאר הפירות.

הגמרא כותבת שקדושת שביעית נוהגת רק בצמחים ש"הנאתם וביעורם שווה", ולכן עצים העומדים להסקה, שנהנים מהם רק לאחר כילוים אין בהם קדושת שביעית. החזו"א חידש שגם בעצים העומדים לעשיית רהיטים או לבנייה אין קדושת שביעית, וכן בצמחי מרפא ובצמחים העומדים לנוי.

1. איסור הפסד

הגמרא כותבת שאסור להפסיד פירות שביעית. שאריות שאינן ראויות למאכל אדם ניתן לזרוק לפח כרגיל, אך כדי למנוע את הפסדן של שאריות האוכל הראויות למאכל אדם יש לזרוק אותן לפח מיוחד, המכוּנֶה "פח שמיטה". את שקית הזבל שבתוך פח השמיטה יש להחליף מדי יום, ואת השקית הישנה יש להשאיר עד שהפירות שבתוכה יתקלקלו ואז ניתן לזורקה לפח הרגיל. אפשרות נוספת היא לזרוק את שאריות האוכל לפח הרגיל בתוך שקית (בדומה לתרומות ומעשרות), אך ייתכן שבכך אנו מזרזים את הפסד הפירות, ולכן עדיף, כשאפשר, לנהוג בדרך הראשונה.

הרמב"ם פוסק שגם בטעם פרי יש קדושת שביעית, ולכן מרק שבישלו בו פירות או ירקות קדושים קדוש אף הוא. קשה לזרוק שאריות מרק לפח השמיטה, ויש המקלים להשאירו לילה אחד מחוץ למקרר ואז לזורקו לפח כרגיל. מים שבישלו בהם תפוחי אדמה אינם קדושים ומותר לזורקם, כיוון שאין רגילים לשתותם.

גלעיני פירות שאינם ראויים לאכילה ניתן לזרוק לפח כרגיל. שאריות שנשארו בצלחת ורגילים לשוטפם, וכן  מ ע ט  מבשר הפרי שנותר על הגלעינים ואין רגילים לאוכלו אינם קדושים (לדעת הרב אלישיב), ומותר לזורקם כרגיל. גם קליפות שאי אפשר להשתמש בהן אינן קדושות ומותר לזורקן.

חשוב לזכור שכל ירידה ברמת האכילה נחשבת הפסד, ולכן אסור לתת לבעלי חיים מאכל הראוי למאכל אדם. יש להיזהר במיוחד ביין של שביעית, שאסור למלא בו את כוס ההבדלה עד שיעלה על גדותיה; אסור לכבות בו את נר ההבדלה; אסור להטיף בו דצ"ך עד"ש באח"ב בליל הסדר; ובכלל יש להיזהר שלא להפסידו.

הרמב"ם פוסק שכל שינוי מצורת האכילה הרגילה של הפרי נחשב הפסד. המשנה כותבת שמותר לסחוט רק ענבים וזיתים, שרגילים לסוחטם, ושאר כל הפירות אסור. החזו"א והגרשז"א פסקו שמותר לסחוט גם את שאר הפירות שרגילים כיום לסחוט, אך יש להשתדל לסחוט את הפרי ככל שניתן, כדי למנוע את הפסד שאריות הפרי הנשארות לאחר הסחיטה.

מותר לרסק את כל הפירות באמצעות מזלג או פומפיה, אך ריסוק בבלנדר מותר רק בפירות שרגילים לרסקם. באופן כללי יש לאכול את פירות השביעית בדרך המקובלת, ואין לשנות מדרך אכילתם הרגילה.

2. קדושת שביעית בבשר ובדגים

הגמרא קובעת שאדם אינו יכול לפדות פירות שביעית שבידיו, ואם הוא מחליף את הפירות בחפץ אחר הקדושה נשארת בפירות ונוסף על כך נתפסת גם בחפץ המוחלף. אמנם בניגוד לקדושת הפירות, שאינה ניתנת להעברה, קדושת שביעית שנתפסה בחפץ אחר ניתנת לפדיון, ואם אדם החליף את החפץ שקיבל תמורת פירותיו בחפץ אחר עוברת הקדושה מהחפץ הראשון לחפץ השני (נוסף על הקדושה בפירות, שאינה זזה ממקומה). לדוגמה: אדם שמכר פירות שביעית נתפסת הקדושה גם במעות שקיבל, והפירות והמעות קדושים שניהם; אם האדם פודה את קדושת המעות על עוגייה עוברת קדושת המעות לעוגייה, ומעתה העוגייה והפירות קדושים בקדושת שביעית; את קדושת העוגייה ניתן להעביר לחפצים אחרים, אך קדושת הפירות אינה ניתנת להעברה.

הגמרא כותבת שקדושת  ה פ י ר ו ת  נתפסת בחפצים אחרים רק בדרך מיקח אם הפירות נמכרו תמורת אותם חפצים; אך ניתן לפדות את קדושת השביעית  ש ב ח פ ץ  מ ס ו י ם  (שהוחלף תמורת פירות או נקנה במעות שביעית) גם בדרכים אחרות, ודי לומר שקדושת העוגייה תעבור לחפץ אחר כדי שהעוגייה תהפוך לעוגיית חולין והחפץ האחר יתקדש בקדושת שביעית.

3. מעות שביעית

הגמרא כותבת שאסור לתת מעות שביעית לעם הארץ, שמא לא ייזהר בשמירת קדושתן. מותר לתת לו רק מעות כשיעור קניית מזון שלוש סעודות, כדי לאפשר לו להתקיים בשנת השמיטה. הסיבה לזהירות הגדולה במעות שביעית היא דיני הקדושה הרבים הקיימים במעות אלו: אסור להשתמש בהם לשום שימוש פרט לקניית מאכלים, יש לשמור על דיני הקדושה הרגילים בכל מאכל שנקנה תמורת מעות שביעית, ואסור גם לקנות מאכלי בהמה במעות שנתקבלו תמורת מאכלים הראויים לאדם.

כל אחד עשוי לקבל מעות שביעית כאשר הוא מקבל עודף מכסף ששילם תמורת פירות שקנה. מטבעות העודף היו בקופתו של מוכר הפירות, ומן הסתם נתקבלו תמורת פירות שנקנו קודם לכן ולכן הן מעות שביעית. בסתמא אין חוששים שהכסף קדוש בקדושת שביעית, אלא אם כן יודעים בוודאות שיש בקופה גם כסף של שביעית. למעשה, דין מעות שביעית משמעותי רק למחמירים על קדושת שביעית בהיתר המכירה או בפירות נכרים, כי בשאר סוגי הפירות שבשוק הכסף אינו קדוש בקדושת שביעית. כדאי לחלל את הקדושה שבמעות על מאכל אחר (בייגלה, למשל) ולאכלו מייד, כדי שלא להסתבך עם שמירת קדושת שביעית במאכלים שונים. החזו"א פוסק שניתן לחלל מעות שביעית רק על מאכלים בערך זהה, אך כיוון שהמעות שבקופת הירקן הן רק ספק קדושות ניתן להקל ולחללן אפילו על מאכלים בערך פחוּת.

כדי שלא לתת מעות שביעית למוכר ניתן להיעזר בכמה פתרונות: ניתן לקנות את הפירות בהקפה, בצ'ק או בכרטיס אשראי, ואז המעות אינן נתפסות בקדושת שביעית; ניתן להבליע את המעות שנותנים תמורת הפירות במעות שנותנים תמורת מאכלים אחרים (לתת 100 שקלים עבור עוגיות ששוות 70 שקלים, ולקחת "בחינם" פירות השוות 30 שקלים).

4. סחורה בפירות שביעית

המשנה כותבת שאסור לסחור בפירות שביעית. בדומה לכך אומרת הגמרא שאסור לעשות משא ומתן בפירות שביעית, והרמב"ם מסביר שאסור  ל ק נ ו ת  פירות כדי למכרם, אך מותר  ל ק ט ו ף  פירות (בדרך ובכמות המותרת, כמובן) כדי למכרם. לכן מותר לאדם לקטוף מחצרו פירות בכמות שהוא רגיל לאכול לכמה ימים ולמכור אותם, ולאחר שהפירות נגמרו לשוב ולקטוף כמות נוספת.

גם כאשר מוכרים פירות שביעית אסור לעשות זאת במשקל או במניין אלא באומד בלבד, כדי שלא ייראה כסוחר בפירות שביעית.

ד. קניית פירות וירקות בשביעית

ישנם כמה פתרונות לבעיות הרבות שבפירות ובירקות בשביעית. להלן נדון בכל אחד מהם ונקבע את סדר העדיפויות ביניהם:

1. אוצר בית דין

התוספתא כותבת ששלוחי בית הדין רשאים לקצור יבול שביעית בכמות גדולה ולמכרו, וכן מותר להם לעשות כמה מלאכות שאסור לאדם פרטי לעשותן. החזו"א יסד מנגנון של "אוצר בית דין", המקבל את השדות מבעליהם לפני שנת השמיטה. בית הדין ממנה את בעלי השדות לשלוחיו, ותמורת העבודה בשדה בשנה השביעית הוא נותן להם משכורת קבועה. החזו"א קבע שהמשכורת שמקבלים הפועלים לא תהיה תלויה בהצלחת מכירת הפירות אלא בעבודתם בלבד, כדי שלא ייראה הדבר כהערמה. בדרך כלל פירות אלו יהיו זולים יותר מפירות אחרים.

פירות שגדלו בשדות אוצר בית דין קדושים בקדושת שביעית ויש לנהוג בהם את כל דיני הקדושה. כמובן, האוצר פותר רק את בעיית הקטיפה והמכירה, ואין בו משום פתרון לבעיית הספיחים האסורים באכילה. הכסף שניתן תמורת פירות אוצר בי"ד איננו קדוש בקדושת שביעית, כיוון שהכסף אינו עבור הפירות אלא עבור טרחת הפועלים.

2. מצע מנותק

ישנם חקלאים המגדלים את הירקות על יריעות ניילון המנותקות מהקרקע, הנחשבות כעציץ שאינו נקוב. כזכור, מותר לעבוד בשביעית רק בעציץ שאינו נקוב המצוי בתוך בית, ולכן מגדלים את הירקות מתחת לחממה, הנחשבת לדעת הרבה פוסקים כבית לעניין זה. במטעים רבים מצרפים ספקות נוספים ומקימים את המטע במקומות שהם ספק ארץ ישראל או מוכרים אותו בהיתר המכירה.

בירקות שגדלו במצע מנותק בתוך חממה נוהגים להקל ולא לשמור בהם על קדושת שביעית. בהרבה מטעים מצרפים למצע המנותק ספקות נוספים (ספק א"י, היתר מכירה וכו'), ואז ודאי שניתן להקל ולהשתמש בפירות כרגיל. הירקות ללא התולעים משדות גוש קטיף מגודלים בצורה זו ולכן הם אינם קדושים, אין בהם בעיית ספיחים ומותר לאכלם כרגיל.

3. גידולי נכרים

האחרונים כותבים שניתן לקנות פירות מגוי ללא חשש למסירת דמי שביעית לעם הארץ, שכן הגוי אינו מחויב לשמור על קדושתם. ראינו לעיל שישנה מחלוקת בשאלה האם יש קדושת שביעית בפירות שגדלו בשדות נכרים, ולהלכה מנהג בני ברק הוא לנהוג בהם קדושה (כדעת המבי"ט) ואילו מנהג ירושלים ורוב הארץ הוא להקל בדבר (כדעת הבית יוסף). בבני ברק, שבה נוהגים קדושת שביעית בפירות אלו, יש בעיה לקנות אותם, ולכן תיקן החזו"א "ועדות שמיטה", המקשרות בין הקונה ובין החקלאי. ועדות השמיטה נחשבות כשליחי הקונים, ולמעשה מובילות אליהם את הפירות תמורת עלותם בתוספת דמי טרחה.

4. היתר מכירה

להבנת היתר המכירה יש להקדים שני דינים:

א. הגמרא מביאה מחלוקת אם מצוות התלויות בארץ נוהגות גם בקרקע השייכת לנכרי (האם "יש קניין לגוי להפקיע ממצוות התלויות בארץ"). להלכה נחלקו בכך, כפי שראינו, הבית יוסף והמבי"ט.

ב. לדעת רוב הראשונים אנו נוהגים בזמן הזה שביעית מדרבנן בלבד, כיוון שהשביעית היא דאורייתא רק בזמן שהיובל נוהג ומסיבות נוספות.

בעל "ספר התרומה" קבע שבזמן הזה, כאשר השביעית היא מדרבנן, גם אלו הסוברים שקניין גוי אינו מפקיע את קדושת הארץ מודים שאין צורך לנהוג שביעית בקרקעות השייכות לנכרים. על יסוד דברים אלו פסקו הרבה אחרונים, וביניהם הראי"ה, תקנה כדי להציל את היישוב המתפתח בארץ ישראל, שהיה עלול להתמוטט לו היה שומר על דיני שמיטה כהלכתה, ומכרו את כל הקרקעות לגוי למשך שנת השמיטה.

על "היתר המכירה" יצאו עוררים מסיבות מגוונות. היו שטענו שיש במכירת הארץ לגוי איסור דאורייתא של "לא תחָנם", שאסור למכור לגוי קרקעות בארץ ישראל; היו שהזכירו שלמכירה אין כלל תוקף משפטי ולכן היא אינה תקפה; והיו שהסבו את תשומת הלב לכך שהראי"ה התיר עשיית מלאכות דרבנן בלבד והגביל את תקופת ההיתר לזמן שבו לא הייתה ליישוב אפשרות קיום ללא היתר המכירה. הפולמוס אודות ההיתר ניטש עד ימים אלו, וככל שעובר הזמן עוברים יותר ויותר חקלאים ולקוחות לשמור על דיני השביעית כהלכתה, ללא היתר המכירה. אף על פי כן נודעת להיתר חשיבות גם בזמננו.

לכאורה אין מקום לנהוג קדושת שביעית בפירות וירקות היתר המכירה, שהרי ההיתר מבוסס על הפקעת קדושת הארץ. אמנם הראי"ה כתב שראוי לנהוג את דיני קדושת השביעית באותם פירות, שכן כל ההיתר הוא רק כדי להציל את החקלאות היהודית, ובמה שאפשר להחמיר יש להחמיר.

5. סדר העדיפויות

יש לחלק את הפירות והירקות לארבעה סוגים:

פירות בתחילת השנה אין בהם קדושת שביעית, שכן הם חנטו בשישית.

פירות במהלך השנה בפירות אלו יש בעיה של שמור ונעבד, שהרי עבדו בהם בשמיטה, אך כפי שראינו הרבה נוהגים להקל בנושא זה. גם מי שאינו סומך על היתר המכירה רשאי לקנות מפירות היתר המכירה, ואין בעיה של סחורה בפירות שביעית, שכן איסור הסחורה חל על המוכר, הסומך על היתר המכירה, וממילא אין בקנייה ממנו משום "לפני עיוור" (גרשז"א). קניית פירות היתר המכירה עדיפה על קניית פירות נכרים, שכן החשש ל"לא תחָנם" הפורמלי שבהיתר המכירה נמוך בהרבה מהחשש ל"לא תחָנם" המהותי שבחיזוק החקלאות הנכרית בארץ ישראל במשך השנה כולה על חשבון החקלאות היהודית.

ירקות בתחילת השנה אין בהם בעיית ספיחים, שכן הם הגיעו לשליש גידולם עוד בשנה השישית, אולם יש בהם בעיות שמור ונעבד, שכן הם נלקטו בשביעית. מאותן סיבות שהסברנו לעיל, עדיף לקנות ירקות אלו מהיתר המכירה מאשר לקנות ירקות שגודלו בשדות נכרים.

ירקות במהלך השנה ירקות אלו הביאו שליש בשנת השמיטה, ולכן יש בהם בעיית ספיחים ואסור לאכלם. הפתרון הטוב ביותר הוא לקנות ירקות שגדלו על מצע מנותק, שלדעת הרבה פוסקים אין בהם כלל בעיה, או לחילופין לרכוש ירקות מאחסון או מהקפאה. אם ירקות אלו אינם זמינים ניתן לקנות ירקות מיובאים או ירקות מהיתר המכירה שגדלו בגוש קטיף או בערבה (או ירקות מהיתר המכירה שנזרעו ע"י גוי). רק אם אי אפשר להשתמש בפתרונות האחרים יש לבחון היטב האם להעדיף את ירקות היתר המכירה, שיש בהם חששות הלכתיים כבדים, או את ירקות הנכרים, שקנייתם פוגעת באחיזתנו בחלקי ארץ ישראל.

עלינו לזכור שהנטל על שמירת השביעית אינו צריך ליפול רק על כתפי החקלאים. אף הצרכנים צריכים להתאמץ כדי לקיים את מצוות השמיטה, אם בתשלום מחיר גבוה יותר ואם בשינוי הרגלי האכילה. עלינו לעשות מאמצים רבים כדי לקנות ירקות ממצע מנותק ולא להזדקק לירקות נכרים מהארץ או לירקות מהיתר מכירה רגיל. בדרך זו נצליח לקיים את מצוות השמיטה כהלכתה ונזכה לברכת התורה "וצִויתי את ברכתי לכם", אכי"ר.

 


המעוניינים לרכוש את החוברת יכולים לעשות זאת דרך משרדי הישיבה (טל': 02-9931456).

המאמר שלפניכם הופיע לראשונה בגיליון 779 של דף הקשר לתלמידי ישיבת הר עציון המשרתים בצה"ל. את הגיליון האלקטרוני של דף הקשר ניתן למצוא בכתובת www.vbm-torah.org/dk.

[1]     נוסף על הדינים שהזכרנו עוסקת החוברת גם בדיני שמיטת כספים וביעור הפירות, שזמנם בסוף השנה ולכן לא הוזכרו כאן.

[2]    עציץ הנקוב בקרקעיתו דינו כקרקע, וודאי שאסור לזרוע בו. כל עציץ שיש בתחתיתו נקב הגדול ממילימטר יש להחשיבו לחומרא כעציץ נקוב לעניין זה. מאידך, עציץ נקוב המונח מעל צלחת שאינה עשויה מחרס נחשב כעציץ שאינו נקוב; וכן עציץ נקוב המצוי בקומה שנייה ומעלה (כך באופן שיש אוויר החוצץ בין קרקעית העציץ ובין הקרקע) נחשב אף הוא לעציץ שאינו נקוב.

[3]    כמות קטנה היא כמות "כשיעור שאדם מכין בביתו לתשמיש בני ביתו לימים מועטים" (לשון החזו"א).

[4]     בחוברת מצויה טבלת ספיחים, המפרטת את התקופה שבה יש לחשוש לאיסור ספיחים בכל מין של ירק.

[5]     בחוברת מופיע לוח קדושת שביעית, המפרט את תאריכי הקדושה של כל מין ומין.